הסימפוניה הבלתי גמורה

 הסימפוניה הבלתי גמורה

נאסף אני עם מילותי

צנוף בתוך עצמי  ודר

בשקיעות ובזריחות אשר היו

כתותפות של רצונות שהבטלו

בפני המחשבות והתכנסו

כקיפוד המתכדר

לאט אל תוך עצמו

קוציו שלופים אל עבר סכנה

כך אצבעותי דמו למזמרות

אפילו שמקדם היו הן כלהב פיפיות

שני צדדיו חותכים בבשר המשורר

מדמם הוא את שחור חלבו על

דף ספוג כנייר מגבת

בועות קטנות אשר לוכדות

 טיפות של השראה

גם אם כאשד היא שוצפת.

מתוך הפחד להשיב עצמי ריקם

הפכתי מכתמים לחוסם עורקים

עצרתי על הסף דימום רעיונות לשוא

שורות בלתי גמורות

זכו לתהילה פוסט מורטום.

וגם אם כשוברט

אשאיר חוטים פרומים ליצירה

אחרי לכתי עוד ישאלו שלום בחומותי