צום

 כל שנה ציפיתי בכיליון עיניים ל"חגים". לא לחגים בכלל אלא לראש השנה, יום כיפור וסוכות. חגים אחרים לא נחשבו כל כך אצלי. בערב ראש השנה, בערב וביום כיפור ובשמחת תורה הלכנו כולנו, כל הבנות בשיכון לבית הכנסת.
פעם בית הכנסת נמצא בלב השכונה: כל- כולו היה מבנה מט-לנפול בן קומה אחת, בעל קירות עטויים ניר זפת, וגג משופע. תמיד היה בו קר, ותמיד עלה בו ריח של נפטלין מהחליפות המהוהות שיצאו מהנפטלין עם בוא הסתיו..
זיכרון החגים הראשונים בשכונה החדשה הוא זיכרון מר- מתוק, מהול בטעמים של סתיו מתקרב, מעורב ברשרוש שמלות חדשות ונעליים מצוחצחות. במיוחד חג "שמחת תורה".  בחג זה הייתי נישאת בילדותי על כתפיו של אבי, בידי דגל מצויר מלא בחלונות נפתחים אשר מאחוריהם ספר תורה מגולגל, וריבוא פתיתי זהב מנצנצים.  מוט הדגל שלי היה עטור תפוח אדום אשר בתוכו נעוץ היה נר דולק .  אני זוכרת את קרקוריה של אמא שלי:
" מסוכן, אסור, סכנה...." אבל אבי ואני חייכנו איש לרעותו, כיודעים: "מה היא יודעת- הרי זה ערב "שמחת תורה" וללא נר הרי אי אפשר בשמחת תורה! ".

אבא שלי אף פעם לא לבש חליפה נודפת נפטלין: טרזן היה, ולכן תמיד לבש ז'קט מהודר אשר מתחתיו בהקה חולצה לבנה מגוהצת למשעי , וענוב היה בעניבה צעקנית. הוא מאד אהב להביט בהשתקפותו במראה כל- כולו אומר גאוות טווס.: היה מכניס את ביטנו ומנפח את חזהו,ואז ברקו  עיניו: תכולות- טורקיז היו,נוקבות כברק. רעמת שערו הגלי השחורה כזפת נצצה בנצנוץ בריליאנטין, ולא הייתה אשה ברדיוס של שני קילומטר שעמדה בפני המבט התכול הזה שלו. אבי לא היה "דתי" במוצהר- שייך היה ל"ציונים המשכילים" בעיר הולדתו, אבל משהו מנעוריו בכל זאת נשאר בו. בערביי שבתות וחגים הגדולים ובחגים עצמם היה הולך לבית הכנסת ומתפלל בדביקות עם השכנים מבית מספר 20 , כאחד "מהם", השכנים הדתיים אשר לא איבדו את אמונתם, כמוהו.

לבי היה מחסיר פעימה כשהייתי מגיעה לבנין בית הכנסת הרעוע, אשר בימי חול היו פניו חתומים ודלתו פתוחה רק לאותם מתי מעט שהיו דבקים בעבודת- הקודש ולמתפללי- המנין. זר היה המקום לשכמותי- ילדה חילונית חשופת רגליים.  במשך השבוע שימש בית הכנסת מקום עליה לרגל אחרי שעות  הלימודים בבית הספר: אי וחברותי צעדנו מבית הספר  השכונתי: הילדים והילדות הדתיים אשרהלכו לבתי ספר דתיים מרוחקים- היו מגיעים מאוחר יותר. אחרי הלימודים נפגשנו כולנו ליד בית כנסת- מן שטח מפורז שבו המשחקים היו משותפים.לכל אחד ואחת היו חבר דתי או חברה דתייה של אחה"צ. לי היו כמה חברות טובות שכאלה: שולה, רבקה, נורית ואחרות. חברות אלה לא נהגו לבוא אלי הביתה- למרות שאמא תמיד אמרה שאצלנו כשר יותר מאשר בית הכנסת הגדול. לא הזמנתי אותן אף פעם כי לא רציתי להסביר שאצלנו כשר בבית, אבל אנחנו לא דתיים. שאבא לא מעשן בשבת, שאני לא כותבת (לפחות לא בגלוי) ושאמא שלי מסיימת לבשל ביום שישי- אבל אנחנו לא דתיים. בפירוש!
יום אחד- נעלם בית הכנסת:  חזרתי הביתה מבית הספר, הלכתי לפגוש חברות ולהפתעתי גיליתי כי כל שנותר ממנו הייתה ערימת עצים טחובים וכמה מודעות בכתב משונה. מסתבר שנבנה עבורנו בית כנסת חדש- ברחוב פייבל. בניין של ממש, בנוי  מלבנים וטיח, עם עזרת נשים מכובדת ושירותים של ממש. נשארו בו החזן והגבאי- אבל  המקום "הרגיש" אחרת, היתה לו הלמות-לב אחרת..

