פרק 13.
"אוף יותר מידי רעש!, בנות! הפסקנה לצעוק!" אמרה דינה שניסתה לחשוב על תוכנית.
בזיל שתל כבר מלפני שבוע את המצלמות ועכשיו לא יכולים לראות מה באמת מתרחש במקום המסתור, בזיל שם לפי התוכנית את הקטעים המוקלטים כך כדאי שהם יראו במצלמות האבטחה וכך זה ניראה כאילו הכול כשורה וכאשר נפרוץ לשם בשביל לשחרר את הנסיכה לא יראו אותנו ונצליח לשחרר אותה במהירות.
"בנות דיי עם הרעש, אני מנסה להתרכז!" צעקה דינה.
"מצטערות." אמרו הבנות.
"טוב, ליטל וג'וש אתם תהיו על הספסל שממול הדלת הראשית, רואים?" היא הציגה לנו את מקומנו על התצלום האווירי של מקום המסתור שהשגנו.
"כן" אמרנו אני וג'וש," אוקי, מצידי תעשו מה שאתם רוצים טוב העיקר שהמצלמה שבצמיד של ליטל תקלוט את הסביבה שלכם והילה תוכל לראות אם יש משהו חשוד בסביבה והיא תוכל להזהיר אתכם, הבנתם?"
"כן המורה"
"טוב בואו ניראה, אני רואה שליד הבית יש גינה אז סבבה, אני אקח את ה"ספר" ו"אקרא" זאת אומרת שאני אראה את כל מה שהילה תראה.בת-אל ורות אתן תהיו בפינה הזו של הבית תשגיחו וכשדיאנה תצא אתן מלוות אותה ושומרות עליה, מובן?"
"כן המורה" אמרו רות ובת-אל.
"עכשיו" אמרה דינה והרימה מן השולחן עגילים יפיפיים ושרשרת מהממת,"בת-אל את תענדי את העגילים האלה ואת רות תענדי את השרשרת שגם בה יש מצלמה נסתרת כמובן."
"מקס, מוריה ואורטל אתם נכנסים לבית ומוציאים משם את הנסיכה, זה צריך להיות בדיוק כמו שתכננו, אתם תכנסו דרך הדלת האחורית ותגידו 'קרפד קירפוד קרפדה' בזיל יפתח לכם ואתם תעשו כמו שאמרנו את המשימה במהירות, שלא ייקח לכם יותר מ10 דקות הבנתם, אסור לחרוג מהזמן זה מובן? בדיוק כשעוברות 10 דקות אתם מפנים את האזור כולם בלי יוצא מהכלל בלי או עם הנסיכה, ברור?"
"כן" אמרו כולם.
"קרוליינה, בואי איתי" אמר בזיל והם יצאו בשעה 23:55 מביתם המשותף.
"לאיפה צריך להגיע?" שאלה אישה בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור פחם.
"שש... לא פה!" נזף בה בזיל.
הם נכנסו אל תוך מכונית קטנה ונסעו.
"של מי המכונית?" שאלה קרוליינה.
"מה אכפת לך?"
"למה את מתנהג אליי ככה?"
"כי הוא רוצה להרוג אותך, אני הולך לבגוד בו והוא איים שהוא יהרוג אותך, והמכונית היא של חבר עוד מעט נצא מלונדון ואת תיסעי לישראל,"
"איפה אני אהיה?"
"בבית של ארוסתו של חבר שלי"
"מי?"
"יוני .ר."
"יש לו ארוסה?!"
"כן נועה .א."
"ממתי?"
"לא יודע אבל בערך לפני חודש, חודשיים לא יותר והיא ממש נחמדה, היא מהסוכנות דרך אגב אחרי שכל הבלגאן יגמר אנחנו מוזמנים לחתונה "
"איזה יופי!" שמחה קרוליינה,"ספר לי עוד עליה"
"טוב אני לא בדיוק יודע עליה הרבה, היא מורה וסוכנת בכירה והיא באמת מתוקה אבל שהיא מתרגזת היא משהו!" נזכר בזיל צעקות של נועה ארגוב כאשר התגלה לה שהוא מסייע לחטיפתה של דיאנה השנייה.
