אושוויץ (יוני, 1940 עד ינואר, 1945)
שרה סגל
כבאוטוסטרדה אנטישמית דהרה הרכבת. יישובים היינו בקרונה צפופים
מכורבלים, ליבנו פועם, הפחד פורץ מתוכו, החרדה לבאות משתקת אותנו. גופנו מיוזעים
דבקים אלה באלה. כל אחד נשנק משרבב את אפו ללקק מעט אוויר. איש צנום חסר חיות
השעין את ראשו המט לנפול על כתפי. האיש החזיק בידו פרוסת לחם שהלכה והתנדנדה עמו
בקצב שעטת הרכבת על מסילתה. האיש הלך וגסס. התבוננתי ברעב בפרוסת הלחם שיותיר
אחריו. חיכיתי למותו שאז אוכל לקחת ממנו את הלחם מבלי לגזול אותה מפיהו הרעב והמת.
לאן דוהרת הרכבת? אני שואל. מה יקרה לאלו שנשארו מאחור? בבית? בגטו?. הרגשתי חולי
וחלחלה. אך את העתיד לבוא לא יכולתי לשער. הייתי אחד מבין כאלף חמש מאות יהודים
אסורים שהגיעו זה עתה ברכבת הטרנספורט מהעיירה ויסוקה
מזובייצק. בתום שלושה ימי נסיעה - ב-20
בינואר, 1943 הוסרו המנעולים המסונדלים מדלתות קרונות הרכבת והם נפתחו לרווחה.
אויר קר נשף בחוזקה על עורפי ופני והסיר את כורי המחנק שכבשו את נשימתי. בעוד
הייתי מתנער מהצפיפות ומהאוויר העכור בו הייתי שרוי, נפלטנו מחוץ לקרונותיה המבעיתים של הרכבת ישירות
אל מסוף ה"יודן-ראמפע" (מסוף היהודים) של מחנה הריכוז אושוויץ I. שלובי זרוע, נואשים, כהיי חושים, נזרקנו אל
לועו הפעור של המוות שארב לנו במחנה זה. שערי טומאה
נפתחו לפנינו.
צעקות כנהמת טורפים:Heraus!!" -!! Heraus החוצה, החוצה. לנטוש את
המזוודות! לזרוק את כל החפצים שברשותכם! לעמוד בשקט בלי להוציא הגה מהפה!"
מילאו את מרחב התחנה. תינוק שפעו בבכי היה
נתלש מזרועות אימו ונזרק אל עבר ערימה של חפצים שהלכה ונצטברה בקצה הרציף. תוך
הצלפות, במטה חזרן ודחיפות היכו אותנו גרמנים שחורי מדים - שוטרי ס.ס. שוחרים לטרף. (ראשי תיבות של
שויץ שטאפל – שלבי ההגנה. בתחילה הם היו המשמר האישי של היטלר אך לאחר עלותו
לשלטון היו הם אלה שהפעילו את מלאכת המוות. ארגון הס.ס. מנה 250,000 גברים אלימים
חדורים באידאולוגיה הנאצית). עיניהם רושפות באש שחורה,
נחיריהם גדולים, פעורים שואבים אליהם את טרפם הטרי.
אושוויץ היה מחנה הריכוז הראשון שהקימו הנאצים בפולין ואשר פעל למשך
הזמן הארוך ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945). בו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים. אושוויץ
הייתה שיאה של השואה. שיאה של התאכזרות אליה יכולים היו רק בני אנוש כמו הנאצים
השטניים להגיע.
היא נעשתה סמל בזיכרון הקולקטיבי כבית חרושת, לתעשיית מוות.
בחורף אכזרי כרוצח עמדנו בתווך על הרמפה כשבמרכזה עמד ד"ר מנגלה.
צוונו לעבור על פניו בצעידה אטית על מנת שיוכל לבחון אותנו מקרוב. מנגלה לא זז.
הוא רק הניע את אגודל יד ימינו והורה אותנו מי לימין ומי לשמאל. משמאלו הוא ריכז
נשים ילדים וזקנים בקבוצה שנקראה גוש 7 - בלוק המוות הם נקראו. מימינו ריכז הרופא,
שצמרר וזרע בנו פחד אימתני, את הגברים שכמוני היו צעירים, חסונים, וכשירים לעבודה
ובכך הוכרע גורלנו לחיים.
מסומר
לאדמה, מתבונן במשפחתי ההולכת ומתרחקת לא ידעתי את נפשי. לא יכולתי להעתיק מבטי
מהם. באחת בא הקץ על משפחתי הענפה והמפוארת. בתוך 20 דקות חלפו בעיני רוחי כל בני
משפחתי. כנספים עמדו עתה לנגד עיני.
