הוא לא זכר את הדרך הביתה

הוא לא ממש זכר את הדרך הביתה, וכבר לא היה לא אכפת. מהבית נותרה המסגרת, עמודי בטון ובלוקים במרווחים ביניהם. רהיטים שנקנו מזמן וכמה תמונות על הקיר. הגן נעזב והיה כגווע. גם הציפורים בו הפסיקו לשיר. בשער הגן לא נכנס איש זה שנים.

לפני ימים רבים הוא סגר את דלת הבית, בשביל לא לפתחה שנית. עם מעט צידה לדרך יצא לשוטט בשבילים. ללא כול מטרה מוגדרת, ללא תוכנית, רק הדחף לצאת, להיחלץ, לעזוב.

ימי אביב, מזג אוויר נאה. אם פגש אנשים בדרך, הוא כבר לא זוכר. בלילות שכב על העשב הרך מקופל תחת שמים זרועי כוכבים. פה ושם נתקל בחיות השדה, שקצת פחדו מפניו וגם גילו סקרנות. מסתכלות אחריו בחשד, מוכנות לברוח.

רגליו כמו הלכו מעצמן, שמאל, ימין שמאל, גם בחירת השבילים בצמתים נעשתה מעצמה. הוא הרגיש, כמו מנותק מעצמו. לא חש בצמא או רעב ואפילו לא בהלמות ליבו. מוחו ריק ממחשבות כאילו עוברות הן דרכו, מבלי להשאיר כול זיכרון, כמו חלום שאבד בין שינה לערות.