המפגש הגורלי

אהלן צ'יק יומן יקר שלי ....זאת אניה ,מה נשמע ?איך הייה לישון

הלילה במגירה ?

צ'יק  לפעמים אני חושבת שאתה באמת חיי ,אפילו שאתה סתם

 מחברת .

אני מרגישה שאפשר לספר לך הכל!

לכן אני אספר לך משהו.. חוויה רעה שעברה עלי לא מזמן ואשר הפחידה אותי מאוד,ואכתוב לך עליה עכשיו.

שכבתי בחדר ליד הדובי הגדול שלי לאחר שקמתי משינה והכול היה רגוע ..

כמו תמיד , הדלקתי את הטלביזיה וישבתי לצפות בתוכנית האהובה עלי,

כשפתאום התבוננתי בתמונת המחזור שלי מכיתה ו' שתלויה על הקיר

וראיתי שמשהו בה לא כשורה  ,היא התחילה לרעוד ולפתע התמונה נפלה על הרצפה והתנפצה לרסיסים וכך גם השידה שלי וגם כל המדפים שבחדר!ושמעתי "בום!!"

ולאחר כמה שניות של בהלה הבנתי שהיה פיצוץ!!

 נבהלתי מאוד וניסיתי לצאת מהחדר אבל לא הצלחתי כי הדלת הייתה נעולה צרחתי ובכיתי ומרוב הלחץ פרצתי בכוח את הדלת שלי

רצתי לעבר המטבח ,אל אמא וראיתי את אמא חיוורת ומבוהלת ,

שאלתי אותה "מה מתרחש כאן?!" והיא רק צרחה עלי

ואמרה "תוציאי את אור ונועם מהחדר ,מהר!" ומבלי לשאול שאלות רצתי הכי מהר שאני יכולה לעבר הקומה השנייה שבבית.

הוצאתי את אור  ונועם מהחדר וירדתי אל אמא והיא הוציאה את 

דניאל אחי התינוק מהערסל כאשר הוא בוכה וצורח  .

שאלתי את אמא תוך כדי ריצה לאן אנחנו ממהרים כל כך ?! ומה היה הפיצוץ הנורא ?!אמא לא ענתה לי ורק דחפה אותי ואת אחיי בחוזקה אל המקלט..

ישבו שם עוד שכנים מהבניין שלנו  ופתאום הרגשתי הרבה יותר בטוחה במקלט,אבל היה שם מאוד חם וחנוק...

ולפתע אחרי שהכל נרגע קצת , שוב שמענו את אותו "הבום!!" ,את הפיצוץ שלא הפסיק לפזר פחד בכול העיר.

אחותי הקטנה ,נועם ,החלה לבכות ולרעוד היא ישבה בפינה בודדה ועצובה.

ומהפחד חיבקתי אותה כל כך חזק והרגשתי שברגע הספציפי הזה ,

אני ואחותי הקטנה התקרבנו ,היא כל כך חשובה לי שאני יעשה הכול בשביל לא לראות אותה בוכה כמו באותה הפעם שהיינו במקלט !

ישבנו על המזרונים הקשים והלא נוחים ,ושוב שאלתי את אמא שלי כאשר הייתה רגועה יותר,מה זה כל הפיצוצים האלה?

והיא אמרה "עכשיו אנחנו בזמן מלחמה וכל הפיצוצים היו קטיושות שהחיזבלה

הפציצה עלינו, יכול להיות שהם יפציצו עוד קטיושות ,אבל אנחנו בטוחים במקלט" האמת .. שהייתי קצת מאוכזבת מאמא שלא סיפרה לי דבר על המלחמה,אולי זה מדאגה ?....

מיד לאחר מכן היא הוסיפה..."רק אל תדאגי אני לא אתן שהילדים שלי יפגעו "

אני כל כך אוהבת את אמא שלי,

איך שהיא דואגת לנו ,אבל האמת ...קצת נלחצתי כאשר אמא הסבירה לי על

הפיצוצים ,אבל לאחר כמה דק' נרגעתי כשהבנתי שאני באמת בטוחה במקלט,אבל עדיין עוד הרגשתי קצת מבוהלת...

