כשמסתכלים עלי רואים בחורה דתיה. דתיה רגילה. ואז כשאני מספרת שחזרתי בתשובה, הפרצופים הופכים למופתעים. "באמת? את לא נראית!". אם תשאלו אותי – זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל.
גדלתי בבית חילוני – מסורתי. חוגגים את החגים, מקדשים את השבת – ואז מתרווחים על הספה ומזפזפים בשלט.
את השבתות שלי העברתי בניוון מול המחשב, אצלי או אצל החברות, ולפעמים יצאתי לטיולים בארץ ישראל עם הדודים והדודות. אף פעם לא הייתה לי דעה על הדת, אבל שמירת השבת הייתה רחוקה ממני שנות אור.
אמנם למדתי בבית ספר יסודי דתי, אבל אמא שלי רשמה אותי לשם בגלל הערכים (וגם כדי שבני הדודים הגדולים שלי ישמרו עלי). טוב, זה לא קרה. הדבר היחיד שלמדתי משם זה שבנות זה עם אכזר ובנים הם טיפשים. הוחרמתי במשך שנתיים על ידי חבריי וחברותיי לכיתה, וכך יצא שבאמצע כיתה ה' כבר הייתי בבית ספר חילוני קרוב לבית. ומה אני אגיד לכם? פרחתי. החלטתי שהפעם אני מגיעה עם בטחון עצמי ושאף אחד לא יוכל לשבור אותי. וכך היה. הייתי צופיפניקית (עד למחנה קיץ), היו לי מלא חברים והרגשתי מלאה מבפנים. מפה לשם התגלגלתי לתיכון חילוני בצפון תל אביב; התחלתי לדבר כמוהם, בכל שבת הייתי שותה אייס קפה באבן גבירול, ובאופן כללי החיים שלי היו נורא חילוניים. ואז הוא הגיע. לא, זה לא היה האור שקרא לי וגם לא השכינה שנחתה עלי משום מקום. זה היה הוא - החבר הראשון שלי והבן אדם ששינה לי החיים, בלי שהוא ידע מזה בכלל.
הכרנו בקניון, במפגש חברים שהוא נדחף אליו. בחור שרירי וחסון, גדול מאיתנו בכמה שנים. ישבנו בגג של עזריאלי והתחלנו לדבר. אני, הוא וחברה שלי. היה בו קסם... חצי חיוך, משהו אמיתי. אחרי כמה דקות שאני בטוחה שהוא בקטע של חברה שלי, מצאתי את עצמי באמצע חנות בגדים עמוסה, מדברת במשך שעה עם איזה דתל"ש שרק הכרתי. הזוי. הייתי בת שש עשרה, לא הבנתי מה קורה. אבל ידעתי שזה משהו טוב. החלפנו מספרים וסכמנו שנשמור על קשר. כמה ימים אחר כך הוא כבר התקשר – וקבענו לצאת. רק מה? שעתיים לפני הדייט המיוחל הוא הודיע לי שצריכים אותו בעבודה ולכן הוא לא יוכל להגיע. אז עברתי הלאה. חצי שנה לאחר מכן הוא התקשר שוב, רצה לקבוע. לא הסכמתי, אמרתי לו שזה לא מתאים ונתקתי את השיחה. אתם חושבים שהוא ויתר? ממש לא. יום יום הוא כתב לי. סמסים, הודעות בפייסבוק. שישה חודשים אחרי שהכרנו וכבר עטרו את גופו לא פחות מחמישה קעקועים – מה שרק גרם לי להתרחק יותר. ידעתי שזה לא בשבילי. אני ילדה טובה תל כביר, מה אני צריכה עכשיו איזה פריק מקועקע? ההורים שלי יהרגו אותי! אבל הם לא.
להפך, הם דווקא מאוד אהבו אותו, והנה אני מוצאת עצמי בגיל שבע עשרה - עם חבר. חייל. שמשרת בקריה. כבוד! (או שלא?).
לקראת השבת הראשונה אצלו עלו בי חששות. אני חילונית, אין לי שום קשר לדת, וחוץ מלעשות קידוש ולשיר "אשת חיל", אין לי שום הבנה בסיסית בכל בנוגע ליהדות.
וכך חלפה לה שבת ועוד שבת, וחג אחרי חג שהעברתי אצלו. עושים קידוש ומיד אחרי זה יוצאים למסעדה או לסרט. בשבת בבוקר מטיילים קצת בחוץ או יושבים בבית קפה קרוב וזוללים מאפה קינמון. שבת ויינפש, לא ככה? והכל – בזכותי. אני זאת שגררתי אותו, אני זאת שהייתי אנטי. "תן לי את החיים הטובים, לשמור שבת זה משעמם". אבל המצפון תמיד היה שם. מתגנב לו, מנסה לחבל לי בחיי החופש. המומחיות שלי הייתה להתעלם ממנו.