"וכמה זמן אני אמורה להיות שם?" שאלה קרוליינה.
"לא יודע! אהובתי בבקשה תתני לי לנהוג אני ממש לחוץ ואני ממש רוצה שכל זה הסתיים ואז אנחנו...טוב אנחנו מגיעים עוד חצי שעה בערך..."
"מה אנחנו?, מה קורה איתנו?"
"טוב, כמה זמן אנחנו מכירים?"
"אנחנו יוצאים כבר שלוש שנים, למה?"
"אוי הנה השיר שלנו" אמר בזיל והגביר טיפה את הרדיו.
לאחר חצי שעה הם עצרו וחנו ליד איש גבוה ושרירי.
"יוני, מה קורה אחי?" שאל בזיל.
"הכול בסדר, הכול מוכן?"
"כן, חוץ מדבר אחד" אמר בזיל, הוא הסתובב וכרע על ברכו.
"האם את", אמר ונעצר לקח נשימה עמוקה,"קרוליינה ג'ורג'יה רובין רוצה להינשא לי?"
"כן, אהובי כן" אמרה מתרגשת וחיבקה אותו.
"טוב עכשיו לכי!" בזיל התנתק ממנה,שם לה את הטבעת וציווה עליה ללכת.
היא נישקה לו הלחי ונכנסה למכונית.
הוא הסתכל על המכונית שנוסעת עד שהיא יצאה מטווח ראייתו ומחה דימעה, יכול להיות שלא אזכה לראותה שוב. חשב לעצמו ,הסתובב והלך.
טוק טוק.
נשמעה דפיקה בדלת ביתה של נועה ארגוב.
"מי זה?"
"קרוליינה"
"שנייה" אמרה נועה ארגוב ופתחה את הדלת.
קרוליינה נכנסה במהירות לתוך בייתה של נועה ארגוב ולפתע חשה שהיא טיפה מסמיקה.
"מה קרה?" שאלה אותה נועה ארגוב
"כלום" אמרה קרוליינה במבוכה.
"אוי סליחה את בטח רוצה לשים את תיקייך בחדרך בואי תתני לי את מזוודתך וראה לך את חדרך.
נועה הובילה אותה על תוך מסדרון ובסוף המסדרון הן נכנסו לחדר הימיני.
"הנה חדרך, מקווה שתרגישי כאן בנוח אם תרצי משהו תגידי ואל תתביישי." אמרה נועה ארגוב בחביבות ושמה את מזוודתה של קרוליינה ליד מיטתה.
"תודה" לחשה קרוליינה.
"את בטח רוצה להתרענן וללכת לישון טיפה אחרי הטיסה נכון?" שאלה אותה נועה ארגוב.
"כן, מאד" אמרה נועה ארגוב.
"טוב אז מגבת יש לך כאן על המיטה והמקלחת היא כאן" היא הצביעה על החדר השמאלי שהיה ליד חדר טיפה מבולגן.
"מצטערת על הבלגן, לא הספקתי לסדר בדיוק לפני כרבע שעה חזרתי מהעבודה" אמרה נועה ארגוב במבוכה.
"חח.. זה בסדר בייתי יותר גרוע... אני הרי כמעט ולא מספיקה כלום, גם העבודה הרגילה וגם העבודה בסוכנות אז זה הרבה ג'אנק פוד והרבה בלגן בבייתי, בזיל טיפה מסדר אבל... טוב בקיצור קטסטרופה" צחקה קרוליינה שהרגישה פחות ביישנית.
נועה ארגוב צחקה ונתנה לאורחת שלה להתארגן.
היא אכלה ולאחר מכן הכינה את המבחן של כיתות ז' וט' למחר.
קרוליינה גמרה להתקלח והרגישה שהיא לא כל כך עייפה.
היא התקדמה לעבר הסלון שראתה ספר מוזר במקצת.
