נכון, מדובר במקרי רצח אמיתיים שהתרחשו בארץ וגדשו את התקשורת הכתובה והמצולמת. בתקשורת תמיד התייחסו אל הרוצח. ניסו לנחש מה הסיבות שהביאו אותו לבצע את המעשה הנורא, את המניע, ואת "מחלת הנפש" ממנה הוא סובל, כי אחרת איך היה מסוגל לרצוח, אך גלי, מביאה את סיפורי הרצח האלה דווקא מהצד שבו התקשורת כמעט ואינה נוגעת, אם בכלל. במשפחות. במשפחות שנותרות עם הכאב והאובדן ולא היה מי שיצעד איתן, יחבק, יאמץ, ילווה.
כתיבה סוחפת רווית מתח, אך בתוך המתח הזה, גלי מאפשרת לשאוף אוויר, לנשום, לעכל, להירגע ולהמשיך לקרוא.
הכתיבה המתארת במקביל את מהלכיה של הנרצחת, תמר ברז במקרה זה, ומה עושה הרוצח בדיוק באותה עיר ובאותה שעה, מתחייבת ויוצרת אמון רב בין הקורא לסיפור והיא ממחישה את הרגעים האלה עד לרצח עצמו.
גלי, שמתמסרת כולה לשמוע את כל הסיפורים האישיים מצד המשפחות עצמן, אשר חשות לפתע שמישהו מקשיב למה שמתחולל בכל רגע בחייהן מאז היוודע דבר הרצח, קונה גם את אמונה של אורה ברז אמהּ של תמר, ומתוך אמון זה, מצליחה גלי להגיע אל נפשה של אורה ומקרבת את הקורא באיטיות אך במתח רב אל האסון המתרחש לבוא...
הנושא לא קל. צריך להתמודד עם כתיבה שבה גלי האדם מביאה את סיפוריי הרצח כפי שהתרחשו ומצד שני היא חייבת לתת ביטוי לסופרת שבה, על מנת להביא את הסיפורים הקשים האלה, לא כתיעוד ולא ככתבה עיתונאית, אלא היא מצליחה לרכך את הקושי של הקורא להתמודד עם הנושא הכאוב. היא משתמשת בתיאוריי נוף ואווירה המתקיימים, כמתחייב, אך הם נמצאים בסיפור כהכנה מותחת בדרך של הקורא אל מקרה הרצח עצמו. לפעמים היא מותירה את התיאורים בשולי הסיפור ומקפידה להישאר במסגרת הנושא, אבל מעבירה את הקורא לגוף אחר הקשור בו, כמו ארגון משפחות נרצחים ונרצחות.
בהמשך, לאורך הספר, גולשת גלי גם אל ביתה, אל ילדותה, אל פרקי הרגעה, אשר ללא ספק, גם הם מעידים על הרגישות שלה כאדם וכסופרת.
דוגמא: מכיוון שהיא עצמה נקלעה למצב בו הרציחות מילאו את כל חלל התנדבותה, והבינה עד כמה זה משפיע עליה, בחרה גלי לתת לקורא רגעיי רגיעה בספר. רגעים שגם היא הייתה זקוקה להם במהלך הכתיבה. לדוגמא, אחרי המפגש הראשון בינה לבין אורה ברז, גולשת הסופרת שבה אל תיאור מפגש ההיכרות שלה עם חברי הארגון והאנשים האחרים העושים למען הארגון, בין ואחרי כל פרק של סיפור אמיתי.
במפגש הזה, גלי משתפת אותם, כנהוג במפגשי היכרות. מי היא, ילדים, משפחה, עיסוקים, והם משיבים לה: "אני אבא של..." "אני אמא של..."
והיא ניצבת ובוהה... איך אכיר אותם כך? אין מקצוע? אין משפחה? אין תחביבים...?
אין. מסתבר שאין, כי כל עולמם מצטמצם לרגע בו נרצח מי מיקיריהן. המשפט, הדיונים, הכאב, החסר, האובדן... ובזה מסתכם כל עולמם החדש שהפך להיות חשוך. ובעולם הזה החשוך, נוגעת גלי באומץ רב ופותחת לקורא חלון לעולם שלא הכיר, או שכמו שגלי כותבת, לא רוצה לדעת. מה זה נוגע לי...
הנכונות להביא את האנשים בארגון למצב של כתיבה, על מנת להקל עליהם ולו במעט את הכאב האישי, ביקשה ללמדם להביע בכתב את מה שהם חווים ביום-יום, אך היא נתקלת בסוג של התרחקות שעלולה להיתפס אצלה כאטימות או אי אכפתיות. אך הם אומרים: "אין נחמה בכתיבה".
