היא ניצבת מול הראי שבחדרה. מראה ענקית על כל הדלת של ארון העץ. בוהה בדמותה, חוקרת ובוחנת. השיער קצת מבולגן, הגופיה השחורה מונחת די יפה על הגוף. אבל ההבעה... ההבעה היא מה שמושך את תשומת ליבה. מתעמקת בתווי פניה, לכל אורכם ורוחבם. עיניה כהות ויש בהן סוג של ניצוץ. היא תמיד חשבה שהניצוץ בעיניים אמור להופיע כתוצאה של אושר או שמחה, אבל עכשיו היא לא מרגישה שמחה...
ועדיין קיים ניצוץ.
מתקרבת לראי עוד קצת, דמותה ברורה מתמיד. עיניה שואבות אותה לעולם הפנימי שלה. מוזר, חושבת לעצמה. היא רגילה לבחון עיניים אחרות, אנשים אחרים, לנסות לקרוא את נשמתם דרך המבט. ועכשיו היא בחדר לבד, בוחנת את מבטה שלה, את הנשמה שלה.
עוצמת עיניים ומושיטה ידיים אל הראי. הוא קר ומעביר בגופה צמרמורת. היא רוצה להבין את עצמה, להיכנס עמוק לתוך התודעה שלה, לפענח את רגשותיה ורצונותיה. היא לא רוצה שאחרים יגידו לה מה היא מרגישה, לא רוצה שאחרים יקבעו מה עובר עליה ומה צריך להיות מצב רוחה. היא רוצה ללמוד את עצמה, להבין לבד.
הקור של הראי כבר פחות מורגש, והעיניים עצומות. היא מתקרבת עוד, צמודה כמה שאפשר לראי הגדול. המסך השחור שבעיניים מתבהר לאט לאט. תחילה היא רואה את החפצים האחרונים עליהם הסתכלה. מחשב, מקלדת, ספרים. כשמתרכזת יותר, מתחילה לראות תמונות של אנשים, סיטואציות, חיוכים, בכי, ביחד, לחוד.
היא רואה אותו. יושב בכיסא העור המשרדי השחור שלו. הוא מחייך חיוך קצת מסתורי, כמו תמיד. היא מתקדמת לכיוונו ומנסה לפתוח את פיה על מנת לדבר, אבל לא מצליחה. שום קול לא בוקע מתוך גרונה, והיא קצת נבהלת. אבל חיוכו הרגוע עושה לה טוב. היא מבינה שהם לא אמורים לשוחח בשלב זה, והיא פשוט ממשיכה הלאה, עוזבת אותו מאחור, יושב על הכיסא השחור.
ממשיכה לראות תמונות. חלק מהתמונות חולפות מהר, חלק לאט יותר. התמונה הבאה שנגלית לעיניה, היא תמונה של החברים שלה. גם הם, בדיוק כמוהו, מחייכים ושקטים. היא עוברת בניהם, מנסה לגעת, לחבק, אך לא מצליחה. היא מסתכלת עליהם מהצד, ומרגישה שלווה פנימית מדהימה. הם יושבים על הדשא של בית הספר, מתחת לעץ הקבוע. היא מרגישה שהיא רוצה להיות איתם, מרגישה חלק מהם. כל כך טוב לה להרגיש חלק מהם.
וכך התמונות חולפות להן. משפחה, מורים, ארצות, חלומות, דברים שהתרחשו בעבר, דברים שמעולם לא קרו. תערובת של דמיון ומציאות. דרך התמונות היא לומדת את עצמה. מחזקת גישתה לחיים.
היא אוהבת לחיות, אוהבת את החברים שלה, אוהבת את הכל. היא לא צריכה מישהו שיגיד לה מה היא מרגישה, היא לא צריכה אנשים שחושבים שהם מבינים יותר טוב ממנה.
רק דבר אחד היא לא מבינה.
לא מבינה איך היא מאושרת כל כך, מצאה את מקומה בעולם, אך לבד.
לא איתו, ולא איתו, וגם לא איתו.
עם כולם זה רק כמעט. כמעט אהבה, כמעט קרה, כמעט זוגיות.
עם אף אחד זה לא באמת.
לא עד הסוף.
כולם אומרים שזה יגיע כשזה יגיע,
ושאין מה למהר.
אבל למה הוא צריך לשבת שם על הכיסא השחור, לבדו,
ולא לשבת פה איתי, ולחבק?
