אֱלוּל

כבר משתגעות בי קצת ‏
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב ‏
של יום הכיפורים. ‏

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים. ‏
ופנים יהודיות מן הגולה ‏
באפרפר נוגה ‏
ירחפו לפני כסא אדון עולם. ‏

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה ‏
בעומק עיניהן. ‏

אֱלוּל

צִנַּת אֱלוּל בְּלִבִּי, תּוּגַת הַסְּתָיו
אֲשֶׁר נָטְעָה בְּתוֹכִי גַּנַּנְתִּי בְּלוּמָה
אִתָּהּ הֵבִיאָה מְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה
מִן הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה מִירוּשָׁלַיִם,‏

קוֹל שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּקִרְבִּי בִּתְרוּעָה ‏
עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ
לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת נָפְלוּ עָלָי
יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת
חַטָּאתִי אוֹדִיעַ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי ‏
אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי ‏
וְאַתָּה תִּשָּׂא עֲוֹן חַטְּאוֹתַי

וּמִחוּץ, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, עָבַר קָצִיר, ‏
לֹא כָּלָה רֵיחַ תְּאֵנֵי הַקָיִץ ‏
עוֹד מְכִינִים הַנְּמָלִים לַחְמָם
אוֹגְרִים קְטַנֵּי אָרֶץ מַאֲכָלָם
וּלְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ
יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה ‏
וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה,‏
עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר חָרוּל וְדַרְדַּר ‏
וְעוֹד כִּמְעַט רֶגַע חַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה

בְּאֶרֶץ מְכוֹרָתִי קַיִץ וָחֹרֶף לֹא יִשְׁבֹּתוּ
בְּאֶרֶץ מַחְצַבְתִּי זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם לֹא יֶחְדְּלוּ
אֵין סְתָיו בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי ‏
הוּא שׁוֹכֵן רַק בְּלִבְבוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים