שיחה על גדת הנהר

התחלה של משהו. לא יודע מה יקרה עם זה, אם בכלל.

כשישבתי על גדת הנהר, לרגע אחד הייתי שלווה. ראיתי את השפיריות סובבות על פני המים והתבוננתי בכנפיהן הנוצצות תחת אור הדמדומים. האוויר השתנה: נהיה קל יותר לנשימה, נקי יותר ופינה את מקומו לטהרת הלילה. השמש, הרחק לימיני, צנחה באיטיות ובכבדות בשמיים. שטחים נרחבים של ורוד וכתום מלכותיים גרמו לעננים לזרוח ושטפו אור את רכס ההרים שלפניי.

נהגתי לדמיין שברדת החשכה הקסם התפשט באוויר; קסם שהביא את האמת וחיבק אותה בתוך מעטה של ביטחון. כשהעננים משתטחים והשמש נעלמת כליל, הצללים מתפשטים כדי לעטוף עצמם סביבך וסביב סודותייך: כמעין מקלט מפני תצפית, משיפוט וביקורת של אחרים. לפעמים דמיינתי את הצללים הללו מוציאים מפי מילות הודאה ועוטפים אותן בתוך המסתורין האין-סופי של הערב.

עכשיו אני יודעת שאין כזה דבר קסם.

"תודה שבאת לפגוש אותי כאן", אומרת מאחוריי עלמה. היא נגעה עם כף ידה בכתפי לאמירת שלום, והתיישבה בכבדות על הדשא לא רחוק ממני. הזמזומים המעורפלים והקרקורים של החרקים והצפרדעים התגברו כמקבלים את פני הלילה המתקדם לבוא, ואני רק חיכיתי שאחותי תדבר. היא נראתה מכונסת ומרוחקת, התבוננה בזעף בחרקים שרקדו על גבי חצאיתה השחורה. ידיה ניערו את בד הכותנה ונאנחה, פצתה את פיה על מנת לדבר ונדמה לרגע כי המילים חמקו לה.

לבסוף אמרה: "אני לא אוהבת שפיריות".

"איך את יכולה לא לאהוב שפיריות?"

"גדולות מידי. מגושמות מידי". עלמה רעדה, ואני התנגדתי בכל כוח לדחף שבער בי לצחוק – כי באמת רציתי לנסות ולהיות נחמדה אליה. זו אפילו הייתה אחת מההחלטות שקיבלתי לשנה החדשה.

"אני לא אוהבת צפרדעים", השבתי.

ירדן הביטה בי במבט מעוות. "זה כי אין לך לב".

"יותר לב ממך, זה בטוח. את סירבת לדייט עם עוז ברק בשבוע שעבר. אני שמעתי שהבחור ממוטט נפשית מאז".

"עוז ברק יתרחק ממני אם הוא יודע מה טוב בשבילו".

שתיקה.

עלמה תחבה את סנטרה בין ידיה והסיטה את מבטה.

"מה קרה?"

"אני לא רוצה לדבר על זה".

"שברת לו את הלב?" אני מתחילה לתחקר, "הוא הציע לך כבר לצאת קבוע?" הקנטתי אותה כי ידעתי לעוז ברק יש יותר מידי שכל בשביל להציע לאחותי לצאת קבוע.

"אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר על זה!" עלמה משכה את רגליה אל חזה בתנועה חדה וזועמת, שהחרידה את החרקים והצפרדעים סביבה עד לשתיקה רועמת על גדת הנהר.

נמלטנו אל נבכי הדממה הקדושה כדי ללקק את פצעינו. שגרה מוכרת, כמעט מנחמת בנורמטיביות שבה. הפניתי את ראשי כדי לראות בשמש הנעלמת. זה היה הזמן האהוב עליי ביותר ביום, כשהייתי מקשיבה ללילה המתקרב ומתפעלת משירת הברבור הדרמטית של השמש הצונחת אל מעבר ההרים וזורקת בשמיים צבעים שלא ניתן להעלות על הדעת.

"חשבתי שאשאל את אורן על משרה בבנק".

צחקתי. "בשביל מה לעזאזל את צריכה לעבוד בבנק?"

"כדי להרים את עצמי".

"כדי לעשות מה?"

"עזבי, לא משנה, בסדר? תשכחי בכלל שאמרתי משהו".

הסתקרנתי מדבריה. "את רק בת שמונה-עשרה, אני בטוחה שאבא ואימא עוד לא מסלקים אותך מהבית".

"הם לא", היא נאנחה, "אני רק רוצה לקבל מקום משלי".

"משלך? לפני החתונה?"