ישבנו שם יומיים שלמים בלי מזון או שתייה ,כל המזון שהיה שמרנו לילדים הקטנים,שידענו שלא יכולים בלי אוכל .

אבל לבעלה של אחת השכנות ,סימה,היה אומץ לצאת מהמקלט ולהביא אוכל ושתייה שיספיק לכולם,ולאחר כמה דקות של התבוננות מסביב ,מיכאל בעלה של סימה יצא מהמקלט מהר ככול האפשר ועלה לקומה הרביעית בבניין ...

חיכינו בערך 15 דק' וראינו שמיכאל לא מגיע וסימה התחילה לבכות ורצתה גם היא לצאת מהמקלט ,לחפש את מיכאל אבל באותה השנייה מיכאל הגיע מותש כי היה לו כבד לסחוב את כל שקיות האוכל אז אני ואור עזרנו לו ורצנו מהר מאוד למקלט .

האנשים התנפלו על האוכל וכל אחד דאג שהשני יקבל אוכל ,היה לי כיף לראות את זה ...לראות איך כול אחד דואג לשני.

עברו עוד שלושה ימים של אי נוחות ושעמום והמון רעשים של "בום!!בום!!"של המון פיצוצים ואני כבר לא פחדתי , התרגלתי לזה  ,אבל האמת זה עוד קצת הקפיץ לי את הלב...

הייתי כבר עייפה מלשאול את אמא מתי תגמר המלחמה?

אמא אמרה לי כל הזמן שעוד מעט תיגמר המלחמה. לא כל כך הקשבתי לה.

אני רואה בתוך ענייה את הפחד וחוסר התקווה ,

ולאחר שלושת הימים לא נישאר מספיק מזון לכולם ושמעתי את דניאל אחי התינוק צועק,זאת אומרת שהוא רעב ולא נישאר לאמא שלי מה לתת לו לאכול ,אמא בחיים לא הגיע למצב שלא היה לה מה לתת לילדים שלה לאכול...?!

בענייה של אימי היו דמעות ...היא הביטה במיכאל ,בעיניה הכחולות ובמבט שלה ש..אני לא יודעת איך להסביר , מיכאל הבין שהוא חייב לצאת שוב אל הבניין בשביל להביא אוכל שיספיק לכולם לעוד מספר ימים.

מיכאל הביט והציץ מסביב ויצא הכי מהר שיכול ועלה לבניין.

עברו  חמש דק' בערך ופתאום שמענו פיצוץ חזק מאוד שממש הרעיד את המקלט!היו כמה דק' של דממה במקלט ,סימה החלה לצרוח ולבכות  כמו שאף פעם לא ראיתי אותה!!סימה נבהלה כי מיכאל היה בבניין ,כולנו היו בטוחים שהפיצוץ פגע בבניין שלנו!

לא ידענו איך להרגיע אותה אבל ניסינו היא רצתה לצאת מן המקלט אבל אחי הגדול אור החזיק בה ככל האפשר.

ועברה חצי שעה ומיכאל לא חזר ...כולם ניחמו את סימה ,אבל כולם גם הבינו שמיכאל לא יחזור עוד.

גם סימה לא יכלה להשלים עם העובדה ,מסכנה...כל כך ריחמתי עליה ,כאב לי!

אחד השכנים עשה מן ברכה כזאת לזכרו של מיכאל ,עיניה של סימה היו מנופחות מרוב דמעות וכך עברו להן 4 שעות...4 שעות של עצב.

אבל,עצב,כאב , זה מה שהייה שם.

לא רציתי להיות שם , רציתי להתנתק מכל העצב.

לראות את כולם בוכים ועצובים , איני רגילה לזה .

ובזמן שהשכנים, אמא, הילדים ניחמו את סימה אני הלכתי לפינה והדלקתי את הטלביזיה.

ראיתי את צה"ל מפציץ את החיזבלה , בלב , קצת שמחתי.

חשבתי שזה כמו משחק במחשב שאני שולטת בו , שאני שולטת וקובעת מי ינצח ,קיוויתי  שצה"ל ינצח!

