העומדים מן הצד

ואולי אספר...

הייתי בבאבי יאר – ראיתי את הבור העמוק

שעשרות אלפי גופות של יהודים נזרקו אל תוכו

היום צפורים מצייצות בין העצים,

אז הן לא היו שם, קולות הירי

וקול הגופות הנופלות

הבריחו אותן,

והעולם הנאור שתק.

הייתי בפונאר –  בורות בורות מכוסים

מאות אלפי יהודים לתוכם הושלכו

נאכל הבשר יבשו העצמות האלה,

והבורות עכשיו קעורים.

ראו אנשים את שיירות הנידונים

הנידו ראש המשיכו בדרכם

ושתקו.

ואולי אספר על זְבִיטְלוֹבְקָה גּוּרָה שבפולין

שם ביער הילדים

יש בור מכוסה באדמה,

בלי שם בלי ציון בלי מצבה בלי זיכרון.

שמונה מאות ילדים שם טמונים

גולגלתם רוצצה –  כי חסכו בכדורים,

ילדים רכים שרצו לרוץ ולשחק

אל הבור הושלכו...

בכפרים מסביב – ראו ושתקו.

ואולי אספר על טרבלינקה,

שם זפת שחורה וקרושה של גופות הנשרפים

מכסה את האדמה

ושמות...

ואולי על מיידנק אספר

שם עדיין הָאֵפֶר רובץ על האדמה –

הוא דשן טוב לפרחים

שפולנים מגדלים בגינה

סביב ביתם.

ואולי אספר על רציף 17

בברלין

רכבות עם קרונות חתומים יצאו ממנו

רק לכיוון אחד...

אין חזור.

ברציפים הסמוכים נכנסו ויצאו תושבי העיר

את ראשם הפנו לצד, שלא יקלקל המראה

את טעמה של כוס הבירה שישתו בערב בבר.

עמדתי במקום השריפה, ראיתי את האפר

ערמות ערמות ערמות של אפר

ראיתי עצם קטנה של ילד, שהאש לא יכלה לה.

יצאה בת קול מתוך הכבשן ואמרה, אַת הָאוּד הַמּוּצַל

את צריכה לספר על ערמות הָאֵפֶר

על עצם קטנה של ילד

על הכבשן הקר

שידעו –

כי הם שוכחים

ואסור שישכחו...

עליך לספר עד כי

"יַנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא..."*

ראי מה קורה בעולם – שוב עומדים מן הצד.

ואני תמהתי –

האם סופו של העולם מתקרב?!

ישעיהו ו' ד'.