"את יכולה לא לעשות מזה עניין גדול? אני רק רוצה להיות מסוגלת לעמוד על הרגליים שלי, ללכת בדרך שלי בעולם הזה. הזמנים משתנים בשביל נשים, אלינור. את אולי לא יכולה לראות את זה כרגע, כשאת מתכרבלת בפינה הבטוחה והקטנה של החיים – אבל העולם משתנה, עידנים משתנים, הרגלים משתנים! אני פשוט לא רוצה להישאר מאחור".

התבלבלתי ולכן לא אמרתי דבר. רק הבטחתי על המים הזורמים, מתרעמת על הוויכוח ועל השתיקה ועל חוסר היכולת שלנו, פעם נוספת, לחצות את התהום העמוקה שפעורה בינינו ולהקשיב אחת לשנייה. אם היא רק תפסיק  להתעצבן מכל דבר שאני אומרת, אולי נוהל יום אחד לנהל שיחה הגיונית. אבל הנה היא שוב- יוצאת מדעתה ומבטלת ברגע אחד את כל השיח הבריא והטוב שניהלנו לפני ממש דקה. אז רק ישבתי וזעפתי, ניסיתי להירגע ולהקשיב למים הזורמים ומתנפצים באפיקי הנהר.

בשלב מסוים, עלמה שברה את השתיקה. "עוז ברק הוא לא אדם טוב".

"מה את משחקת אותה? הוא בסדר גמור".

"הוא לא אדם טוב", התעקשה, "הוא הפך אותי למישהי אחרת וגרם לי לחטוא לעצמי, אני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם".

"אם ככה, יש לך הרבה מאוד מחזרים אחרים – אז לא יחסר לך עוז ברק אחד, לא?"

"אין לך מושג על מה את מדברת", השיבה בקרירות.

להקת שריראים מצויים המריאה ועפה נמוך מעל המים. צפיתי באווזים הדואים באוויר קרוב יותר ויותר אל עבר השקיעה. כשעשו זאת, הם הפכו לפחות ברורים ויותר והוסתרו אחר על ידי השני למעין צללית גדולה. מחשבה חלפה במוחי: כמה זה מוזר שהאורות הזוהרים ביותר מטילים את הצללים הכהים ביותר?

"למה את עושה את זה, עלמה? מבלה כמו שאת מבלה, יוצאת עם הרבה מאוד בחורים?"

"בחורים אוהבים אותי".

"אבל את מאושרת?"

"מה אני יודעת על אושר?" משכה עלמה בכתפיה וטמנה את כף ידה באדמה, תולשת חופן של דשא חום ומעיפה אותו הרחק ממנה, מביטה ברוח נושאת אותו הרחק, מסובבת, מטלטלת, מסחררת ובסוף מפילה בעוצמה לאדמה – לא רחוק מרגליי.

"תמיד היית כל כך חסרת מאמץ בחיים שלך, אלינור", היא המשיכה, "היית טובה בכל מה שעשית. זה מה שאני טובה בו. זה אני, כשאני הגרסה המשופרת והטובה יותר שלך".

"אבל האם זו הגרסה הטובה ביותר שלך?"

"זה לא העניין". עלמה רכנה אל עבר ברכיה וכרכה זרועותיה סביבה ירכיה הדקות, תוחבת את גופה אל תוך עצמה. "לחיים שלי יש את הרגעים הטובים ואת הרגעים הרעים, אבל זה מה שיש. אם את לא בסדר עם זה, את יכולה פשוט לחזור לבית הקטן והנוח שלך, עם הבעל הקטן והנוח שלך, תעשו אהבה קטנה ונוחה ותולידו תינוק קטן ונוח. אבל אל תעזי לשפוט אותי".

קולה התנדנד. שמעת את הזעם, את הכעס העצמי והחורבן אותו היא מפילה על עצמה. נשכתי את שפתי. בשלב כזה, אימא הייתה אומרת לי שכדאי לי להתנצל. הבטחתי לאופק, חיפשתי את השריראים. הם היו ממש מול השמש, רגע לפני שהלכה לאיבוד אל העולם שמאחורי ההרים. לרגע אחד חשבתי, שאם הייתי מוחצת את העפעפיים שלי אחד לכיוון השני ומביטה היישר אל החמה, אני יכולה לשטות בעצמי להאמין שלא היו כלל שריראים. אולי באמת לא היו כלל שריראים, וכל זה לא קרה. ניסיתי את זה. לחצתי חזק על העפעפיים שלי וזה גם לעיניים שלי לעקצץ. הציפורים היו מטושטשות, והרגשתי אכזבה שהן לא נעלמו לחלוטין.

"עלה פעם בדעתך פשוט להתרכז בבית הספר ולתת לעניין הבחורים הזה להיפתר מעצמו? כלומר... אנשים מדברים, עלמה, עלייך. על המשפחה. בכל יום שישי פחות ופחות אנשים אומרים לאבא שלום בבית הכנסת".

