עץ הגויאבות
כתב אלי פרץ
9.7.2019
עונת פרי הגויאבה נופלת בדיוק בחג הסוכות. כמובן שכל הילדים במשפחה
חגגו על הפרי הריחני הזה, במיוחד שהעץ הניב כמויות מהפרי ובאיכות שלא מהעולם הזה
כמו שאומרים. במרכז השולחן הנחנו צלחת עמוסה בפרי הריחני כמובן לאכילה, אך במיוחד לבשם את חלל הסוכה. כל
ימות השנה עמוס היה העץ בעלווה ירוקה וצפופה עד כי בימי הקיץ החמים הייתה עלוותו
מצלה מסביב ולמרגלותיו שיחקנו בגוגואים ובג'ולים.
בשלהי החופש הגדול של אותה שנה וחגי תשרי ממשמשים ובאים, החל אבא לבנות
את שלד הסוכה ואנו הילדים עזרנו ככל יכולתנו. כנראה שכותב השיר 'פטיש, מסמר, ניקח
מהר', עקב אחרי אבי בשעת מעשה ומכאן באה לו ההשראה לכתיבת השיר. בצאת יום הכיפורים
נרתמו כל הילדים לקשט את הסוכה וחדוות המעשה עלתה אלף מונים משנים קודמות וזאת
מהסיבה, שהגיע לאוזנינו שהדודה מזל ובן זוגה הטרי יתארחו בסוכתנו.
את מזל מאוד אהבתי גם משום שהדבר האהוב עליה היה
לפנקני ועוד שהייתי מוצא בה דמיון לסופיה לורן שחקנית הקולנוע האיטלקייה שהערצתי,עם
השפתיים המכסות את חצי מפניה ובחיוכה חושפת שתי שורות של שיניים צחורות. ביני
לביני התחלתי למנות למה שימשו שתי שורות היהלומים האלו. שימוש ראשון ללעוס כמובן, השני
היה לחייך הרי מבלי שהיא תחייך , לא הייתי מוצא בה דמיון לסופיה לורן האגדית והיה
לה עוד שימוש לשיניים, ברגע שדורכות זוג רגליה על סף הכניסה, חייבת הייתה לנעוץ את
שיניה בזרועות הילדים ולהשאיר שם את סימניה כלומר להשאיר סימן של 'שעון' שיחזיק
מעמד במשך כל זמן שהותה אצלנו בבית. בהמשך,כל אימת שדמותה הייתה עולה במוחי היה
הכאב מופיע על זרועי ובטוח הייתי שהבחנתי בשעון שהשאירה דודתי פורטונה שלא נמחק
לעולם.
אהבתי את דודתי פורטונה כאחות בוגרת היא הצטרפה אלינו לאוניה כאשר
עלינו לארץ ואת שמה קיבלה בשער העלייה בחיפה. שמה הקודם היה 'פורטונה' וכינינו
אותה בקיצור פורטון ואני אהבתי יותר את השם הזה וכך המשכתי לכנותה. היא בעצם אחותו
של אבי, בת הזקונים במשפחה, בארץ השתלמה כאחות בבית חולים שערי צדק בירושלים ושם
הכירה את משה שגם הוא שימש שם כאחד מצוות האחים והאחיות.ועתה, משנישאה למשה מצאתי
שגם אליו אני מתחבר ובאיזשהו מקום גם אותו, בתוך תוכי אימצתיו לאח. כל ימי החג
ששהה הזוג הצעיר בביתנו ובסוכה היה משה ממציא לנו משחקים ומקדיש לנו את רוב זמנו
הפנוי ואנחנו מאוד אהבנו את זה וכולנו נקשרנו אליו.
ידענו שהפרידה מהם היא רק זמנית, וכי בחג הסוכות הבא ניפגש שוב, הרי
משה אמר שהוא לא יוותר על החוויה לאכול מפרי הגויאבה ואכן כך היה, שנה לאחר מכן
הגיעו וקיבלנו אותם בשמחה גדולה וגם הפעם ישב משה בחברת כל הילדים ושיחק איתנו בכל
המשחקים שהביא עמו. משום מה פורטון לא הצטרפה אל חבורת הילדים רק עמדה במטבח עם
אמי ושתיהן התלחששו. גם משה לא היה כתמול שלשום, היה שקוע יותר במחשבות מאשר
במשחקים. באחד הפעמים נטל פרי מהצלחת וטלטל אותו מעלה מטה כאומד את משקלו ואמר כמו
לעצמו העץ הזה מניב פרי, אחד המשובחים שאני מכיר. הבטתי לעברו ואמרתי שגם אני מאוד
אוהב לאכול מהגויאבה הזאת. הוא חייך חיוך עצוב
והפסיק מלטלטל את הגויאבה ובחן אותה, הם עושים עבודה טובה אמר ולא יסף. מי?
