שירים

ספר, שהוא קולח, מעניין ומותח מעל לכול כה עצוב. עצוב שאלה סיפורם של מקרים בודדים מתוך עשרות מקרים של אלימות השורה בארצנו. גלי מעלה בכישרון רב את סיפורם של ארבע משפחות שלעולם לא יפסיקו להתאבל על יקיריהם שנלקחו בחטף.

לקחתי לידי ספר עם שם כל כך מסקרן, שמעתי אומרים שכתוב בכישרון רב מעלה נקודת מבט מיוחדת ואמיתית בחברה הישראלית ובחברה העולמית בפרט. הספר מספר על משפחות נרצחים, כיצד נרצחו יקיריהם, ועל מה, כיצד המשפחות מתמודדות עם השכול, איך משפיע עליהן האסון הגדול שפקד אותן, ואיך מתמודדות עם רשויות המשפט במדינה והרשויות בפרט.

הספר מספר על ארבעה מקרי רצח ספציפיים אמיתיים כיצד מתוך הצער וחוסר הברירה מקימה אחת האמהות אורה ברז אמא של הנרצחת תמר ברז ז"ל, את הארגון למשפחות הנרצחים והנרצחות. כי אין להם למי לפנות ומשום אילוץ זה מקימה אורה ברז את הארגון ומקדישה לו את כל זמנה.

המחברת גלי צבי-ויס נסחפת מתוך חמלה והזדהות במשפחות אלה ופועלת בהתנדבות, מספרת על המצב הנפשי שנמצאה בו, חוסר הפרגון של בני משפחתה שרואים כמה קשה עליה ההתמודדות והקושי שלהם לשמוע להשתתף ולהתמודד עם האבל הזה שהסופרת מספרת עליו ונמצאת בו כמלווה משפחות אלה. הם -* "רוצים לגונן עלי .... מה גם שהם יודעים לקרוא בי סימנים" ... "סימני צער". ** "תחסכי מאתנו את הפרטים ונשארתי עם המטען".

הספר סוחף, מותח, מעלה את צעדיהם של הנרצחים והרוצחים והתנגשותם הבלתי נמנעת אחד בשני. גלי מביאה את סיפור המשפחות ומעלה מתוך דמיונה המפתיע את מחשבותיהם וצעדיהם של הרוצחים והנרצחים בדרך "הכאילו" רגילה של חיי היום יום לפני מעשה הרצח.

גלי כותבת: *** "מאז ראה אור ספרי האחרון אני עומדת ליד הבור השחור, מנסה לראות אם יש שם אור. לעת עתה, איני רואה אותו. אני מבחינה רק בהתמודדות קשה ביותר, ובדרכים מגוונות לעשות זאת".

שאלתי כקוראת אם הכוונה בלהביא את האור זאת ההתמודדות עם השכול? האם האור זאת הנחמה? האם אפשר להתנחם? כיצד מתמודדים? או האם העשייה מביאה את "התרפיה" (191).

מאוחר יותר גלי מביאה את האור- כפעילות של הארגון, באותם דברים שניתן לעשות כדי למנוע את הרצח הבא ולהפחית את האלימות. לתת למשפחות אוזן קשבת, אפשרות לפנות לעזרה לקבלת סיוע מהארגון, נפשי ומשפטי, ויש הרבה מה לעשות, כאן מצוי האור!

"אי אפשר לאמוד כאב, אף אם נרצה בכך, האבדן הוא אבדן .... צל המתים מהלך עם האימהות הללו כל הזמן" (191).

הסופרת נפגשת עם משפחות הנרצחים שומעת את סיפורם ורושמת כאבם ואכזבותיהם גם מהרשויות, מלווה אותן במאבקיהן בבתי המשפט, משתתפת איתם בדיונים, מציצה לנפשות של האבלים, הנרצחים, והרוצחים ובעיקר לנפשה שלה.

גלי מלווה ועוקבת אחרי המהמורות שבתי המשפט מציבים בפני המשפחות, עסקאות הטיעון, משחקי עורכי הדין המסנגרים על הרוצחים, ומלחמות המשפחות האבלות ששומרות בדם ליבן מהרוצחים לחמוק מהעונשים שקיבלו והקלתם.

יקי, אח של שרון יניב ז"ל שנרצחה בעבור 800 שקל על ידי אנשים שאימצה שהיו חייבים לה את הכסף אמר לגלי הסופרת,*** יקי - "אין לי חברים יותר" גלי - "למה אני תוהה" יקי - " כי חברים יכולים להרוג", משפט זה מזעזע. איש כזה שאיבד אמון בבני אדם.

כאשר אנחנו מתעלמים מהשכול כאילו שבחרנו בעיוורון של **** "השכול השקוף". כאילו שאנחנו מתעלמים מהמובן מאליו.

הצער הזה

חסרון היש

הנעלם מהעין

שקיים בהוויה

בנפש הכמהה

ולא ניתן לנגיעה

לא ניתן לראייה

מכביד על הנשמה

נמצא שם תחת אבן

שיש, כיתובה לא נשתנה

כגיל השוכב/ת מתחתה.