החיים בסרט

בגיל שש עשרה הוא בעט בדלי המים הגדוש לעייפה, שהכיל את ההצקות של ילדי התיכון, הלב המאובן של המורים בפנימיה

בגיל שש עשרה הוא בעט בדלי המים, מי השופכין, שהכילו את התאים המורעלים במוח

שאלמלא כן היה יוצא מדעתו והיום היה מאושפז באחד מבתי החולים ונמק לו לאיטו

לכן העדיף לצאת מהלימודים, להיעלם למשך השנה הזו, לחיות בסרט. החלטה לא מודעת, כמו ענן אקראי בשמיים שחולף לאן שלוקחת אותו הרוח, במקרה הזה הרוח שלו, רוח החופש של התת מודע.

כשהצביע בכיתה על מנת לתת תובנה בנושא היסטורי, פרצו הערסים שבכיתה בקריאות:

"אהההההה"

כשהמורה מביט בהם ובו בנון שלנטיות.

וזה הוסיף שופכין

לדלי המים שלו

והיו עוד דוגמאות נוספות, אבל הוא הדחיק אותן לעוד קופסת קרטון שנמצאה במוחו והוא לא יוציא אותן עד יום מותו, ואת קופסת הקרטון הזו (שבינתיים הפכה לקופסת פלדה) הוא נעל במפתח שאותו זרק לאי בודד.

רגליו ירדו במורד המדרגות של בניין הלימודים, אחת אחת אחת אחת, רגליו נשאו אותו אל האוטובוס שגלגליו הוליכו אותו אל עבר מרכז העיר, שם בבתי הקולנוע, מול האקרנים, מול גלגלי הסרט נשאב אל מציאות אחרת, אמריקה של סוף שנות השמונים, אמריקה קסמה לו

טום קרוז עם סיפור האהבה המגניב בסרט קוקטייל, פרחים בעליית הגג שלקח אותו אל מציאות גותית מדומה, והיו גם האקדח מת מצחוק שהצחיק והצחיק ולאחריו. בלש צמוד, מעקב צמוד, תאומים, מת לחיות, דג ושמו וונדה. החיים היו בסרט.

הוא לא ידע שהוא עמוק בחרא, הוא לא ידע כמה רע לו באותן שנים. הלב שלו העביר להילוך אוטומטי, הוא ראה את עצמו על יאכטה באחד מן החופים של ארצות הברית, רצוי חוף מאליבו, על אחלה חבר'ה, יושב על כיסא נוח שותה כוס מרטיני, מחייך חיוך גדול ובחורות יפהפיות עוברות בספינה ממול ומנופפות לשלום. הוא היה חסר דאגות, שטוף הרפתקאות, השמש הקליפורנית מחממת קמעא את גופו השדוף. מוזיקה קצבית נשמעת מטייפ גדול והוא מדבר אנגלית שוטפת, בלי כתוביות כמו בקולנוע.

איזה אנגלית? בקושי הוא יודע כמה מילים בודדות. המחנך אמר שאי ידיעת אנגלית היא מכת מדינה בישראל.

כן ישראל, של שנות השמונים, שבה שמיר החליף את פרס, בה האינתיפאדה השתוללה באזורי עימות, בין פלסתינים לישראלים. ישראל של הערים הפרובנציאליות המאובקות ומרכז אחד גדול ועיר קדושה בהרים, כן שם הייתה הפנימיה שבה היה תקוע, בין תלמידים ערסים למורים חניוקים מן המאה שעברה. והוא רצה לטוס מכאן.

בגיל שש עשרה הוא בעט בדלי המים, מי השופכין, שהכילו את התאים המורעלים במוח

בגיל עשרים ואחת עלה על מטוס בדרכו ללוס אנג'לס למלא לו דלי חדש, דלי של מציאות.