מקור הכינוי 'שבת הגדול'

מקור הכינוי 'שבת הגדול'  / יהושע מנחם רוזנברג

מידי שנה אנו חוזרים ושואלים את השאלה: מדוע נקראת השבת שלפני הפסח "שבת הגדול". השם שבת הוא כידוע שם נקבה והיינו צריכים לומר שבת הגדולה. במה גדול שבת זה מיתר שבתות השנה?

התשובה המקובלת היא: כידוע שלשבת זו, שלא כמו לארבעת הפרשיות, אין קריאה מיוחדת בתורה אלא הפטרה מיוחדת בלבד. והפסוק המסיים את הפטרת השבת מסוף ספר מלאכי, הנבואה האחרונה בספרי הנביאים, הוא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". ולכן השבת שבה קוראים את הפסוק שבו המילה ה'גדול' נקראת: שבת הגדול.

בהפטרה רמזים רבים לפסח הממשמש ובא:

הנביא מלאכי מבשר את בשורת הגאולה לעתיד לבוא. מיכה הנביא אומר על גאולת העתיד: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות." ואמרו חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. הבשורה על גאולת מצרים הייתה בשבת לפני הפסח, ובדומה לכך אנו קוראים בשבת שלפני הפסח את בשורת גאולת העתיד.

בפסח נידון העולם על התבואה. כאשר מביאים בני ישראל מעשר, הם מתברכים. ודרשו במדרש: "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר". ובנבואה הנקראת להפטרה, קורא מלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג' י) בבבלי תענית דף ט' ע"א למדנו: אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש (מצא ר' יוחנן ילד, תלמיד של רבי שמעון בן לקיש) אמר ליה: אימא לי פסוקיך. (אמר לו אמור לי את פסוקך, פסוק לי פסוקך) אמר לו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך (מנין לך)? אמר ליה: זיל נסה. (לך נסה). אמר ליה: ומי שרי (והאם מותר) לנסוייה להקב"ה (לנסות את הקדוש ברוך הוא) והכתיב לא תנסו את ה'? אמר ליה: הכי אמר ר' הושעיה חוץ מזו שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת.

כידוע בערב פסח מתקיימת מצוות ביעור המעשרות ווידוי המעשרות, ועל כן מובנת קריאת הפסוק 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר' כהכנה לפסח.

ליל הסדר הוא החג המשפחתי ביותר מכל החגים. האב חייב לקיים מצוות והגדת לבנך. הפסוק: המסיים את ההפטרה מתאר את תפקידו של אליה הנביא: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", פסוק מתאים לקריאה לפני ליל הסדר.

מספרים על משגיח בישיבה אחת שהתלמידים לא באו לשאול אותו שאלות, בעוד שאת הרמ"ים האחרים הרבו לשאול. שאל המשגיח את ראש הישיבה, מדוע אותי לא שואלים? ענה לו ראש הישיבה: כאשר שואלים אותנו אנחנו נותנים תשובה והתלמידים יוצאים ברכוש רב, יש להם גם שאלה וגם תשובה. אבל אתה מראה להם ששאלתם אינה שאלה והם יוצאים ממך בידיים ריקות.

נלך בדרכו של המשגיח שבסיפור ונאמר שלמעשה השאלה הנדושה שאנו שואלים כמסורת אינה שאלה כלל.  שבת היא אמנם שם נקבה  כפי שאנו מוצאים בפסוקים רבים כגון: וְשָׁמְרוּ  בְנֵי יִשְׂרָאֵל  אֶת  הַשַּׁבָּת  לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם  הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ, (שמות ל"א טז-יז) אך שבת היא גם קיצור מיום השבת.  זָכוֹר  אֶת יוֹם  הַשַּׁבָּת  לְקַדְּשׁוֹ. (שמות כ' ז). ולפיכך בתפילות השבת אנו אומרים גם וינוחו בה (בערבית) אך גם וינוחו בו (בשחרית), ואנו מברכים איש את רעהו בשבת שלום ומבורך ולא ומבורכת. בכל שבת אנו אומרים בברכת המזון: "רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ בְּמִצְווֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׁ הַזֶּה" הדבר נראה לנו טבעי ואיננו מעלים את השאלה.

זאת ועוד: שאלה שיש לה כל כך הרבה תירוצים שונים כנראה אינה שאלה והיא נשאלת רק לצרכים מתודיים כדי לתת את הרעיון שבתשובה.

גם התשובה אינה לגמרי מדויקת. לפי מנהג תימן אין קוראים הפטרה זו, כיוון שהרמב"ם אינו מזכירה, ובכל זאת השבת מכונה שבת הגדול.

מקור הכינוי לשבת שלפני הפסח אינו ברור. עולה החשד שהטעם שקראו לשבת בכינוי המיוחד הזה הוא כמו הטעם של ההטבלה פעמיים בליל הסדר או של חלוקת האגוזים לילדים בערב פסח כמסופר על רבי עקיבא בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א: אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו, כלומר כדי שנשאל ותהיה הזדמנות לדרוש. ואכן אנו מוצאים טעמים רבים לכינוי הזה.

