גלימתה השחורה של השואה
מאת שרה סגל
כל ימי ילדותי חסיתי תחת גלימתה השחורה של
השואה ששררה, נכחה בביתנו. כבת הדור השני
לניצולי שואה יועד לי התפקיד של נשיאת חותמו של הדור שנכחד. אחזתי בדגל כבוד הורי
המחולל, נשאתי בכובד מטענה של ההיסטוריה המשפחתית. הרגשתי כאילו אני סוחבת את
המריצה עליה נחים מתיי משפחתי.
אבא לא דיבר. אך אימא דיברה. דיברה יותר
מדי. בלילות שמעתי אז זעקתה "הוא איניס אותי," הוא איניס אותי,"
נחנקו מילותיה בעברית הקלוקלת שידעה. שנים עברו עד שהבנתי מי? ומה? "כמה
הייתי נותנת על מנת שאוכל להגות את המילה אימא" נהגה להזכיר לי כשהמריתי את
פיה.
בית הורי היה האוד שניצל. תמיד דלק בו הנר
שהאיר על החשכה. הנר שעורר את הזיכרונות המסרבים להישכח. הנר שחלבו נמס אך לעולם
איננו נכחד. הזדהותי עם אסונם הייתה כה גדולה עד שהרגשתי שהייתי עמם בכל יום משש
השנים. רחמיי היו תמיד מהולים ברגשות אשם על שלא יכולתי להיות עבורם עוגן ההצלה
לתוהו ובוהו שהתחולל בחייהם. אני מרגישה כי אייני עומדת בפני עצמי- אני סמל, שלוחה
של הורי. אני עדיין משווה בדמיוני איך שקעו חיי בני משפחתי הנספים אל הבורות. איך
נשף בעורפם המוות חף החסד. הישרדותם מפתיעה אותי - הניצולים שלא הושמדו הם
המפתיעים אותנו.
בחלומותיי אני רואה עצמי באושוויץ, חוזה
בשפחתי נזרקת אל לועו הפעור של המוות. עשן הכבשנים חונק את נשימתי, חריפותם מרחיבה
את נחירי אפי השואבים לתוכם ריח חריכת אדם. דמעותיי זולגות, מכבות את האש הבוערת.
הבית חסה בצל השואה. בחדר
ה"סלון," ב"מזנון" עטור פיסול עץ מתפתל נחו שלוש מגירות.
שתיים מיועדות היו לכלי אוכל וסכו"ם שנשמרו עבור ארוחות עם אורחי כבוד ולימות
החגים. המגירה השלישית הייתה עמוסת זיכרונות. היא נשאה בכל כובדה את אלה
"משמה" שכבר אינם ביננו, את תצלומיהם ומכתביהם האחרונים. את העדות למה
שהיה. הכרתי את כולם.
לעיתים תכופות נהגה אימא, כשאחותי ואני ישובות לצידה, להחזיק ביראת קודש כל
תמונה מספרת לנו את סיפורה. כך התוודעתי לסביי, סבותיי, דודי ודודותיי אותם לעולם
לא אפגוש. היא סיפרה לי איך שילחה אחותה חיה, מחלון רכבת שועטת לעבר טרבלינקה, את
בתה בלה בת השנתיים. איך קפצה האם בעקבות התינוקת אך נהרגה מכדור של שומר רכבת
פולני. אימא סיפרה כי הפעוטה נראתה לאחרונה יושבת במקום בו נפלה בעוד אישה פולניה
גויה אוספת אותה אל חיקה. "יש לכן בויסוקי מזובייצקי בת דודה שלבטח
שרדה." היא סיפרה. "אולי יום אחד יעלה בידכן לאתר אותה."