ולפתע צצה בי הרגשת ביטחון  ואמרתי "אלוהים תודה שאני בעם ישראל ,שאני הולכת לישון בידע שמישהו שומר עלי..."

וגם שימח אותי מאוד לראות איך עם ישראל ממתאחד ,שאנשים מהדרום פתאום מאמצים אליהם משפחות מהצפון ...לראות שבמצבים קשים העם מתחזק ומתאחד!זה פשוט תענוג...

לאחר כמה ימים- –ההלוויה.

קמתי מתוך שינה לבכי כואב ולהמון עצב.

אמא , סימה , כל השכנים הלכו ללוויה של מיכאל ז"ל.

היו לבושים שחור,נורא רציתי ללכת אך אמא לא הרשתה לי .

הייה לי חשוב להיות בלוויה , אני זוכרת איך אני ומיכאל הינו יוצאים לפארק,

לאכול גלידה ,או סתם לטייל ,מאוד הפריע לי שלא הלכתי ללוויה.

לאחר שכולם יצאו מהמקלט נשארתי עם אחיי ועם חברתי רותי מהבניין.

נורא השתעממתי, אז קראתי לדניאל אחי הקטן, עוד 3 שבועות הוא בן שנתיים!

הוא זחל אלי באיטיות וחייך.

החזרתי את ידיו והתחלנו ללכת , אולם הוא לא כל כך הצליח, לאחר כמה דק' הוא למד צעד או שתיים.

השענתי אותו על המעקה של המיטה , הלכתי כמה צעדים אחורה ואמרתי לו בקול מתוק "בוא , בוא אלי דניאלי, בוא נו.."הוא צעד  באיטיות ואני המשכתי ,"דניאלי , מתוק שלי בוא.."ולבסוף הוא הגיע עד אלי .

הרמתי אותו גבוהה גבוהה אל התקרה ואמרתי " כל הכבוד דניאלוש' שלי , איזה יופי !" ,הייתי שמחה מזה שאני לימדתי אותו ללכת !

דניאל ואני  עבדנו עוד קצת על הצעדים .

רק חיכיתי שאמא תראה זאת.

וכך עבר חודש של מסתור במקלט ,רעב,פחד,אימה,דאגה,בכי ושמחה...

אבל בסופו של דבר נגמרה המלחמה,תודה לאלוהים!!,סוף סוף חזרנו  לביה"ס,

לשגרה ,לאוכל הטעים של אמא ! ראיתי את אבא חוזר מהעבודה עם כול המתנות שקנה לי זה היה הדבר הכי כיף שבעולם!

אמא אמרה לי שכל המשפחה תצא לנופש ...יצאנו למלון באילת איזה כיף!!

אמא כל כך רצתה לשכוח מהמלחמה ,רצתה לנקות את הראש.

אבל אני לא אשכח את המלחמה.

כעבור חודש...

הגענו ביום ראשון למלון.

זאת הייתה נסיעה ארוכה לאילת,מאוד ארוכה ולבסוף הגענו למלון וממש נהנינו.

ביום שני הינו המון בבריכה ,ואבא הציע שנצא לקניון בערך ב6:00 לאחר הצהריים.

הינו עוד קצת בבריכה ויצאנו לקניון ,קניתי לי המון בגדים ואכלתי גלידה .

קניתי לי שתי חגורות ,חצאית ורודה עם ציור של אותו הדובי שיש לי בחדר.

אמא אבא דניאל ונועם רצו ללכת לסרט "פו הדוב 2" ,אני ואור רצינו ללכת למסעדה ,אז התפצלנו.

אור ואני ישבנו במסעדה ואכלנו צ'יפס...לאחר זמן מה אור אמר "אני הולך להגיד שלום לחבר ,אל תעזבי את המקום" והלך ,נשארתי לבד עם קערת הצ'יפס.

כשפתאום הבחנתי בגבר אחד שחום ולידו עומדת ילדה ,בערך בגילי.

היא התיישבה לידי והגבר  משם והביט בי במבט מסתורי וחייך מן חיוך מפחיד,של איום.

לילדה היו שתי צמות שחורות וארוכות ,היא  נראתה ילדה נחמדה.

