"את לא יכולה לתאר לעצמך, מה אני יודעת מגיל תשע". אמרה לי מיכל בתי.
"מה את יודעת מגיל תשע". אני שואלת. אחר כך אני שוקעת בהרהורים ובמחשבות. מה היא יכולה לדעת מגיל תשע, שאני לא יודעת. יש לי הרגשה שהיא לא סיפרה לי הכול, שהיא מסתירה ממני משהו.
"פגשתי את אבא".
"מתי". אני שואלת, לוגמת את המיץ הקר, דל הקלוריות באיטיות יתרה.
"בתל אביב, אתמול". אמרה.
"משהו מתוכנן". אני מתעניינת בחיוך פייסני שהסיר בבת אחת את השקיעה בהרהורים ואִפשֵר שיחה באווירה רגועה.
"הוא צלצל אלי. אמר שכל שנה לפני יום הכיפורים, הוא חש צביטה בלב".
"ואת האמנת לו".
"אימא! די". העירה לי מיכל.
"בעצם, את קצת צודקת בחשדנות שלך". אמרה לי אחרי שתיקה קלה.
"למה ".
"לא יודעת, שונה מן המצופה, בייחוד בצורה בלתי נעימה". אמרה מיכל.
"מה". אני מחייכת.
"כל הפגישה הוא הניח את ידו על כף ידי כשצידה החיצוני כלפי מעלה, מבליט את טבעת הנישואים שלו".
"נו, הוא ידע שאת תרוצי לספר לי".
"שהיה נשוי לך, לעולם לא הקדיש לטבעת הנישואים הזו אפילו מחשבה דקיקה".
"זה מה שהפריע לך"? אני ממשיכה ומחייכת.
"לא רק זה".
"בהמשך השיחה עלייך, הוא גלגל את עיניו לשמיים, כאילו נשבע על משהו, ידעתי לפי הבעת פניו, שהוא מנסה לנהוג כלפי בצדקנות ובצביעות".
"עלי דיברתם"? אני אומרת.
"הוא שאל בשלומך, את יודעת שאלה כזו של חוסר עִנְיָן".
"הוא שיקר לך במשך שנים, איך לא הרגשת"?
"הרגשתי. אני לא יודעת להסביר זאת". אמרתי.
"את זוכרת שהיה יוצא מהבית לעיתים קרובות בתירוצים שונים".
"זכור לי, אבל מעט".
"את רוצה לאכול משהו". אני שואלת את מיכל, שבאה אלי עם חולצה קצת מהודקת, פתוחה בחזה, שמבליטה את חריצי שדיה, לבשה את מכנסי הג'ינס שלה הכי משופשפים וקרועים. מאז שירדה במשקל, היא מתלבשת ככה.
"מה יש לך לאכול". היא מתעניינת.
"כרגיל, חתיכת קרע של עוף בתנור ומרק גורמה שקונים בסופר".
"איפה האוכל שפעם היית מבשלת שאבא היה בבית".
"מה שהיה מת". אני עונה.
"אז לא, אני לא רעבה. אחכה כבר לבנות שלי ואוכל איתן".
"חכי אל תלכי". אמרתי לה.
בכל זאת קמתי והתחלתי להכין את האורז שהיא אוהבת ושהייתה רגילה אליו במשך שנים. עוף בתנור יש, הבנות יבואו מבית הספר , אז אגיש להם ארוחת צהריים כמו שהייתי מכינה פעם.
הצלחתי לדחות את יציאתה מביתי בתמרונים שונים ובכך השגתי זמן נוסף שהיה דרוש לי כדי לבשל את מה שמיכל אוהבת, היא תספר לי מה היא ידעה מגיל תשע, שאני לא יודעת.
"את אפילו לא ידעת, אבא שהיה יוצא מהבית, הייתי נגררת אחריו, מחפשת את קרבתו".
"הוא לא ניסה לנפנף אותך". אני אומרת.
"ניסה,היו לו תירוצים. אמר שהוא הולך למשה, פתאום הוא עולה במדרגות לביתה של שולמית".
"תלכי לבית היה אומר לי, אימא מחכה לך, היא כנראה דואגת. תגידי לה שאני אצל משה".
"אני נשארת איתך". עניתי לו. ואז אני מבחינה בחוסר השקט שלו, הוא נע וזע מתוך מבוכה, יושב על הספה ומרעיד את רגליו בחוסר סבלנות".
"כשראה שאני לא הולכת מהבית של שולמית, אמר לה משהו בערבית, ואז שמעתי אותה אומרת לו. "עזוב את הילדה, מה אתה רוצה ממנה".
"בתקופה ההיא הייתה לה טלוויזיה ישנה שחור לבן".
"את זה אני זוכרת, אני נתתי לה את שלנו כשקנינו טלוויזיה צבעונית". אני אומרת.
"איזו תמימות הייתה בך". אמרה מיכל.
האורז התבשל לאט לאט, מה שנשאר לי לעשות, לקצוץ בצל עם קצת שמן, לטגן אותו ולהוסיף לאורז המתבשל על הגז.
"איזה ריח טוב". היא הוסיפה.
"אז מה קרה עם הטלוויזיה שחור לבן". אני אומרת.
"אה,הטלוויזיה הייתה אמתלה להיותי שם, הרגשתי שאבא מסתיר את הסיבה האמיתית".
"כשהצצתי אל חדר השינה של שולמית שהיה פתוח, ראיתי אותם מסתכלים על אלבום התמונות שלה, מתעלמים לחלוטין מקיומי בסלון, היא מדגישה את שדיה שהזדקרו מחולצת הV שלה ואבא מביט בה בעֵנַיִים משונות מוזרות, שלא ראיתי אותו מביט בך ככה".
הדלת נפתחה והנכדות שלי עטו עלי. חשות באפן את ריח התבשילים שהכנתי, במיוחד הריח של האורז המתובל בבצל מטוגן, גם המרק מריח נפלא ומעורר תיאבון. כשהילדות יושבות ליד שולחן האוכל ואני מוזגת להן את מזונן, אומרת לי מיכל.
"את זוכרת את הווספה עם הסירה, את היית יושבת מאחוריו, אותנו היה מניח בערימה בסירת הווספה נוסע איתנו לטייל".
"בטח ". אני מחייכת. נזכרת בווספה הטיפשית הזו.
"פעם אבא נסע לאיזה מקום עם הווספה, אחרי שעתיים חזר, שולמית יושבת בסירת הווספה, כשקוץ צבר נעוץ בּעֵינָהּ. הוא קרא לי ודרש שארוץ לבית להביא לו את הרישיונות, כדי לנסוע בבהילות לבית החולים. היא ישבה בסירת הווספה, מכסה את עֵינָהּ, לא מגיבה במצמוץ ולא בהסבר.
"בגיל שבע עשרה מצאתי עצמי מאוהבת פעם ראשונה, מסתכלת בעיניים יוקדות שמלמדות על סערת הרגשות המתחוללת בקרבי כלפי בן זוגי. רק בהבטה המיוחדת הזו, קלטתי ונזכרתי היכן ראיתי את הבעות הפנים, שהביעו כל כך הרבה כשהייתי בת תשע".
"בגיל שבע עשרה הדבר היה ברור, מבואר היטב, שיכולתי להבין אותו, שאין בו בלבול או ערפול. שמרתי את העובדה הזו בזיכרוני . שאבא בוגד בך".
© כל הזכויות שמורות לחנה הילמן.