למרות שריחו ה"חדש" של המקום החדש היה זר, וריח הנפטלין הורגש פחות, היה בו ריח מיוחד וכובש אחר: ניחוח יוקרה. בית הכנסת הזה נבנה באזור שבו נבנו בתי יוקרה- שלא כשיכון הצנוע שלנו- ומהמחילות יצאו בנים חתיכים- פרועי בלורית ותכולי חולצה- שונים לגמרי מה"בנים" השכונתיים המוכרים לי עד זרא: לא עוד נוח הקטן בחולצה לבנה, חנן השובב עם מכנסי החאקי הקמוטים ועזרא הפוחח: שם היו בנים אשר שמם היה "מיקי" או "יורם", "אלדד" או  "רפי" ו"אודי" אחד או שניים. מגוהצי-מכנס כחול, חלקם לובשי חולצות שרוולים קצרים, אשר גילו זרועות שחומות שריריות- וחלקם לובשי חולצות שרוול ארוך, לבנות, מגוהצות, אשר צווארונן מעומלן ופתוח. היו אלה בני עורכי הדין והיהלומנים , אשר נראו אחרת , נשמעו אחרת ואפילו הריחו אחרת מבני הפועלים והפקידים שבשכונה שלנו. הם משכו אותי ואת חברותי, כמו היינו פרפריות- לילה הנמשכות לאור קר של מנורה. כל כך רחוקים היו מאתנו, בני הטובים הללו- מרחק שנות אור. משכו אותנו ומשכו עד שלא יכולנו לסבול.
לחלום הפרטי שלי קראו אבינועם. אולי לא קראו לו כך בכלל, אבל כך קראתי לו אני, כי על לשוני השם פשוט נדבק, וטעם לי מאד. גבוה וגמלוני היה, צחור חולצה וחום עיניים. איני זוכרת אם היה יפה במיוחד.  אבל שרה עליו קסם- השונות, וקסם זה הצית אותי כשלהבת. מהרגע שראיתי. להטתי במדורת תשוקותי- הצעירות, והוא הפך מושא חלומותיי.
מיום הקמת בית הכנסת החדש, הפכו החגים עבורי לחגיגה של ממש: חודשים מראש תכננתי את שמלת- החג החדשה, אשר אמא ודודה שרה תפרו בבית על מכונת תפירה ישנה ורועשת. חודשים מראש סקרתי את כל חנויות הנעליים בעיר במטרה למצוא את זוג הנעליים היפה ביותר במסגרת "התקציב המשפחתי".  במשך שבועות סקרתי את מדפי השמפו בצרכניה בניסיון להחליט איזה ניחוח יהא תואם שמלה ונעליים חדשות.
כשהגיע ערב חג, הייתי מוכנה מוקדם: לבושה במחלצותיי שהשנה היו שמלת מלמלה מעומלנת, גרביים קצרות ונעלי סירה שחורות. אבי אפילו לא היה צריך  לחכות לי: ירדתי לפניו במדרגות, צעדתי לפניו בחול השכונתי לעבר בית הכנסת, לא אמרתי מילה על השלפוחיות שנוצרו בכפות רגליי, לא לחשתי תלונה על הבד הקשה של השמלה המעומלנת אשר שרט את רגליי. רצתי קדימה לבית הכנסת, להיפגש עם ה"שולות" וה"מיריות" ו"החנות" וה"ליזות" השכונתיות, כל אחת לבושה בשמלה חדשה, כל אחת נוצצת מתשוקה.
עמדנו מסתודדות ליד בית הכנסת, כשאנו מנסות לאתר את אביריי חלומותינו, מתכננות כיצד נעמוד בטווח מבטם בזמן ההפסקה: היה לנו הסכם:  לכל אביר-חלומות הייתה רק  "פרינצססה" אחת: כך יכולנו לחלק את  החלומות על "נערינו" אחת עם השניה, מבלי לקנא, ומבלי לשמור סודות.
זכורה לי הלמות הלב במכלא צלעותיי כל הדרך לבית הכנסת. זכורים לי הפרפרים. אלה שריחפו מסביב ללב. זכורה לי האבן שנפלה לתוך הבטן ברגע שראיתי אותו. זכור לי הסומק העז שהציף את פני כאשר נפגשו עיננו- בהפסקה..... הן מראש השנה ליום הכיפורים חלמתי עליו- בשנה הקודמת ובשנה הזו.