שאלתי את הילדה מה שמה והיא ענתה לי במבטא ערבי "שמי נבילה סואן,מה שמך?" עניתי לה ששמי אניה דגן , הבנתי על פי המבטא שלה  וגם על פי בחיצוניות שלה שהיא ערביה .

היא לא דברה עברית נכון אבל לבסוף הסתדרנו.

התעניינתי ושאלתי אותה "מי הגבר שהיה איתך כשבאת לכאן,הוא נראה קצת מאיים לא?"....

"הם ...הם האחים הגדולים שלי " היא אמרה .

"אולי תספרי לי קצת על עצמך?"אמרתי.

היא ספרה על התחביבים שלה ,על הציורים שלה, וגם על בגדים .

אבל מה שקצת הפריע לי בדבריה הוא שהיא גרה בעזה, תהיתי אם היא פלסטינאית או לא..?!.

"אם את גרה בעזה , את לא פלסטינאית?!" אמרתי בחשש.

היא אמרה לי "אממ...אה...."היא גמגמה.

 שאלתי אותה שוב "כן או לא ?! את פלסטינאית?!"

היא נהייתה חיוורת וסירבה לענות ,אמרתי לעצמי בלב ...אולי הם מנסים לחולל משהו?

אולי הם רוצים לגרום לפיגוע ?!או לפגוע במישהו?,הייתי מבוהלת.

אמרתי לה שתספר לי למה הם באו אך היא לא יכולה לספר לי ...

שאלתי אותה  שוב והיא אמרה " אחי ירביץ לי אם אני יספר!"

הבטחתי לה שלא אספר רק שתגיד לי ! הייתי מאוד לחוצה...!

היא התחילה לרעוד ,אמרתי לה שאין לה מימה להילחץ רק שתדבר איתי אפילו שאנחנו לא מכירות הרבה זמן...

החזקתי חזק בידיה בשביל שתירגע טיפה.

 ולבסוף היא  נרגעה .

ואז ספרה  לי "באתי לכאן עם אחי בשביל ש...."קטעתי אותה מיד ואמרתי

 "תחסכי  מימני את הלחץ! ".

"הורי שלחו אותי ואת אחי הגדולים לעשות פיגוע כאן בקניון ,אל תספרי בבקשה!!"

עמדו לי דמעות בעיניים והלב שלי פעם בחוזקה שתקתי לכמה שניות ... זה הזכיר לי את אותה הפעם שהיה פיצוץ בבניין שלנו הרגשתי איך זה עומד להתרחש שוב!

נבילה הייתה נבוכה והרכינה את ראשה מטה .

תפסתי את חולצתה והתחננתי בפניה שתדבר עם האחים שלה שיפסיקו את זה.

היא גמגמה ולא ידעה מה לומר לי ...אמרתי לה בפחד " את לא מבינה כמה שזה חשוב לנו ,שלא יפגעו אנשים במדינה ובמיוחד לא יהרגו !! כבר איבדנו כל כך הרבה אנשים במלחמה זה כבר הספיק..!תדברי עם האחים שלך שלא יעשו כלום!

תגרמי להם להפסיק את הרצון לפגוע בנו ! כולם כאן רוצים שלום!"

נבילה ראתה בעייני את הדמעות ואת הכאב ויותר מכל את הפחד..

כל הבהלה והפחד יפזרו אימה על כולם,נבילה אמרה שאין תיקווה לקטוע את המשימה של האחים שלה אבל היא תנסה ,נבילה עזבה אותי על יד השולחן בוכה ולחוצה בזמן שהיא רצה למצוא את האחים שלה ואני רצתי למצוא את אחי אור בשביל לצאת מן הקניון .!!הרגשתי אפילו שהצ'יפס רוצה שאציל אותו..