ראינו שם את תצלומה של לאה, חברתה בת ה-15
של אימא, עיניה מישירות מבטן אלינו מרצדות בחיוך ביישני. שפתיה, כלב אדמוני, חושף
טור שינים בוהק בלובנו. סנטרה מזדקר בבטחה וחיוניות. לאה שלא מכבר התייתמה מהוריה,
שהובלו ברכבת אל אובדנם, חלקה עם אימא, סבא, דודותיי ויהודים נוספים מבני העיירה,
מסתור בעליית גגו של הגוי סלובצ'קי. בשעות היום, בעוד הנאצים סורקים כל פינה,
הופכים בתיהם של גויים החשודים בהסתרת יהודים, מוציאים להורג את מי שנתפס בעשייה
זו, היה על החוסים בביתו של סלובצ'קי לצאת ממחבואם ולמצוא מסתור ביערות הסבוכים
שבסביבה. בלילות הם הורשו לחזור לעליית הגג. באחד הימים התיר הגוי, שכה חשק בלאה,
להישאר במחבוא. בעוד האחרים עושים ביער עלה הגוי לעליית הגג שם שהתה לאה בגפה ואנס
אותה. כשחזרו האחרים לעת ערב הם מצאו אותה אוחזת בבטנה מתפתלת מכאב כשדם בתוליה ניגר
ונספג ברצפת הקש של מחבואם. הם לא ידעו נפשם מכעס ותיעוב כלפי האנס. אך תסכולם
וחוסר האונים לפעול נגד זה שהיה גם מושיעם שיתק אותם. הם אימצו את לאה לליבם,
גוננו עליה מפני האנס. לימים הלכה וטפחה ביטנה של לאה. חבריה עשו כל שביכולתם
להסתיר את מצבה. לילה אחד הגיעו צירי הלידה ולאה הביאה למציאות מסוכנת ועגומה זאת
את בתה. לאה חנקה את כאבה ודמעותיה. אך מי ישקיט בכייה של תינוקת שזה עתה יצאה
לאוויר העולם? מושקה, זקנה ערירית ששיתפה עמם את מחבואם, תלשה את התינוקת
מזרועותיה של לאה ובעזרת כרית חנקה אותה למוות. לימים ניצלה לאה מהשואה, עלתה לישראל,
נישאה אך אף פעם לא עלה בידה להביא עוד תינוק לעולם. אני הכרתי את לאה כל חיי.
ידעתי את סודה אך לא הסגרתי אותו בפני אף אחד. גם את מושקה הזקנה הכרתי. בילדותי
נהגה אימא לקחת אותי לבקרה בבית האבות בבת-ים שם הייתה חוסה. אך אני שהכרתי את
הסיפור משחר ילדותי סירבתי לראות אותה. כעסי, בגילי הצעיר לא תפסתי ולא מחלתי לה
על שעשתה.
בסלון ביתנו היו הורי מארחים לעיתים תכופות
את בני משפחתנו וחברים, רובם ככולם ניצולי שואה. בערבים אלה נסבה השיחה על
זיכרונות, על בכייה חנוקה, על אובדן. מספרים היו אלה לאלה אודות התנסויותיהם על
עברם האפל ממנו לא יכלו להתנער. לפעמים היה מגיע פתאום איזה "דוד
מאמריקה" מביא לנו הילדות מתנות חובק ובוכה על כתפי הורי. אז היו השיחות קשות
יותר. עובדות וסיפורים שלא נודעו עד אז היו עולים כאילו באוב. כה קשים היו הדברים
עד שהורי, שרצו לגונן עלי מהזוועות, פקדו עלי ללכת לישון. אך אני מרותקת הייתי - לא
יכולתי להינתק. הרצון והצורך לדעת הכל לא עמד לי. נהגתי להסתתר מאחורי זווית הדלת
להקשיב לסיפוריהם. עצוב ומחניק היה לי והייתי בוכה בחשאי. את שברי הדברים ששמעתי
השלימה ואיחתה אחר כך אימא שמחמת מצבה הנפשי המעורער דברה בלי הרף מספרת לי את
סיפורי הזוועה. רק ממנה שמעתי את הקורות לכל דמות שצבעה באפור את נוף ילדותי,
אוצרת בתוכי, מחדירה בליבי את המודעות לסבל ולטרגדיה שעברה משפחתי לצד שש מיליון
הנספים. בסתר רשמתי את סיפורי הניצולים והמתים ביומני. ידעתי ששומה עלי לתעד את הדברים.
חשתי מעין אינטימיות עם השואה. כאילו הייתה
זו השואה הפרטית שלי. כאילו אינני עומדת בפני עצמי- אני חלק בלתי נפרד מהשואה של
הורי.