"למען השם, אלינור", היא התפרצה, "את יכולה כבר להפסיק לזיין את השכל על הבחורים?"

בהיתי בה, חסרת מילים. שפתה התחתונה רטטה שוב ושוב והיא הביטה בלחמיות העיניים שלי. היא השליכה בחוזק חופן של דשא חום לעבר בהונותיי.

"אני בהיריון". זה נאמר בלחישה, אני בטוחה שלא שמעתי טוב.

"מה?"

"אני פאקינג בהיריון". קולה של עלמה גבר והיא העבירה את ידיה בשערה. "לא ידעתי איך לספר לך, או למישהו בעולם הזה. אני צרה צרורה ואת לא תביני ועוז פאקינג ברק המזוין יכול ללכת ולקפוץ מהגשר המחורבן הזה ו-" עלמה השתנקה ואני בהיתי בה באימה. "אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אני לא יודעת איך"- היא מיררה בבכי, חיבקה את ברכיה והתנדנדה קדימה ואחורה.

נכנסנו אל תוך חלל חדש בחשכת הלילה. ריק. ריק ששואב לתוכו את כל הזמן, הצלילים והמרחב, עד שהמציאות חדלה מלהתקיים ואני הייתי מודעת רק לאחותי הבוכייה, לליבי הפועם בחוזק ולשריראים שהיו גדולים ומבריקים מאי פעם, בעודם שבים בחזרה ונוחתים בתנועה חלקה ואחידה – כמעט כאילו התאמנו עליה מראש – בשורה אחת וישרה לאורך גדת הנהר. התבוננתי בהם והם בי בחזרה.

מאז אותו הלילה שנאתי שריראים. אותו לילה יפה, הדמדומים היפים. אני שונאת את השריראים כי אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי לשנוא את אחותי. אחותי היפהפייה, שהסתכלתי עליה באותו הרגע ויופייה נעלם. ראיתי אותה לראשונה בחיי כפרוצה, כאכזבה, כתעלומה.

"את לא יכולה להיות בהיריון", אני חושבת שאמרתי, בקול שברירי וחסר נשימה.

עלמה לא אמרה דבר. היא החזיקה את עצמה חזק, עיניה עצומות בחוזקה כה רבה עד שדמעותיה הצטברו בפינות העין עד שנפלו בחדות על לחייה.

הצרצרים פטפטו ביניהם והציפורים צווחו. סירה חלפה על פנינו בעצלתיים. עליה עמד גבר, סיגריה נעוצה בין שפתיו. התבוננתי בתמונה האוטופית החולפת על פניי, ונענעתי בראש לאבסורד בכל המצב. איך משהו יכול להיות אוטופי בערב שכזה. אני זוכרת את עצמי תוהה אם שכחתי כיצד לנשום. הרגשתי כאילו משקולת כבדה מונחת על החזה שלי, והדמעות נקוו לי בעיניים. חשתי כלפיה טינה וסלידה. איך היא מעזה. מופקרת.

"זה של עוז?"

הנהון.

"הוא יודע?"

"הוא יודע, לעזאזל. הוא עזב את העיר, פחדן מזדיין".

תהיתי איך היא יכולה עדיין להיראות כמו אותו אדם שהיא הייתה לפני עשר דקות: אותן עיניים כחולות כשל בובת חרסינה; שערה החום והרך שנשפך על כתפייה. איך היא הייתה יכלה להיראות תמימה ומתוקה כתמיד? ברור שהיא לא הייתה תמימה, או מתוקה, או ראויה. בכל זאת, היא הייתה שם. מחזיקה את ברכיה ומביטה בי כשדמעה מתגלגלת על לחייה. שנאתי בה הכל באותו הרגע.

"עלמה, את חייבת לספר לאימא ואבא".

"אני לא יכולה".

"את חייבת".

"תהיי איתי?"

"מה? לא".

"בבקשה", ייבבה, "בבקשה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד".

"את בישלת לעצמך את הבלגן הזה בכוחות עצמך, אז את תצטרכי לאכול אותו גם לבד".

קמתי והלכתי ממנה. הרחק מייאושה ומדמעותיה, הלכתי הישר את השריראים עד שכמעט הגעתי אליהם. מהר מאוד הלהקה התעופפה וכל שראיתי היה עדר נוצות מרחף סחור סחור. הלוואי שאחד מן ייפול מן השמיים ויתרסק, ואולי כך לא אהיה היחידה ששבורה וכואבת.

הלכתי לאורך הכביש. כל עולמי התהפך. הייתי נשואה, והתכוננתי להיות אימא מידי חודש בחודשו. אפילו כשישבנו על גדת הנהר הלילה, הרגשתי בחוזקה את ההתכווצויות שהזכירו לי את הריקנות שבי.