וכמה שיותר מהר..!בסוף מצאתי אותו ואמרתי לאור שחייבים לצאת מהקניון הכי מהר שאפשר!הוא לא הבין מה אני  רציתי ממנו אבל אני אחזתי בחוזקה בחולצתו האדומה וכמעט קרעתי אותה ,רק לצאת משם...!רצתי מהר אל אחד הדוכנים בקניון בזמן שאחי הגדול היה מחוץ לקניון והודעתי ברמקול "כל האנשים לצאת מן הקניון יש גבר שמנסה לחולל פיגוע ,צאו כמה שיותר מהר!"כולם היו בהיסטריה אבל הייה חשוב לי שיצאו ,

הסתובבתי.והבחנתי מבין כל האנשים בגבר בגדול  שהביט בי באותו מבט מסתורי ומפחיד ....הוא התקדם לעברי ופתאום פתח את מעילו וראיתי המון מכשירי נפץ על חגורתו !! ובאותו הזמן הוא צעק משהו בערבית !"אלה ואקבר"!!

ראיתי את השעון בפצצה שלו והייה כתוב "20...19...18...17...ופתאום לפני שהשעון הגיע ל-5...4...3..." נבילה דחפה אותי ורצה לעבר אחיה עם אבן ופרצה את הפצצה מן החגורה ולחצה על כפתור הכיבוי!

אבל בסוף לא שמענו פיצוץ ...זה הייה מלחיץ!!,ונבילה התרסקה על הרצפה ולי הייתה סחרחורת ולכן אני שכבתי לידה בזמן שניסיתי לעזור לה ....לאחר כמה שניות עם נשיפות כבדות מהלחץ הצלחתי להרים את נבילה מן הרצפה....וגם היא התעוררה .היא פקחה את ענייה ואמרה לי "תודה...תודה רבה".

אף פעם אל אבין את משמעות המילים האלה , למה היא אמרה לי אותם בכלל??....

בקניון הייתה דממה , כולם עמדו כמו פסלים! קפואים לגמרי ...

פגשתי את הורי ושאר משפחתי ,הם  חיבקו אותי ונשקו אותי ...

נבילה הביטה בי במבט ,שהבנתי מה הוא אומר,לנבילה היו הרבה חוויות שאף ילד לא יעבור אבל היא הביטה בהנאה היחידה שאף פעם לא תוכל לטעום ממנה ...אהבה של משפחה !

הם בכלא עכשיו , ההורים והאח  של נבילה, כל כך ריחמתי עליה ...זה קשה!

עם כל הכבוד ...הם עדיין ההורים שלה.

נבילה נשארה לבד לאחר האירוע שהיה לנו...

היא צעדה לה לבד לאחר האנשים הקניון התפנו משם.

לא הייתה לה משפחה ,לא בית , לא מקום לבוא אליו ולדעת שמישהו שם בשבילך..

אז בערך בערב כאשר אני ומשפחתי היינו צריכים לחזור לצפון נבילה הביטה בי במבט של שימחה ואמרה לי שוב "תודה...תודה" אבל לא הייה לה לאן ללכת ,

שהסתכלתי עליה הבנתי מהמבט שלה שהיא אומרת לי "אל תדאגי לי

אני אסתדר..."

ואז הלכנו משם ,אני ,אמא, אבא ,אור, נועם ודניאל .

הייה לי קשה לעזוב את המקום , בלי נבילה?!

ופתאום עלה לי רעיון לראש ! אמרתי בהתלהבות לאימי "אמא זוכרת שהשכנה סימה רצתה לאמץ ילדה משלה בערך בגילי ...?!"ואז אמא הבינה למה התכוונתי !רציתי שסימה תאמץ את נבילה!ובסוף זה באמת יסתדר ,אבל לא הסתדר כל כך מהר ,אבל בסוף זה הייה כמו באגדות "סוף טוב הכל טוב"

*לנבילה הייתה אמא .

*כל השכנים עברו לבניין אחר.

*הסתיימה המלחמה.

*והכי הכי טוב !אני ונבילה נשארנו החברות הכי ...הכי...הכי טובות !

*אני מרגישה גיבורה ,כי הצלתי פיגוע שלם!וגם עזרתי לידה מסכנה...

אבל האמת הייה משהו טוב בפיגוע ,לפחות הרבכתי חברה טובה..?!....

אחלה סיפור האא צ'יק ?,הלוואי והייתה יכול לענות לי על השאלה..

טוב אני מוכרחה ללכת ,הסדרה האהובה עלי מתחילה אז...

להתראות ושיהיה לך נוח במגירה ...