בשש בערב בדיוק קיבלתי את שיחת הטלפון המשונה הזו.
מעוררת חשד, שונה ממה שנחשב סביר או מקובל.
מוזר היה לי שהיא יודעת עלי המון, ואני לא יודעת עליה כלום. היא ידעה את שמי, היא ידעה מה עיסוקי, אבל לא ידעה שאני כל כך טרודה בעיסוקי, שאיני מוצאת לעצמי רגע פנאי.
"אני אציג את עצמי. קוראים לי דרורה". אמרה במבטא צרפתי, שהיה זר לי.
"מי נתן לך את מספר הטלפון שלי". אני שואלת אותה, מסוקרנת לדעת מה קרה שצלצלה אלי, מפרגנת לי בלי סוף, על פעולותיי החברתיות, ועל כושר הארגון שלי, קשרי עם אנשים בקהילה שהיא יודעת שאני מכירה. אפשר היה להבחין שעשתה עלי תחקיר מקיף. ואני לא יודעת עדיין עליה כלום.
"סליחה, מי סיפר לך עלי". אני שואלת אותה בנימוס, חשה מרחפת בהיי כזה, על צרור המילים הטובות שכאילו ענדה לי, בכזו עין טובה הגישה לפני את יתרונותיי להנאתי.
אחרי ששכנעה אותי להיפגש איתה בצומת אשדוד, משם תיקח אותי למרכז "ויצו" בתל אביב.
"אני לא מכירה שם אף אחד, ואין לי מה לעשות שם". אני מנסה להתחמק. אבל היא סירבה בעקשנות לשנות את דעתה, ולא רצתה לוותר. "אני רוצה שתאמיני לי שאני לא סתם". היא אומרת לי, ולא מטילה ספק בהיגיון העומד מאחורי מעשיה.
דרורה, אישה בחצי חייה, בת ארבעים ושמונה, ילידת אלג'יר, גרושה. רזה גוף חטוב, שערה החום מתנפנף עם כל תנועה בזמן נהיגתה במכונית, עיניה החומות מברכות אותי בחיוך מאושר. וצמידיה על ידה רשרשו וצלצלו באזני, כף יד חמה ורכה הייתה לה.
מחשבותיי מהלכות בראשי, כמו אותו איש ההולך ביער סבוך ולא מוצא את עצמו.
"מי נתן לה כל כך הרבה אינפורמציה עלי, שבשעה שש בערב בדיוק, הייתה צריכה לצלצל אלי. אני שקועה בהרהורים ובמחשבות.
"אה, לא אמרתי לך עדיין, ניסן מאשדוד סיפר לי עלייך, את מכירה אותו"?!
"ודאי, שאני מכירה אותו". אני משיבה בחיוך שמפיל חלק מהחומה המוגנת על-יַדִּי בביצורים של אנטי.
"ומה לה ולניסן"... אני עוד פעם מהרהרת.
"את מזכירה שלו". אני שואלת.
"לא בדיוק". היא אומרת לי.
"מַה זאת אומרת"?
"הפרויקטים שלנו הצטלבו בכמה נקודות".
מרתקת אותי המחשבה, מעוררת עניין ומעוררת את סקרנותי, מה הייתה אומרת על כך כרמית אשתו של ניסן, אילו ידעה "שלבעלה יש פרויקטים מעניינים כאלו".
"איך אמרה לי בזמנו כרמית בנוגע לבן זוגי, שהוא אחיה. תתאפקי, תרסני את עצמך , תשלטי ברוחך, הימנעי מלהגיב". כשהיה לו את הרומן עם שולמית.
"וכי איך אפשר להבליג על רגש, תשוקה, וכאב". מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ושעה ארוכה רק שבתי ובהיתי בלא אומר, מרגישה שבאה עלי הזדמנות להחזיר לה כפי שמגיע לה , להשיב לה מידה כנגד מידה, לפחות בליבי פנימה לשמוח לאידה, נהנית לראות אותה נכשלת ומפסידה. שמחה לנוכח מפלתה .
"אני מפעילה מועדונים חברתיים של "ויצו" ואני צריכה את עזרתך". אמרה לי דרורה.
"את מבינה שאני לא הכתובת". אני אומרת לה.
"אבל תנסי". היא עוד פעם מתעקשת.
"אני לא אנסה, יש לי מקום עבודה מסודר, אני אישה עסוקה, אני לא מבינה מדוע לקחת אותי עד לתל אביב כדי שאכיר אותך כמאהבת של ניסן שפעם היה גיסי".
"איך ידעת". היא שואלת.
"חשתי לפי הדיבורים שלך".
"מה את חושבת".
"תלוי מה את רוצה ממנו".
את כולו, שיהיה שלי".
"את ניסן! הוא מהעיראקים העתיקים האלה, שלעולם לא יחליפו את נשותיהם, את קישוט להתגנדר בו ולא יותר".
לאן שהייתה צריכה להגיע, כבר לא היה טעם, ישבנו במכוניתה והיא מקשקשת ומלהגת על המאהב שלה ניסן, בעל החזות הגברית, אוֹרְיֶנְטָלִי ששפם דק מעטר את פניו, חתיך גם בגיל ששים, כל דבריה על "ויצו" וארגון מועדונים, היה שום דבר, כלום, כמו שאומרים במחוזותינו.
גּוּרְנִישְׁט מִיט גּוּרְנִישְׁט .
© כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