שאלתי.ואולי התחרטתי על השאלה. והוא התעורר מהשאלה וענה בחיוך מלא, הדבורים כמובן,
הדבורים יודעים טוב להפרות את הפרחים של עץ הגויאבות. חבל לי שבשנה הבאה לא אטעם
מפרי גן העדן הזה. אמר משה ולא הסביר. ואני לא התעמקתי במה שאמר רק מזל הייתה בראש
מעיני.
אותו ערב היה לי מעט עצוב, לא שהתגעגעתי שמזל תבוא ותעשה בי את סימניה
אלא שחשתי שחסרה לי קרבתה, חסר לי חיוכה וחסרה לי כל ישותה שריגשה אותי תמיד.
קשה לאמוד זמן שחולף לו. אצל ילד במיוחד, הגעגועים מגיעים ללא יד
מכוונת. ואולי היו דברים שהושמעו בהיסח הדעת אל חלל החדר שגרמו לילד לפתח חוסר
שקט. הימים עברו ומפעם לפעם שאלתי את אמי מה עובר על פורטון והיא תמיד ידעה איך
להתחמק מתשובה ברורה. באחד הימים הייתה לאמי פליטת פה וסיפרה לי שלמשה נולד בן.
לרגע לא הגבתי, הבטתי באמי שהמשיכה בעיסוקיה כמו לא אמרה דבר.
אז לפורטון יש בן? שאלתי ומיד ענתה ,לא אמרתי, הרי הם גרושים זמן רב,
פורטון גרה בבת ים ועובדת בבית חולים וולפסון.
ואני לא ידעתי. עצמתי עיני, כמה שהדברים עוברים בסמוך לי כמו הייתי סוג של
נרקיסיסט המתעלם מהסובבים ומהמאורעות החלים סביבו. מאוד כעסתי על עצמי איפה הייתי?
איך לא הבנתי מה אומר משה בחג האחרון
שביקר ושפעם אחרונה טעם מפרי הגויאבה.
כך קורה שהקשרים מתנתקים והזמן עובר, ועובר והיום היה, ועץ הגויאבות
קמל והעלווה הירוקה שינתה גווניה לגוון החום וכל העלים נושרים והולכים ומשאירים את
העץ כשלד והמראה כעץ האטד שלא מצליח להטיל צל על סביבתו. רצה המקרה ושבועיים לאחר
מכן נסענו לניחום אבלים ברחובות, גם אבי היה איתנו וכאשר חזרנו ,נכנסתי הראשון
לבית וקיבל את פניי צלצול טלפון, הרמתי את השפופרת ומעבר לקו היה הבעל של דודתי לונה
זיכרונה לברכה ובפיו בשורה קשה שהסבה לי כאב עז, הדודה פורטון נמצאה במיטתה ללא
רוח חיים .
זה היה בשבילי שוק שלא ידעתי איך להתגבר עליו, לפתע חלפו במוחי תמונות
שלה את החיוכים שהרעיפה על סביבתה ואת סימניה שהשאירה על זרועות הילדים. נזכרתי
במפגשים בסוכה עם משה שהרעיף אהבה רבה על אהובתו מזל. את הסיפור על משה ומזל סיפרה
לי אחותי נינה. משה מאוד רצה להפוך לאבא. ולמזל הייתה בעיה לא מובנת שמנעה ממנה
להרות ולהביא ילד לעולם ודבר זה הביא את יחסיהם למבוי סתום עד כי הגיעו להחלטה
להיפרד ולאחר זמן מה התחתן משה עם אחרת שהצליחה להרות וללדת בן.
דבר זה שבר את רוחה של מזל, היא עזבה את ירושלים, חיה בבת ים ועברה
לעבוד בבית חולים וולפסון. לא חיפשה קשר אחר והזמן רק דרדר אותה לדיכאון עמוק יותר
ויותר עד כי גמרה בליבה לנצל את נגישותה לתרופות ולקחת מנה גדושה של כדורי שינה.
חוקר המוות פסק שלקח שבועיים עד שנתגלתה גופתה של מזל. ואני, עם המוח
המעוות שלי ,שחישב שהיום בו נפטרה דודתי פורטון קמל גם עץ הגויאבות ואז גוועה בי
האהבה לפרי הזה עד כי ריחו מעלה בי בחילה.
