|
בעקבות המפגש עם אלישע החנון ובעקבותיו צילום
חובבני של תסריט, ידיד של טל מציע לה להפיק סרט שלם שיקרא "סקס כיבוש
ונכבה"
---------------------------------------
תסריט: סקס כיבוש ונכבה, כתבה טל
סצנה 1:
קריינות על רקע תמונות ילדות של טל וסרטים
ישנים ממלחמת 48:
שמי טל, אני בת עשרים, נולדתי וגדלתי בשכונת רמת
אביב, שנבנתה על חורבות הכפר הפלסטיני שיח' מוניס. בנערותי הייתי חברה בנוער
ר"צ ונוער חד"ש. בשל מצב הכיבוש בגדה המערבית לא שירתתי בצבא הגנה
לישראל אלא קיבלתי פטור. את השירות שלי למדינה המזויינת הזאת אני עושה בסרט הזה
בתקווה שתתעורר.
סבא שלי, אברום, לחם בפלמ"ח והיה אחד מאלו
שכבשו את הארץ הזאת והקימו את המדינה, יחד עם זה הוא וחבריו גרמו לגירוש הפלאחים
ממולדתם ההיסטורית פלסטין. יום אחד מצאתי את היומן שכתב סבא ובו הוא מתאר את מה
שהציונות ניסתה להסתיר בארון הקבורה הכי עמוק באדמה- את זוועות הנכבה. במהלך
האירועים בוצעו מעשי טבח כמו דיר יאסין, דווימה, ספסף וגוש חלב. אירועים שזירזו
את עזיבת האוכלוסיה הפלסטינית שהייתה פה לפני 48. התמונות קשות, האירועים לא
קלים לעיכול: לאחר כיבוש כפר, אחרי כניעת האוכלוסייה
באמצעות דגלים לבנים או בכתיבת מסמך כתוב, גברים כונסו בכיכר מרכזית או סמוך בחורשה
והנשים עם הילדים כונסו בנפרד. שלושה או ארבעה תריסר גברים נורו למוות. על אחרים
הוטל לחפור את קבריהם. המעגל של ירי וחפירת קברים נמשך כל היום. מספר הקורבנות לכפר
היה 200 - 50. השאר נלקחו למחנות עבודה לתקופה של מספר חודשים עד שנתיים בתנאים
איומים. מהנשים נלקחו התכשיטים והכסף והורו להן לרוץ לכיוון מדינות ערב תוך ירי מעל
לראשיהן. בתי הכפר נבזזו ורכושם הנותר נהרס. מאוחר יותר רוב הכפרים הוחרבו עד היסוד. בסרט
הזה אני יוצאת בעקבות היומן של סבא ומגיעה עד למדינת ישראל, שנת 1992 של היום.
הכיבוש של הגדה המערבית בשיאו, התנחלויות נבנות בניגוד לחוק הבינלאומי. ועל
הנכבה, כמעט שלא מדברים.
תמונה: אחמד (שחקן פוטנציאלי) יושב על גל של
חורבות בכפר ערבי נטוש ומדבר (הכפר יכול להיות ליפתא או שיח' מוניס)
מוחמד: אני יושב כאן ובוכה. זה היה הכפר של
הסבא שלי, של הסבתא שלי, כאן ישבנו במשך דורות, גידלנו תירס, גידלנו חיטה,
גידלנו דורה. הקול של המואזין העיר את האנשים לתפילה. חיינו בטוב. הכפר שלנו היה
שוחר שלום. עד שבאו הציונים וגירשו אותנו בכוח אל מחנות הפליטים בהם אנו יושבים
היום. אני נשבע באללה, אני רוצה לחזור לכאן, לחיות בשלום עם השכנים היהודים,
למרות הדברים האיומים שהם עוללו לנו..
תמונה 2: טל הולכת עם אלישע המתנחל אל אותו
מקום בו ישב מוחמד, מתיישבת על גל האבנים ומנהלת אתו דו שיח. הוא לבוש בלבוש
הרגיל שלו, היא לבושה בצורה פרובוקטיבית, מידי פעם המצלמה בוחנת את המבטים
ההמומים שלו בקלוז אפ.
טל: אז מה אדון מתנחל, מה אתה אומר על החורבות
האלו?
אלישע: תגובה (דיאלוג ספונטני שלא תבוא לידי
ביטוי בתסריט אלא בצילומים)
בסיום הדו שיח מבצעת טל את ריקוד הנכבה לקול
מוסיקה ערבית קצבית. כשהקול שלה (שמוקלט בנפרד) מלווה את הריקוד
באנו מן השואה
אך עשינו רע לעם אחר
החרבנו אומה
וגירשנו כמה שיותר
כל השכונות והערים
בנויים על חורבות כפרים
בהם ישב עם אחר
שרצה עתיד טוב יותר.
אנחנו אוהבים לבכות
אבל מזיינים במכות
מה הפיתרון פה מה הפיתרון
לחכות לתור הבא?
או לצאת בריקוד הנכבה.
בה בה בה.
