קיץ ,באלף ובמאה שעברה מתהלך לו נער כבן חמש עשרה על הכביש המוביל לכיוון חוץ ראשון לציון. הוא ניראה קצת אבוד. יש מעט חול על פניו כי נישכב באחד ממגרשי החולות שעליו היו אמורים להבנות
מגדלי המלך דוד,הדבר התחבר היטב לבליל המחשבות שהיו בראשו לגבי מוצאו כיהודי ולגבי אמיתות התנ"ך ומקורות משפחתו. הכל היה מעורבב בסלט קיצי אחד גדול ומזיע בתוך ראשו. הוא לא חשב שמשהו לא בסדר. מבחינתו הוא ברח מהכל כי איימו להורגו או לכלוא אותו , להזיק לו... נהג טרקטור שראה אותו שוכב על החול שאל אותו מה השעה.
הנער הסתכל בשעונו וענה: "שמונה" הוא חש שהנהג חושד בו שמשהו לא בסדר איתו ולכן רצה לבדוק אותו. הוא חשב שבעצם אמירת השעה הנכונה הוכיח את שפיותו אל הנהג. הוא לא חשב לרגע לבקש מהנהג שיעזור לו לחזור הבייתה. הוא הלך כל הלילה וברח מפני הרוצים ברעתו. כשהבין את טעותו ואת חוסר יכולתו לשרוד בחוץ ללא אוכל וכסף כתמהוני
חש ב שיחכה עד עלות השחר ואז יפנה חזרה לכיוון שממנו בא. מכוניות
חלפו על פניו במהירות וגם משאיות. הוא ידע שנהג שיכור אחד יכול למחוק אותו ברגע. כשהגיע הבוקר הוא אכן החל לשוב על עקבותיו. כאשר התהלך לאורך הכביש ניתקל בכביש אחר שניסלל מתחת לכביש שעליו הלך.
הוא לא חשב ורץ בדהרה את המדרון עד למטה ושב ועלה לקצה השני כדי להמשיך להתהלך על הכביש המנחה אותו שעליו הלך כל הלילה.
הוא יכול היה להדרס שניה על ידי מכונית בכביש התחתון. אבל הוא לא חשב. כניראה שצדק כשאמר בתחנת המשטרה שהוא רוצה למות
הוא המשיך ללכת ואז חתך את האוטוסטרדה והגיע לכביש החול עם הנהג טרקטור. כעת הוא מתהלך לו על כביש החוף, כבר מכיר יותר את
העיר שלו, אבל עדיין אבוד. לא יודע היכן הוא ולאן הוא צריך להגיע.
השמש היכתה בו. כל השנה האחרונה הייתה קשה לו. כנער מתבגר כולם
החלו להיות תחרותיים יותר ולבנים מכיתת הספורט היו תמיד נעלי ספורט
יפות ומגניבות שהוא תמיד רצה. אבל מה שהצליח לסחוט מאימו היו תמיד נעליים מחברה אחרת פחות נחשבת, ואם כבר מפירמה מוכרת אז תמיד היו אלה דגמים פשוטים. אותו הדבר גם לגבי הבחורות. לבנים מכיתת ספורט היו את הנערות הכי יפות. וחבריו שהתחילו להופיע במועדונים עם הגיטרות השיגו בנות אחרות וחוו נשיקות ראשונות. והוא ללא נעליים
חש במרדף ובלחץ להיות נחשב. אבל אז הוא לא ידע המון דברים.
כעת בהתהלכו על הכביש חש סוג של רגיעה כי ידע שלא ישוב להיות אותו הנער הלחוץ. הוא חלץ את נעליו שהיו היקרות ביותר שהצליח להשיג עד כה ,שם אותן בצד הדרך, כיסה בחול והמשיך בדרכו וידע שלא יראה אותן יותר לעולם. השמש היכתה בחום, והוא החל לחשוב שמשאיות הנוסעות
ברברס ומשמיעות קולות למעשה מתקשרות איתו ויש לו שפה משותפת איתן כי הרי ללא כל רגש גם האדם הוא משאית שדוהרת ונוסעת ותפקידה
להעמיס כמה שיותר. לבסוף הגיע למקום תעשייתי ופגש באדם שזיהה את
מצבו והציע לו ארטיק. הנער נתן לו את מספר הטלפון ותוך דקות הגיעו ניידות משטרה ולקחו אותו לתחנה שם חיכתה לו משפחתו האוהבת והמודאגת שדאגה לרפא אותו על ידי מיטב הרופאים...