(אמנם לא לכולם. לי דווקא היה מאוד קשה בכל פגישה בארגון להכיל את כל הסיפורים הכואבים, ובגלל מצב בריאותי, הספקתי להגיע רק לשתי פגישות, אבל כתבתי. הכתיבה הייתה עבורי חלק בלתי נפרד מהאבל הכבד שלי).
האנשים בארגון... מבקשים רק לכאוב בדרך שהם מכירים. או מסוגלים.
בסיפור ש"בעל פה".
במצב כזה הסיפור "נכתב" מפיהם באופן שוטף והם לא צריכים לתקן דבר...
וגלי לוקחת על עצמה לכתוב עבורם את הכאב הזה, הבוער בנפשם.
לאט ובזהירות לומדת היא ומצליחה להיכנס לתחושות של המשפחות ולהכיל... להכיל, ואז היא בעצם לומדת להבין את הכאב הנורא, מניין הוא נובע ואת הצורך בהתעסקות המתמדת ברצח ובאובדן.
גלי מצליחה לטלטל את הקורא, כאשר היא מניחה לו לפסוע בזירת הרצח ומותירה אותו קרוע ונאמן באותה עת, בין הכעס על הרוצח (שבא לידי ביטוי בתקשורת) לבין החמלה על המשפחות. (שאיש אינו מעז להתקרב ולגעת...).
ההזדהות היא מיידית, ללא ספק, אבל כמו גלי, גם הקורא, הולך לאיבוד בחיפושיו אחר מניע לרצח.
לכל רצח יש מניע, אך עבור משפחת הנרצח/ת גם אם יש מניע, הוא לא הגיוני! רצחו את מי מיקיריהן ובשום מקרה אסור לרצוח!
מניע לרצח, הוא לא מניע לרצוח!
לא אחת מודה גלי, שכמתנדבת, הצליחה להישאר במקום מרוחק, שהרי אחרת לא הייתה יכולה למלא תפקידה בארגון, למרות שכל מפגש שכזה וכל רצח חדש היו מנפצים את נפשה.
הקורא אמור לשמוח שהיא הצליחה להישאר מרוחקת גם ככותבת, אחרת הספר לא היה מרתק וסוחף אותו כפי שהיא לבסוף הצליחה לעשות בחוכמת הכתיבה שלה. בתפקידה כסופרת, בהחלט מצליחה גלי להביא את הקורא להזדהות מלאה עם משפחות הנרצחים.
היציאות האלה מן הסיפורים המסופרים, כפי שהתרחשו במציאות, אל אירועים שהתרחשו אצל גלי ככותבת ומסופרים כאן בין לבין, מעניקים לקורא ולה כאדם וכסופרת, מנוחה מן הטראומה וזה אקט שבהחלט מרכך ומתחייב.
במעברים בהם גלי נוגעת בארגון, בהקמתו, בפעילותו, ושאינם נוגעים במקרי הרצח, היא יודעת היטב מתי הקורא נרגע ומסוגל לשוב לרצח הבא. היא יודעת מתי ואיך להשיב אותו לשם, אל הטלטלה.
הכתיבה שלה. בשורות קצרות וחדות, שאינן דורשות תפאורת רקע כדי להסביר יתר על המידה, מיותרת ובכך היא מעניקה לקורא את כר הדמיון. את היכולת לדמיין מה היה בהמשך של משפט בן שתי מילים ונקודה. או שלוש מילים ונקודה. סוג של כתיבה שאומרת לקורא, בוא, תכתוב איתי בדמיונך את מה שיש בין שתי או השלוש מילים ואחרי כל נקודה. בוא תהיה שותף רגשי לסיפור.
לסיכום, בספר זה, בדחילו, נוגעת גלי עמוק במשפחות - בנפשות הפצועות, ומצליחה דרכן להעלות מן המעמקים את "הקול השלישי, קולם של המתים", שלרוב, גם בבתי המשפט, לא נמצא לו, לקול הזה, מקום הוגן והגון להישמע ולהיזעק, גם לא מתוך הכאב המר שבליבן של המשפחות.
כמי שהוא חלק מן הסיפור, אחד מאותן משפחות, היה לי מאוד קשה לקרוא אבל לא וויתרתי ולא הרשיתי לעצמי לרחם על הדמעות ובכיתי מהרגע שחברותיה של תמר ברז צעקו" זאת היא..." "זיהינו אותה..." דרך כל מקרי הרצח ועד סוף הספר...