קרוליינה שידעה עברית דיי טוב, מכיוון שעבדה לא פעם בישראל בזכות הסוכנות שאלה את נועה ארגוב על הספר.
"זהו ספר שתלמידה שלי כתבה, היא נתנה לי אותו כי לפי מה שהיא טענה עזרתי לה" אמרה נועה ארגוב.
"אני יכולה לקרוא?"
"כמובן, עם העברית לא תפריע לך יותר מידי."
"לא היא לא תפריע... אני קראתי המון ספרים בעברית אחרי למדתי את השפה לפני שנתיים".
"טוב אבל כבר עכשיו אני מזהירה אותך, לילדה יש דימיון פרוע במיוחד ואממ... רומנטי ביותר חחח..."
קרוליינה צחקה.
"בת כמה היא?"
"השנה היא בכיתה י', לימדתי אותה שנה שעברה"
"נו... לא פלא שהיא כזאת רומנטית כפי שאת מתארת"
נועה ארגוב צחקה היא התחילה לחבב את קרוליינה, מסתבר שהיא נחמדה כמו יוני אמר. חשבה לעצמה נועה.
"טוב אז אני הולכת לקרוא את הספר ברשותך... ואהה.. לפני שאני אשכח מזל טוב"
"מזל טוב?"
"על החתונה"
"אהה.. כן אני מתארת שבזיל סיפר לך שיוני הזמין אותו ואותך?"
"כן, בנסיעה אממ.. המהירה והלחוצה שלנו כן וגם הוא הציע לי נישואים גם כן, זה קרה כל כך מהר הכול"
נועה ארגוב צחקה והבינה אותה.
בת-אל ואני דיברנו בחדר עבודה במקום להתכונן למבחן בלשון שאמור להיות לנו מחר.
"תחזרי אליו" אמרתי.
"לא רוצה! ראיתי אותו בשתי עיניי! הוא חיבק אותה ואני לא רוצה לחזור אליו"
"את ישר שופטת מבלי לחשוב או לרצות לדעת את האמת., תחזרי אליו... אני יודעת שאת רוצה"
"לא רוצה"
"בת-אל את רק ראית את זה, אולי זאת רק אי הבנה קטנה." אמרתי.
_____________________________________________________________________
כחמש-עשרה דקות לפניכן אני ובת-אל היינו בחדר עבודה עם מוריה ,רות והילה ולמדנו לקראת המבחן בלשון של מחר.
"מי נותן לעשות מבחנים לפני המשימה?" אמרה בת-אל
"אוף נכון! זה ממש לא פייר שלא מתחשבים בנו ככה." הסכמתי עם בת-אל
"במקום להתלונן תנסו לפתור משפטים קחו לדוגמא את המשפט של בת-אל" אמרה הילה ורשמה את משפט על הדף.
מי נותן לעשות מבחנים לפני המשימה?
"נותן לעשות= נשוא מורחב, מי= נושא, מבחנים= מושא, לפני המשימה= תיאור זמן."
"כן, למה לא? בואו כולנו נעשה כל פעם נושא ונשוא,ותיאורים וכל מיני דברים אחרים על כל משפט שני שאנחנו אומרות, איזה כיף" אמרה רות בציניות.
"למה לא?" שאלה הילה,שלא הבינה את הציניות שבמשפט.
"הילה" אמרתי
"מה?" שאלה הילה בתמימות.
"את מושפעת משיעור לשון!!!!" אמרו הבנות.
"לא הייתה כבר את הבדיחה הזאת?" שאלה הילה טיפה ברוגז.
"כן... אבל היא תמיד מצחיקה מחדש" אמרה בת-אל וכולן צחקו, למעט הילה.
"טוב אני גמרתי" אמרה הילה ויצאה.
"גם אני" אמרה מוריה ויצאה גם היא.
"טוב יאללה המשפט הבא הוא:
כדי לראות את הנוף נוסעים לרחבת חניון הרכבל."
"אוף איזה משפטים קלים את לוקחת.... בגללך עוד ניכשל"
"יאללה מי את בכלל סתמי ותעשי את התרגיל" אמרה בת-אל בכעס.