יש המבארים כי השבת נקראת כך משום שהגדול בקהילה, כלומר רב הקהילה דורש דרשה גדולה מענייני הפסח ודיניו. יש מי שמוסיף כי הדרשה הייתה ארוכה מאד, ונמשכה עד אחרי חצות יום, ולפיכך נראה להם יום השבת גדול וארוך. בספר מהרי"ל (מנהגים) מובא: דרש מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת הגדול שנת קפ"ז לפ"ק, והיא השנה שנתבקש בחדש אלול אח"כ לישיבה  של מעלה, תנצב"ה זכותו יעמוד לנו. ופתח הדרשה בק"ק וורמיישא בהאי לישנא: וידבר משה את מועדי (ויקרא  כ"ג, מד) ר"ת: והלוי יעקב דורש ברשות רבותיו. אנכי תולעת   מאיש ובזוי עם דעתי יוודע. שלשים  יום שואלים בהלכות פסח, וסעד ספר הרקח ממשה רבינו ע"ה שעמד מהחדש הזה משמע חדש שלם. וכתב  מהרא"ק ראיה דהא עמד בפסח ראשון והזהיר על השני עכ"ל. ואמר מהר"י סג"ל דהיינו דוקא בזמן הקרבנות  לבקר אחר מומין. ואף אשר עתה רבתה השכחה בגלותינו בעוה"ר, נהגו בשבת הגדול להוציא בדרשה חובת  ציבור. וזהו אחד מן הטעמים שנקרא שבת הגדול, על דרך שנקרא יום כיפורים צומא רבה, לפי שמאריכין בו  בתפלה ובתחנונים, כך מאריכין כאן בדרשות משום דנפישי וחמירי הלכות פסח. והפייט קאמר "להוציא חובת  ציבור", אלמא דחובה היא לדרוש. ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים  ולדרוש. ועמדו רבותינו הפייטנים ותיקנו את סדרם דרך כללות בקוצר, והיה בו די לראשונים. שוב נתמעטו  הלבבות, ועמדו פרשנים כגון הר"ר שמואל מפלייזא פי' הפיוט ד"אלהי הרוחות", וגדול א' פי' הפיוט ד"אדיר דר  מתוחים". וסמכינא אהא דכל בעל בית ילמוד הסדר, ובעו"ה מרוב טרדות ומיעוט הלבבות גם זה לא נעשה. בעל ברכי יוסף (אורח חיים סימן תל ס"ק א) כותב: ...והרב שיירי כתב משם מהרי"ל (מנהגים, עמ' ט) שנקרא שבת הגדול שמאריכין בדרשה  וכו'. וכזה ראיתי שכתב בספר שבלי הלקט כ"י (סי' רה) באורך. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן מדרשות בס"ד  א.

במסורת האשכנזית הסבר אחר לשם שבת הגדול: רש"י כורך את השם בשבת שלפני יציאת מצרים. בני ישראל נצטוו לקחת בעשור לחדש ניסן שה תמים, ולשמרו עד ליום ארבעה עשר לחדש, לשם קרבן פסח. העשירי לחדש ניסן של יציאת מצרים היה שבת. המצרים ניסו לפגוע בהם ולא עלה בידם. לזכר הנס הגדול קבל היום את התואר הגדול. וזה לשון ספר הפרדס המיוחס לרש"י ולשון סידור רש"י סימן שנ"ב: שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו 'שבת הגדול' ולא ידעו על מה הוא גדול מכל שבתות השנה, אלא לפי שניסן שבו יצאו ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור היה, בשבת שלפני הפסח. אמרו בני ישראל: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו' אמר להם הקב"ה: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין בייסורין ובחוליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו ניסים לישראל נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי רבי אברהם נוחו עדן.

הדברים מובאים גם בתוספות מסכת שבת דף פז עמוד ב  ד"ה ואותו יום חמישי בשבת היה כו'  - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז  היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת  הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש  (שמות רבה תנחומא פ' בא)   כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו  עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו  ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם.   במחזור ויטרי (סימן רנט) נאמר: ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת  הגדול  ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה. כדאיתא בסדר עולם רבא. ובפ"ר עקיבא. ומקחו של פסח  מבעשור. והיה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. אמר להם  הק' עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו. להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו  המצריים היו רוצים להנקם מהם. והיו מיעיהן מרותחין. ובאש נדעכים. ונידונין ביסורין. וחלאים רעים.  ומרים. ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת  הגדול.   גם בספר האורה (חלק ב' [סב] דין שבת הגדול) נזכר הטעם הזה: שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו  שבת   הגדול  ולא ידעו על מה שהוא גדול מכל שבתות השנה, אלא  לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור, היה  בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח' כב) אמר להם  הקדוש ברוך הוא עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה  עשר יום, כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל, ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח,  נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול. מפי ר' אברהם נשמתו עדן.

