פלסטלינה, כולם אוהבים

יש משהו מיוחד בחווית הילדות החוזרת שלנו באמצעות ילדינו. זה מאפשר לנו לחזור אל אותם רגעים המעצימים את מי שאנחנו. ואת תמיד היית שונה, היית ונשארת. וטוב שכך. אני אוהבת אנשים בגווניהם. ממש כמו הפלסטלינה שבעלך מסתדר איתה, גם בבגרותו.

משחק המילים האלה בין הגננת המגוננת לבין המגוונת הוא מרתק ומעורר מחשבה. האם יש משהו באי הרצון שלך להשתעשע בחומר מחליף הצבעים והדביק הזה-הפלסטלינה-מעיד על הרצון להשען על משהו יציב וקבוע ולא מחליף צבעים.

כבר בגן לא היית כמו כל הילדים. כולם שחקו בפלסטלינה ואת לא יכולת לגעת בה. היא דחתה אותך. חומר רך שמשנה צורה ומחליף צבעים זה לא בשבילך.

וכשנישאת את ממשיכה לשבת בצד ובעלך וילדייך בפלסטלינה משחקים, מדביקים משנים גוונים ומשנים לה צורה. את רוצה דברים קבועים ולא משתנים,.

לילי יקרה, חבל שאינך מתחברת לפלסטלינה, זה כל כך נפלא להשקיע בה את האצבעות ולהוציא ממנה צורות שונות וליצור. אני מפסלת בחומר, זה דומה לפלסטלינה, וזה נפלא.

המילה פלסטלינה = לצביעות.

(גם אם לא ממש כתבתי את המילה,במפורש  צביעות, כוונתי הייתה לזאת )

וכמו שהייתי ילדה היה לי קשה להתמודד איתה...גם היום.

ואנשים אוהבים לשחק בצביעות

אבל מזה נהניתי מהמשוב שלך ... את פשוט

תודה בהמוןמון

לילי