"זה פשוט!, נוסעים= נשוא+ נושא סתמי, כדי לראות= תיאור תכלית, את הנוף= מושא, לרחבת = תיאור מקום, חניון= לוואי, הרכבל= לוואי" אמרה רות בלעג,סגרה את ספרייה ויצאה מן החדר.
"יופי עכשיו מי יעזור לנו להתכונן למבחן בלשון?" שאלתי את בת-אל.
"אנחנו"
"כן בטח..." אמרתי ויצאתי ובת-אל אחרי.
"רות את יכולה להביא את הספרים האלה לג'וש?" שאלה דינה את רות.
למה תמיד מסנג'רים אותי?!. חשבה לעצמה רות.
באה לפתוח את הדלת ופתאום היא מעדה ומקס שראה אותה מיהר לבוא לקראתה והיא נפלה לתוך זרועותיו.
בת-אל שיצאה בדיוק לפני שמקס הספיק להתנתק מרות ראתה את החבר שלה ואת הקרצייה מחובקים.
"זהו זה! אני ואתה גמרנו!" היא צרחה על מקס ורצה לשירותים וטרקה את הדלת.
מקס בא לרוץ אחרי אבל אני עצרתי אותו ואמרתי, "עזוב, אין לך סיכוי".
בת-אל בכתה, בפעם הראשונה בחייה בגלל בן.
אני בוכה בגלל בן... בגלל בן אחד מטומטם יוצאות לי דמעות מעיניים. חשבה לעצמה, איך זה יכול להיות?!
"בת-אל?" אמרתי מהצד השני של הדלת.
"מה?" ענתה בת-אל בקול הכי נורמאלי שהצליחה לגייס.
"את בסדר?"
"כן אני פשוט מתקלחת" אמרה בת-אל.
"כן בטח ואני ראש הממשלה."
"בת-אל פתחה את המים הורידה את בגדיה ונכנסה למקלחת.
במילא היא לא תדבר עכשיו, אני מכירה אותה היא תהייה אדישה ותשמח על כל דבר שיגרום לה לא לחשוב על מה שקרה לפני כמה דקות. חשבתי ואמרתי, "טוב שתגמרי תבואי לחדר עבודה יש לנו עוד את התרגילים במתמטיקה לסיים."
" טוב אנחנו צריכות לעשות תרגילים 100-150 בעמוד 68 בספר האדום."
"אוף, חמישים תרגילים" אמרה בת-אל.
בת-אל ואני לא החלפנו מילה חוץ מכמה מקרים שבו אמרתי, "זה לא טוב אין פה את שורש של האיקס בריבוע" או "עשית טעות קטנה בדרך, הנה שכחת פה את המינוס y "
"זהו נשארו לי עוד שני תרגילים. מה קורה איתך?" שאלה אותי בת-אל.
"נישאר לי עוד תרגיל אחד."
"באותו רגע רות נכנסה ובת-אל הסתכלה עליה.
שונאת אותך! אמן תמותי!. חשבה לעצמה בת-אל.
"מה את מסתכלת?" שאלה רות וחשבה לעצמה, למה היא חושבת בכלל שמקס בגד בה איתי, מה לי לבן אדם הזה בכלל?!.
כשרות יצאה בת-אל אמרה,"היא מעצבנת אותי"
"אוי את סתם ככה כי את חושבת שמקס בגד בך ביחד איתה, ואת צריכה לחזור אליו"
"לא רוצה" אמרה בת-אל בכעס.
"תחזרי אליו" אמרתי.
"לא רוצה! ראיתי אותו בשתי עיניי! הוא חיבק אותה ואני לא רוצה לחזור אליו"
"את ישר שופטת מבלי לחשוב או לרצות לדעת את האמת., תחזרי אליו... אני יודעת שאת רוצה"
"לא רוצה"
"בת-אל את רק ראית את זה, אולי זאת רק אי הבנה קטנה." אמרתי.
"אולי יש משהו בדברייך"
"את תחזרי אליו?"