יש הטוענים שמכיוון שמנהג אשכנז היה להתכונן לקריאת ההגדה בליל הסדר ולומר בשבת את ההגדה מעבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו נקראה השבת שבת הגדה שם שנשתבש במרוצת הדורות לשם שבת הגדול. השערה זו אין לה על מה שתסמוך.  ראבי"ה (ח"ב - מסכת פסחים סימן תכ"ה) מזכיר את המנהג הזה: נהגו התינוקות להקדים ולקרות האגדה ביום  שבת  הגדול . וכענין זה כתוב בסדר רב עמרם. ונראין הדברים  שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו. אך הוא ממשיך מיד ומזכיר את טעמו של רש"י: ולמה נקרא שבת הגדול. שבשעה שאמרו הן נזבח את תועבת מצרים  לעיניהם וגו' (שמות ח' כב), אמר הקדוש פסח זה מקחו בעשור יהיה ויראו  מצרים צרתם לעיניהם שעתיד לזבח ולא יפצו פה מכח המכות, וזהו נס גדול שהקדימו בדבר כל כך ולא השגיחו בם. וניסן שיצאו ישראל ממצרים אחד בניסן שלו (ביום) בחמישי היה, כדאמרינן בפרק אמר רבי עקיבא שפסח  חל אז יום ראשון שלו בחמישי, ובשבת שלפני פסח הוא יום עשור לחדש ניסן, ובו ביום לקחו כל אחד ואחד  לחבורתו הפסחים וקשרום בכרעי מטותיהם, והיו המצרים שואלים מה ראו על ככה והם היו משיבים מה הגיע  אליהם.  גם בטור אורח חיים (סימן תל) נזכר הטעם הזה:  שבת שלפני הפסח קורין אותו  שבת הגדול  והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא  בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום  המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את  אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול. כך גם בבית יוסף אורח חיים סימן תל: שבת שלפני הפסח קורין אותו  שבת   הגדול  וכו'. בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פז:) תניא דפסח שיצאו בו ישראל  ממצרים היה ביום חמישי וכתבו התוספות (ד"ה ואותו) ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהם ועל כן קורין אותו  שבת הגדול לפי שנעשה בו נס כדאיתא במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו הבכורות מלחמה והרגו מהם הרבה הדא הוא  דכתיב (תהלים קל"ו י) למכה מצרים בבכוריהם עכ"ל ורבינו כתב הנס בענין אחר וכן כתב בכל בו סימן מ"ז וכן  כתב שבלי הלקט (סי' רה) ואם תאמר לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח  ימים גדולים דבכולם נעשה הנס ויש לומר שעיקר הנס היה בהתחלתה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים אבל  אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו.

כאשר קטן נכנס למצוות הוא הופך להיות גדול. המצווה הראשונה שנצטוו ישראל הייתה: "בעשור לחדש הזה - ויקחו להם איש שה לבית אבות". עם ישראל הפך להיות 'גדול מצווה ועושה'. וכך אומר רבי דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע עשרה בספרו 'פירוש הברכות והתפילות': שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות.

יש המבארים כי השבת נקראת השבת הגדול כיוון שאחריה יו"ט ראשון של פסח המכונה אף הוא לפי מסורת חכמים: שבת. "וספרתם לכם ממחרת השבת", כנגד הצדוקין המכחישים את מסורת חכמים, וקובעים כי ממחרת השבת היא שבת ממש, מכנים את השבת שלפני פסח שבת הגדול, לציין שלאחריה יבוא יום שבת נוסף, שבת קטן. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נקראת גם השבת שלפני חג השבועות: שבת הגדול ויש בו "סדר לשבת הגדול של שבועות.

כאמור בכל מקום שאתה מוצא למנהג טעמים הרבה הרי שמקורו אינו ברור ובלתי ידוע.

יהי רצון ויקוימו בנו דברי הנביא בהפטרה: וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת, ונזכה ליום ה' הגדול והנורא ולבואו של אליהו במהרה בימינו.

ברכי יוסף אורח חיים סימן תל ס"ק א

 א. קורין אותו  שבת   הגדול  וכו'. דבר זה נפתח בגדולי ישראל ובעלי הפרשי'ם הדביקוהו בנותן טעם, ובדקי  בשמא, שם גדול. ועמ"ש מורינו הרב מהר"י זאבי בספרו הבהיר בלימודים לימוד כ"ד ובדרושים דף י"ט ובספר  מקום שמואל סי' ס"ו. והרב שיירי כתב משם מהרי"ל (מנהגים, עמ' ט) שנקרא שבת הגדול שמאריכין בדרשה  וכו'. וכזה ראיתי שכתב בספר שבלי הלקט כ"י (סי' רה) באורך. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן מדרשות בס"ד  א  .