עברה שנה. בינתיי, גדלתי קצת, גבהתי קצת, רזיתי קצת, קיבלתי חיטוב יפה, נשזפתי- והפכתי ל"חתיכה". ביום הכיפורים בבוקר החל אותו טכס מסורתי: מקלחת, חפיפה, תסרוקת, חזייה חדשה עם תחרה, לבנים קטנטנים, גרבי ניילון(!!!) קצת שנל מספר 5, פרי מבצע הגזלה מהארון האסור של אמא, יחד עם עיפרון העיניים השחור שלה והסומק. שמלת המלמלה השנה הייתה שמלת "קלוש" מתנפנפת בבד דקיק  תכול מעוטר בפרחים כחולים כהים, הנעליים-נעליי לק שחורות, שיערי שהאריך הבהיק לאחר חפיפה.  צחצחתי בגניבה את שיניי, למרות שאסור היה: הרי אמורה הייתי לצום, וחס וחלילה אם תיכנס טיפת מים לפי. וכך, לבושה והדורה צעדתי לפני עם אבא שלי לבית הכנסת . אני זוכרת את ציוץ הציפורים המעצבן בשדרה שבדרך. לא הלכתי. עפתי לבית הכנסת. לא חשתי בחול שנכנס לנעליי, לא חשתי בחום הלוהט שבחוץ. לא הרגשתי את הלחות המזוויעה.
הגענו בהתחלת התפילה. אבא נכנס לעזרת הגברים. אני נותרתי בחוץ בחום הלוהט. מצפה. מקווה. אחת אחת הגיעו גם חברותי. שולה, אירית ורותי או אולי היו אלה נורית ותמי ורוחלה. הן דיברו, אני עניתי, אך איני יודעת על מה ועל מי. רק זוכרת שהלב נחמץ במין מתק שכזה. ידעתי, ידעתי  שבאותו יום הוא יבחין בי. שבאותו יום נחליף מילה. אני ואבינועם.
בעת ההפסקה ראיתי את נער חלומותיי. חולצה לבנה. מכנסיים כחולים מגוהצים. עיניים מלוכסנות. בחוץ. ליד הפתח. מביט בי במלוא פניו.לבי החסיר פעימה, ואולי שתיים.ואז- אוי לעיניים שכך רואות- ראיתי כי ניגשת אליו אחת הצפוניות (דיטה? חניתה? טלי?), אחת מאותן הלבושות שמלות קצרות ונעלי עקב נמוך גם במשך השבוע. אחת מאותן המחליפות בגד יום יום- כי יש להן. אחת מאלה הגרות בבתים החדשים. היא נמתחת אליו- והוא נרכן אליה, וצחקוק קטן נשמע ביניהם, ולחשוש, ועל צווארה אני מבחינה בכתם אדום בצורת שפתיים ובסימני נשיכה זעירים, ואני יודעת שהיום לא יבחין בי. וגם לא מחר. ואולי אף פעם לא.
קור גדול עטף אותי. קור מבפנים-  בעצם יום קיץ לוהט. טיפות זעה נטפו בין שדיי הצעירים. הדם עלה לי לראש. ולא רציתי יותר שום דבר. לחשושיי חברותי נגנו על מיתריי כמו הייתי כינור בלתי מכוון. עיגולים שחורים ריחפו מול עיניי. לשוני דבקה לחיכי, לעה. לא יכולתי לדבר, לא לענות. מול עיני זרח זוהר משונה- וריבועים שחורים וצהובים ריצדו מול עיניי- קבס אדיר אחז בי- במעלה בטני,וכאב ראש שלא מן העולם הזה נחת עלי והכיר לי, בפעם הראשונה בחיי הצעירים,  את הגברת מיגרנה- ידידה חדשה אשר מאז מלווה אותי בכל דרכיי ובכל אכזבותיי.
איני זוכרת כיצד חזרתי הביתה. אני זוכרת שהושקיתי בקפה שחור עם לימון על ידי אמי, שהייתה ותיקת קרבות-מגרנה. לטעמה,תרופת ידעונים זו, אשר עונשה גדול היה מעונש המגרנה, הייתה התרופה בהא הידיעה. אחר כך קיבלתי פיסת טוסט יבשה, לבל אתעלף. שברתי את הצום באמצע יום כיפור- ומאותו יום לא צמתי עד הרגע שבו איש אחד בחיי, גוי גמור ומדופלם, גם אם נולד יהודי, הודיע שפעם בשנה הוא יהודי- וצם. ואז התחלתי לצום חלקית, כאות סולידאריות. אבל זה כבר סיפור אחר.