"לא יודעת, לא חושבת"
"את יודעת שבסוף יגיע הרגע שזה יהיה מאוחר מידי."
היא שתקה והמשכנו לעשות את התרגילים.
"טוב יאללה במילא אנחנו ניכשל מחר ואת יודעת את זה..." אמרה בת-אל בעצב.
"כן, את צודקת" אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"גמרתן ללמוד בנות?" שאלה דינה אותי ואת בת-אל.
"כן" אמרנו בעייפות.
"גמרנו את התרגילים במתמטיקה..." התחלתי לומר.
"את הסיכומים בהיסטוריה..." המשיכה אותי בת-אל.
"השאלות באזרחות..."
"סיכום הפרק בתנ"ך..."
"והחזרה בלשון." סיימתי את רשימת שיעורי הבית שלנו לאותו יום.
"אפשר סוף סוף לנוח או שאת רוצה להעביד אותנו בעוד משהו?" שאלה בת-אל ברוגז.
"גם את מרגישה כאילו אנחנו כבר בכיתה י'?" שאלתי את בת-אל.
דינה ששמעה את זה צחקה ואמרה,"זה אפילו לא מתקרב לרמה בנות, אתן יודעות שככול שתקבלו יותר שיעורים ככה תדעו יותר ותתרגלו לעומס שהולך להיות לכן בתיכון."
"לפעמים אני ממש מתגעגעת לכיתה ח'..." אמרתי בייאוש.
"איכס!!! לעבור שוב את החוויה הנוראה הזאת שמזי בזזי הייתה המחנכת שלנו?! למה לא ניראה לי..."
"סתמי שומעים אותך ילדה" סיננתי מבין שיניי ובעטתי בה.
בת-אל צנחה על מיטתה ואני התיישבתי גם על מיטתה הזזתי אותה טיפה והתיישבתי לצידה.
"את חושבת שאנחנו נעבור את ה80?" שאלתי.
"בת-אל צחקה ואמרה, "אני חושבת שאנחנו בקושי מגרדות את ה70 ".
צחקתי איתה.
"את מתרגשת לקראת המשימה?" שאלה אותי.
"לא יודעת. ואת?"
"לא יודעת" היא אמרה, עצרה לרגע קט והמשיכה, "את חושבת שאני צריכה לחזור למקס?"
חייכתי וליטפתי את שערה.
"מה את מחייכת?"
"יכול להיות שיש לו הסבר למה שקרה"
"אז לחזור אליו?" שאלה.
"קודם תשאלי אותו אותו מה קרה ואח"כ תישאלי את רות ואם הוא יגיד את מה שרות תגיד זה סימן שהוא לא משקר"
"ולמה שרות לא תשקר?"
"ולמה שרות כן תשקר" השבתי לה.
היא לא ענתה והסתכלה לכיוון הדלת הסגורה שמובילה לחדרם של ג'וש ומקס.
שהסתכלתי עליה חשבתי שהבחנתי כי עולות דמעות בעיניה וכשהיא הבחינה בי מסתכלת עליה היא לקחה את הספר ועשתה את עצמה כאילו שהיא קוראת בשביל שלא אראה את דמעותיה וכך ידעתי, היא בוכה.
_____________________________________________________________________
רות הייתה בחדר עבודה, היא נשכבה על הספה וקראה את הספר "תרנגול כפרות".
עוד עמוד אחד, חשבה לעצמה רות, רק עוד עמוד אחד!.
כאשר סיימה לקרוא היא פנתה על השולחן הביאה לעצמה כיסאה והחלה לכתוב את העבודה.
כולם כבר סיימו את העבודה חוץ ממנה.
היא ניסתה וניסתה אך היא לא יכלה להתרכז.
מה גרם למטומטמת הזאת לחשוב ואפילו לרגע קט שבגדתי בה עם המקס הזה, איזו אבלה מה לי ולבנים?! הרי כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי כוח אליהם, סתם עם מאפן!. חשבה לעצמה בכעס.