ואז הגיעה אלינור. צעירה, נאיבית ומחוזרת רבות. לא נשואה, בקושי סיימה את הלימודים. והיא... בהיריון. כדי להדגיש את המחשבה הזו, בטני התכווצה בחוזקה רבה עוד יותר ורגלי נעשו כבדות כשגל נוסף של כאב מילא את גופי.

ככל שהתקרבתי יותר אל הבית הקטן שלנו בשדמות מחולה, נעשיתי יותר ויותר מודעת לגופי. הרגשתי כל תחושה, כל משב רוח שחלף על פניי, כל צליל קטן נישא על אוויר הערב המוקדם. נעשיתי מודעת לכל מחשבה ששטפה את מוחי ללא הפרעה.

הבטתי במורד הגדה לעבר המים הזורמים. חשבתי על האישה שנמצאה צפה קילומטרים לאורך הנהר, עד שגופתה נתקעה באחד מן ההרדופים בצדדיו. עירומה הייתה, למעט כותנת לילה דקה שהבליטה את בטנה ההרה הנפוחה. מהר מאוד היא זוהתה: אישה שסחרו בגופה, זונה. זה היה כמעט מובן מאליו שהילד, שסיים את חייו עוד בטרם נולד, היה תוצאה של המקצוע שלה. האם היא התאבדה? נרצחה? מתה בתאונה? אף אחד לא יודע. לאחר טקס קבורה שקט בהשתתפות ארבעה אנשים במושב, אף אחד לא דיבר עוד על המקרה.

הפסקתי ללכת. בהיתי במים, כעת היום שחורים, עמוקים ורעבים. תהיתי איך זה צריך להרגיש – החופש הזה בלא לדבר עוד על מקרה.

"השם ישמור, דאגתי לך כל כך!"

נדהמת, הרמתי את מבטי. הייתי כמעט בבית. אורן ניצב מולי, מבט זועף מקמט את פניו החלקות וידיו מושטות אליי כדי למשוך אותי אליו. "אלי, איפה היית?"

"אני בסדר, פשוט הלכתי לטייל לאורך הנהר".

"את רטובה כולך!"

הסתכלתי מטה. רגליי נטפו מים, חלקה התחתון של חצאיתי היה מקומט ודבוק לברכיי. בהיתי בו במבט אטום. כנראה בשלב מסוים, הלכתי לטייל בתוך הנהר, ולא לאורך אורכו. מוזר, חשבתי. אני לא זוכרת את זה. חשבתי על הזונה ההריונית שצפה לה במים. לא היה לא בעל שידאג לה. זה בטח היה ההבדל בינינו: לה לא היה בעל, ולי אין תינוק ברחם. פתאום הרגשתי כעס. זעם. איך האישה הזו העזה להרוג את עצמה? היא הרגה את התינוק שלה יחד איתה. איזה מעשה אנוכי זה. "אני הייתי מטפלת בזה!"

אורן עצר והביט בי. "מה?"

האם דיברתי? "לא, כלום. אני רק רוצה ללכת לישון, אורן".

"קודם ארוחת ערב. בואי". הוא כרע על ברכיו, הצמיד את מצחו למותנייה וכרך את ידיו העדינות סביב רגליי. הנחתי לו לחלוץ את נעליי הרטובות. הוא נעמד, עטף את כתפי בזרועו והביט בפניי בתמיהה מוזרה לפני שהכניס אותי אל תוך הבית.

בעלי הושיב אותי ליד שולחן האוכל, והניח קנקן תה במרכז השולחן. הוא התרוצץ במטבח כמו פינגווין במדבר: בלי יכולת להילחם, חסר אונים ולחץ. הייתי צריכה להשאיר ארוחת ערב על הכיריים להתבשל, חשבתי בחרטה. אורן שלף כמה תפוחי אדמה מן הארון וחיפש במגירות את הקולפן. איש יקר הוא בעלי, אך חסר אונים בכל הקשור לבישול ולהתמצאות במטבח.

מאור יותר באותו הלילה, אחרי שאכלתי כמה תפוחי אדמה אפויים ושניצל תירס שהוא טיגן במיוחד בשבילי, אחרי שעמדתי מתחת למקלחת הזורמת ואורן שטף את שיערי בשתיקה וקרצף את העפר מתחת לציפורניי, זחלתי מתחת למיטה והנחתי את ראשי הכואב על הכר. אורן שכב לידי, הניח את ידו על מצחי ושאל אותי אם אני בסדר. כמובן יקירי, השבתי לו, תודה.

כשהפלגתי משם במחשבותיי, חשבתי על עלמה שישבה לבדה על גדת הירדן וחשבתי על הזונה שצפה בו קילומטרים רבים עד שנתקעה בסבכי ההרדוף. חשבתי על הגוף הריק והמדמם שלי. נרדמתי כשקולה של עלמה מהדהד בראשי: "אני לא יכולה".