לפתע
הרגשתי מקל חזרן מצליף על ראשי. היה זה נאצי מאורך פנים, חוטמו מיתמר מעל שפמו
הדוקרני, שפתיו קפוצות, עיניו גוחלות רשע, הולך ומכה אותי מבלי לחדול, שולל ממני
גם את רגעי הפרידה ממשפחתי. דמעות חנקו את גרוני, כתפי רועדות מתייפחות. בקילוחים
חמים זרמו נבלעו הדמעות אל תוך גרוני. נשנק הבנתי לראשונה ששלוש השנים הקשות ללא
נשוא, נופלים וקמים חליפות, מסרבים להישבר, דבקים בחיים, היו לשווא. כאן ועכשיו
יבוא עלינו הקץ.
קרן אור חודרנית הבליחה מעמדת מגדל שמירה עליו נכתבה המילה Posetekeete - עמדה והאירה על גדרות חשמל
כפולות שגובהן כארבע מטרים. פנסים זהרו ממגדלי השמירה והאירו על רדיוס של כקילומטר
זרוע בביתנים צרים וארוכים – מחנות המשנה הרבים שהיו זרועים על אדמת אושוויץ. שומרים חמושים הוצבו על מגדלי שמירה פנימיים
וכיסו את שטח סביבתו הקרובה של המחנה. אנשי אס. אס. מלווים בכלבים סיירו במקום בכל
עת. לא יכולתי לראות את תחילתו או את סופו של המחנה. הייתי סובב סחור סחור, חומת
תיל עוטפת, חונקת אותי. סביבי משתרעים הרבה מחנות. מחנות לאין קץ. בין כתלי המחנה
נבנו 29 בתי עץ דו-קומתיים ארוכים שנודעו בשם ה"בלוקים". הם סודרו בשלוש
שורות. מאחר ואושוויץ נבנתה במקור עבור הצבא הפולני – כל בנין נשא עליו מספר מואר
היטב. ב"גיא בן הינום." נשאו שמות של "דובדבנים" או
"פרחים"
ראיתי שם שמים גבוהים ואפורים. מעבר לגדר שורה של יצורים שלא נראו
כבני אדם מהלכים כשידיהם כפותות, עיניהם כבויות. שלדים בגדלים שונים מכוסי עור
כקלף יבש וסדוק. כולם גלוחי ראש, גברים רזים עצמות הירכיים בולטות מחיקיהם
החלולים. לבושים בבגדים מפוספסים. כותנות
הפסים משוות להם אורך ומראה צר ורזה לגפיהם - יצורים מיובשים ללא הכרה עדיין
נאחזים בחיים. על גופם הכמוש נושף הבל המוות. לחיי שפתיהם כחולות ונוקשות. כולם
נראים כאחד - פניהם זהים, הם אינם מסוגלים עוד לגרור את עצמם אך נאלצים להמשיך
ללכת. מעיליהם קרועים, נטולי כפפות מכוסים ידיהם בכפור כחול. את המים הם שותים מקופסת פח ישנה וחלודה. צפדינה
דבקה בשיניהם. מנת הלחם הקשה נבלעת במהירות. אנשים כחושים גרומים חיוורים אלה
קרטעו כמריונטות מנסים להתאים צעדיהם אל הבריאים על מנת שלא יוסרו מהשורה. על מנת
שלא ישולחו לתאי הגזים בטרם עת. והרי רק המוות יעשה אותם בני אדם חופשיים.
האנשים נראו כצללי רפאים כולם נכאים. איש גלוח כל כולו מעולם אחר המום
הביט בי. אחר, רצוץ גולגולת היה מוטל על השלג הצח שהלך והפך עכור ואדום. ילדים
נפוחיי כפן הסתובבו אנה ואנה, הפחד פורץ מעיניהם. המקום נראה לי כעמק מצורעים.
מקמטי פניהם של האסירים ניבט הגורל היהודי. באושוויץ נחשבנו היהודים כרמשים.
חיסולנו לא נחשב אפוא לרצח בני אדם.
כשפנה
אלי הקאפו להפליא בי מכותיו, לא היה לי עוד שם. "88966" הוא קרא, הורה
עלי להתכופף והצליף בי במקלו העבה. רבים מחבריי לא עמדו בכך, הם חצו את השורה
והצטרפו מיוזמתם לגוש המוות – 7 ממנו הובלו ישירות לתאי הגזים.
על רקע הלובן החד-גוני של השלג ראיתי שלדים, רועדים מקור, הפחד פורץ
מבין צלעותיהם, עם זרועותיהם, שהיו כמקלות, הם חפרו והעמיסו גוויות על מריצות.
מבלי שהסתכלו עלי, שאלו אותי אם יש לי אוכל?.
עם בוקר, במכות חזרן על גבנו, גורשנו מהבלוקים והוצבנו במסדר - אפלAPPELL בגרמנית. לאחר המסדר חולקנו לפלוגות עבודה
מיוחדות שנקראו זונדרקומנדו. לא הבנו את פשר התפקיד שאמורים היינו לבצע. אך,
לא עבר זמן רב טרם הובהר לנו כי נהייה שותפי כפייה לנאצים בביצוע משאם לחיסול העם
היהודי.