אני חשה שהתפקיד שיועד לי הוא להיות "נר
זיכרון." שליחותי מחייבת אותי להיות החותם שיעביר את המסר של עמי הנבחר. שכן
גם אני "הייתי שם." אני חשה שעוד לא התאוששנו מהטראומה של השואה. מקומה
לא ינוח במקום בו מונחת האינקוויזיציה הנשכחת. היא איננה עוד מסע צלב. זהו מסעו של
צלב הקרס. עוד תכתב ההיסטוריה המאשימה. ואני לא אתן לגלגלי שיניה לטחון אותה.
גם איציק וואלמן ניצל. הוא קפץ
מרכבת ששעטה לעבר מחנה ההשמדה זמברוב שבצפון מזרח פולין סמוך כ-30 ק"מ
מעיירתנו. גויה צעירה, שבעלה עבד לפני המלחמה בתחנת הקמח של משפחתנו, התאהבה בו
ונתנה לו מחסה בחפירה שכרתה מתחת למטבח בייתה. היא נתנה לו שמיכה להתכסות בה
והכניסה לו אוכל למחבוא. כך הוא שרד. לימים, לאחר מלחמת העולם, עבר איציק להתגורר
בווינה והתעשר מעסקי זהב ויהלומים. הוא לקח את הגויה, שעזבה אחרי המלחמה את בעלה,
ביחד עם בתה הקטנה, שיכן אותם בביתו, דאג למחסורם והעניק להם חיים נוחים ועשירים
בעיר בה נולד לראשונה רעיון הכחדת העם היהודי. איציק וואלמן היה חברם הקרוב
של הורי. יום אחד, בהיותי בת 10, הוא ביקר אותנו בביתנו שבמגדיאל. הוא הוסע כגביר
בידי נהג אוסטרי ארי בלונדיני, גבוה ויפה תואר, במכונית מרצדס ששלח איציק בעקבותיו
מוינה לנמל חיפה. איציק לן בביתנו אך נהגו נשאר ללון במכונית. כשהתבגרתי תהיתי באירוניה שבכך. חשבתי שיתכן כי
שנים ספורות קודם לכן עלול היה איציק להיות נרדף על ידי נהגו ו/או בני משפחתו שאולי
היו חברים במפלגה הנאצית.
לימים, בהיותי בת 19, כשלראשונה יצאתי את
הארץ לטיול באירופה, התארחתי בביתם של איציק, האישה הפולניה, ביתה ונכדתה בווינה.
איציק מעולם לא נשא אותה לאישה. שהרי יהודי טהור אינו נושא לאישה גויה.
בימי ראשון אחר הצהריים היו גניה של וינה שוקקים
אדם. בתי הקפה שבפארקים המוריקים, פרחי האביב צובעים אותם בכל גווני הקשת, ממלאים את
נחירי בריחם המשכר, עטפו אותי בקסמם. נשים
בשמלות מלמלה, גבם נוטה בהידור לאחור כשהוא נאסף לזרועות בני זוגם, רוקדות את
הוולסים של שטראוס. בעודי מלקקת את גלידת תות השדה החביבה עלי, נהנית מעוגת השטרודל
הווינאית, ניגש אלי עלם אוסטרי צעיר, גבוהה, שחור עיניים ושיער, והזמין אותי
לרקוד. מוקסמת חוללתי בזרועותיו, ראשי סחרחר מהמוסיקה הסוחפת שניגנה התזמורת,
מחיוכו המצודד, מבלוריתו המתבדרת ברוח עצי התרזה. מבוישת, נבוכה ממבטו הנוקב, טורף
אותי בלהיטות, סמקו לחיי. מתבוננים זה בזאת לא מצאנו מילים להגות את החוויה
הרומנטית שהתרחשה ביננו. אף מילה מדוברת
אחת לא יכולנו להחליף. היידיש שבשפתי הייתה דלה מכדי להסב אותה לגרמנית. האנגלית
טרם הייתה שגורה בפי וכך גם בפיו. רק עינינו שוחחו, דיברו זו אל זה. אילמות אמרו הכל.