הייתי נגד הדת, אבל אותו דווקא קרבתי. קרבתי אותו למשפחה, להורים. מבחור שיושב עם הטלפון בקידוש ושומע מוזיקת מטאל בקולי קולות בין שתיים לארבע - הוא הפך רגוע. רגוע מדי. יום אחד, באמצע ישיבה באחד מבתי הקפה הקבועים שלנו, תוך כדי שהוא זולל לו המבורגר ואני מכרסמת לי פסטה - הוא הציע שנתחיל לשמור שבת. "השתגעת? מה לי ולזה? אני בחיים לא אחזיק מעמד!". הוא תמיד היה מעיר לי על הגופיות שהייתי נוהגת ללבוש וצניעות היה עבורו ערך עליון, אבל את זה לא ראיתי מגיע. הוא היה דתי בגוף של חילוני, עם החברים הלא נכונים, עם הציורים על החזה. הדת, שממנה הוא כל כך ברח – למעשה הייתה גלגל ההצלה שלו. ואני פשוט לא ראיתי את זה.
הוא אהב אותי אהבת נפש. היה מוכן למות למעני – ואני רק פגעתי בו כל הזמן. שנאתי לעשות אצלו שבתות ולא טרחתי לחסוך ממנו את דעתי. הייתי מחפשת סיבות לריב, השפלתי אותו בכל הזדמנות!
אפילו נפרדתי ממנו בהודעת טקסט. שנתיים ביחד, וככה בחרתי לסיים את הקשר. מזעזע.
חודש אחרי הפרידה החל מבצע צוק איתן ואח שלו התגייס לקרבי. שמרתי על קשר רצוף עם אביו, דאגתי והתעניינתי בכל רגע נתון. מרוב דאגה וחרדות פתחתי "גמ"ח" של תהילים. התפללתי, כל הזמן התפללתי. ואז המבצע הסתיים – אבל המסע שלי רק התחיל.
זה התחיל מחרטה עמוקה על היחס שלי כלפי החבר ומשם נשבעתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לכפר על כך. אז לקחתי על עצמי לא ללכת יותר עם גופיות, כי זה מה שהוא היה רוצה. ואז לאט לאט נכנסתי לזה: הלכתי להרצאות של רבנים, קראתי הרבה תהילים ובכיתי את נשמתי בין המילים בתחינה למחילה. חפשתי כל מקום שאפשר היה להתנדב בו ולמען האמת אפשר לומר שחייתי למען הכפרה. רציתי שאלוקים יסלח לי, אבל אני לא הסכמתי לסלוח לעצמי. קניתי חצאיות ארוכות והתלבשתי ממש כמו 'בני ברקית', על אף שבכלל לא שמרתי שבת. ואז האוויר ירד מהמפרשים.
הרגשתי שזה קיצוני לי מדי, שזו לא אני. החזרתי את המכנסיים לארון, אבל עדיין הצגתי עצמי בתור דתייה. נרשמתי למכינה באוניברסיטה ושם הכרתי את א'. בחורה חילונית, שבשבילה אלוקים זה בעצם חבר דמיוני שהמציאו הדתיים. אבל התחברנו. העברנו שנה שלמה יחד במהלכה היא הזמינה אותי לחגוג איתה ועם משפחתה יומולדת בסוף שבוע באילת. למה לא?
בערב שבת ישבנו בחדר האוכל כשלא רחוק מאיתנו התכנסה קבוצה של אנשים שקדשו על היין. לא אשכח איך אבא שלה ואחיה הצביעו עליהם בזלזול וצחקו על "כמה שהם מסכנים, הדתיים האלה". נעלבתי. באמת באמת נעלבתי. בדרך חזרה קפצנו למסעדה בה שרימפס בחמאה היה מנת השף. אני הסתפקתי בקולה זירו.
שבוע אחר כך כבר שמרתי שבת כהלכתה.
אמא שלי שמחה, אבא שלי חשב שהתחלקתי על השכל ושזו שריטה שתעבור. אבל לא.
היום, קצת יותר משנתיים אחרי, אני עדיין שומרת שבת. בכניסה לחדר שלי יש שלט עם המילה "אמונה" שאבא שלי עזר לי להדביק. אין לי מכנסיים, וגם לא גופיות. אני לובשת שמלות וחצאיות עד הברך ו-א' ואני עדיין חברות טובות. שתיים מחברותיי הקרובות מייצגות למעשה את הפילוג העיקרי שיש היום בחברה – אחת חרדית מבני ברק והשניה חילונית שגרה בתל אביב אותה הכרתי במהלך התואר הראשון.
אני לא מתפללת מתוך ספר וגם לא הולכת להרצאות או לשיעורי תורה. אני פשוט מאמינה. מאמינה בלב שלם באלוקים. הדת היא עבורי בריחה מכל הטכנולוגיה שאנו חגים סביבה ביומיום. הדת היא עבורי מקום מפלט כשקשה לי. אני לא חושבת שצריך להשתטח על קברי צדיקים כדי שיקרו ניסים. אפשר פשוט להאמין. זה עושה את העבודה.