הכול, ליתר דיוק, כמעט הכול, הלך כפי שתכננה טל
לפי העצה של טמיר. בעקבות המודעה שנתלתה בקמפוס נמצא סטודנט ערבי – פלסטיני בשם
מוחמד שהגיע מנצרת, בן לפליטים לשעבר מעכו שצוות להפקה. טמיר הסכים להופיע בעוד
סצנה ואלישע הסכים להופיע בכל מה שיידרש. אך הוא לא ידע שבינתיים, טל יצרה קשה
עם "חבריו" מתנאל ופדואל לגבי עוד סצנה מפתיעה.
כמה ימים לפני כן הם התרשמו מן הבחורה שפתאום
הופיעה (בלבוש צנוע) וביקשה אותם, הבחורה שפתאום גילתה בהם עניין, היא רק ראתה
את מתנאל ופדואל ואמרה בלב שלה שהנה, שני הביריונים האלו (שמדברים איתה בסמול
טוק על כהנא ומוות לערבים ומכות לכל ערבי שיראו ) יכולים לעשות סצנה מצוינת יחד
עם אלישע...
הצילומים התבצעו בחירב'ת איג'ליל, ליד כביש
החוף. חורבה בודדת התאימה להפקה.
המונולוג של מוחמד היה טוב, כשסיים הוא הזמין
מונית ונסע. דו השיחה בסצנה הראשונה היה צפוי, טל הייתה חריפה (עד כמה שהיא
יכולה להיות עם דיבור באינטונציה צפונית) היא ישבה מול אלישע במבט מוכיח והוא
"נאלץ" לראות את הציצי החצי חשוף ובעיקר חצוף של טל ואת מבעי העיניים המתגרים
שלה (וחיכה בסבלנות לקבל כבר את ה-300 שקל שלו בסוף הסצנה). בסיום השאלות
הפוליטיות אמרה לו שזה היה עוד כתב אישום נגד הציונות ונגד אלו שבאו מן השואה ועוללו
רע לעם אחר
היא אמרה שהמסקנה שלה מכל העניין היא שצריך
לעשות אהבה ולא מלחמה. אלישע שוב שתק.
אתה בא לעשות איתי אהבה? היא שאלה
אסור לי, אני דתי, בהלכה ש...ש...ששלנו כתוב
שרק אחרי החתונה זה מותר.
תהיה ספונטני, יהיה לך כיף, אמרה.
אני הול...הולך לפי המצוות ולפי התורה. גמגם
ראיתי, ראיתי איך עומד לך כשאתה מביט בי.
ממממ... לא יודע.... מלמל
אני כרגע מפיקה את הסרט הזה כאן ואתה צריך
לציית, שינתה את הטון שלה
לא רוצה, לא רוצה. אמר בכעס, לא תכריחי אותי,
את מדברת על מצפון ומוסר ועושה את ההפך
טוב, אם אתה לא רוצה אהבה, יהיה משהו אחר...
היא מחאה כף, ומעבר לחורבה הופיעו מתנאל ופדואל
שכעת המצלמה התמקדה בהם:
בוא הנה יא מן מניאק, יא אוטיסט, לא קם האדם
שיתעסק איתנו ויצא מזה חי, המדריך לא נמצא... זאת הזדמנות, קרא פדואל לעבר אלישע
והנחית סטירה אדירה על לחיו עד שראה כוכבים.
מהצד השני בא מתנאל שבעט לו בביצים
אלישע התקפל ונשכב על הרצפה, צורח מכאבים.
בחצי הדקה
הבאה הם המשיכו לבעוט בו: גב, ראש, בטן
זהו מספיק, מספיק, קראה מיכלי. כשראתה את
העיניים של אלישע נעצמות מתוך איבוד הכרה.
זהו עכשיו תעזבו אותו, סיכמנו כמה בעיטות אחרי
הנפילה וזהו, חלאס, קראה טל.
הם הקשיבו לה בחצי אוזן אך המשיכו, אבל היא לא
וויתרה וצעקה כמה פעמים, הם עזבו אותו מדמם, פיו שותת דם, העיניים שלו מבולבלות.
זהו, פאוס, קיבלתם את הכסף לפני הסצנה ועכשיו
תסתלקו, בטח לא תרצו שאדווח עליכם למדריך. אמרה טל.
ומה אנחנו עושים עכשיו קראה מיכל לאחר שכיבתה
את המצלמה וראתה את השניים מתרחקים לכיוון תחנת האוטובוס מעבר לכביש.
האמת, בן זונה של קטע, קראה טל.
לא הגזמנו? אמרה מיכלי שבדקה את המצב של אלישע,
אתה יכול ללכת לזוז? קראה בדאגה.
אני יכול, אני יכול, אמר וקם. הוא שפשף את רגלו
ואת פניו, כמה חבורות היו על פניו.
איך קוראים לך? שאלה מיכלי
אהה... אהה..איך קוראים לי? מלמל
איפה אתה גר? המשיכה לשאול
ב... ב...
טוב, כנראה שיש לו איבוד זיכרון זמני. ולכן הוא
עוד יותר אפוף. מקווה שזה לא יעבור הלאה. הוא יהיה אצלי כמה ימים בבית עד
שהזיכרון יחזור אליו, אמרה טל ובלעה את הרוק. נעשה לו בית הבראה, שישן על הספה,
שיאכל גלידה, שיירגע ואני אשלם לו עוד כסף. אני חושבת שהגזמתי שהבאתי את מתנאל
ופדואל, אבל האמת, היה אחלה קטע.
| 