חצי שעה עברה לה ורות כבר סיימה שתי שאלות (וכבר התבזבזו להם ארבעה דפים "בשביל מה לבזבז כל כך הרבה נייר?! בשביל ספרות?!". חשבה לעצמה רות.).
ולאחר עוד חצי שעה היא התייאשה ואמרה לעצמה שאחרי המשימה היא תגמור את העבודה.
היא אספה את דבריה ושמה אותם במגירה שלה ויצאה מן החדר להביא לעצמה כוס מים להתרענן טיפה.
"היי מוריה מה קורה?" אמרה רות שחזרה עם כוס מים מהמטבחון שהיה להם בחדר.
"הכול סבבה, חכי רגע לי רגע אין לי כוח ללכת לישון לבד אני רק אומרת ביי למרכוס."
"טוב" אמרה רות ושתתה את כוס המים הקרים שלה.
מוריה ממש חמודה ורואים שהיא מאוהבת במרכוס. חשבה לעצמה רות.
מוריה סגרה את המחשב והיא רות הלכו למיטותיהן החליפו בגדים לפיג'מה והתיישבו על המיטה של מוריה.
"את פוחדת?" שאלה מוריה
"פוחדת ממה?" שאלה רות.
"מהמשימה"
"אממ.. ת'אמת לא חשבתי על זה." אמרה רות.
"אני לא פוחדת, אבל אני כן רוצה שזה כבר הסתיים התיק המעצבן הזה" אמרה מוריה בלחש מכיוון שחששה להעיר את שאר הבנות.
"את קולטת שעוד מעט השנה מסתיימת?"
"כן, ועוד מעט מתחילה עונת המבחנים הגדולים"
"כן, אני תמיד שנאתי את המבחנים האלה! ללמוד שוב את כל החומר מתחילת השנה לעבור שוב על המבחנים והבחנים שעשו לנו לקראת המבחנים הסופיים למי יש כוח לזה?"
"לאף אחד"
"ברגע שאני משתחררת מהבית ספר הנוראי הזה אני הולכת לים!" קבעה מוריה
"דווקא לים?" אמרה רות.
"כן לים!, לראות בנים עם שרירי בטן מפותחים להשפריץ על כולם..." חלמה מוריה על סיום לימודיה.
"כן החופש הגדול, אךך האור בקצה המנהרה!" אמרה רות צחוק
"חח... אבל את קולטת שנה הבאה תיכון!"
"כן הולכים להיות בסתלבט כל השנה!"
"כן, אח שלי סיים השנה וכל הזמן שהוא היה בכיתה י' הוא למד בקושי ארבע שעות"
"שנה הבאה אחותי עולה לכיתה א' והיא ממש מאושרת מזה שהיא הולכת ללמוד ואני כל הזמן שואלת את עצמי שאני מסתכלת עליה, איך לעזאזל אפשר לאהוב ללמוד?!"
"חחח... צודקת!"
"טוב יאללה בואי נלך לישון המשימה מחר וצריך להתעורר מוקדם"
"לילה טוב רות"
"לילה טוב מוריה".
ושתיהן נרדמו בשנייה נחת ראשן על הכרית.
"ספר מעניין" אמרה קרוליינה לנועה ארגוב כאשר הן אכלו ארוחת ערב, "מצחיק, רומנטי ביותר ומשעשע"
"ושכחת להוסיף מוגזם!" צחקה נועה ארגוב.
"אבל את לא יכולה להגיד שזה לא ספר טוב"
"הוא לא רם אורן אבל היי הי רק בת 16 השנה, אולי בעתיד היא תהיה סופרת מוצלחת"
"מחר את הולכת לעבודה?" שאלה אותה קורליינה בתקווה שאולי היא תוכל לבוא איתה.
"לא, ת'אמת יש לי יום חופשי מחר... אז סתם תכננתי ללכת לקניון כי כבר סיימתי את המחבן הסופי של כיתות ט' ואת השיעור של כיתות ז', רוצה לבוא?"
"בשמחה! אני מתה כבר לקנות בגדים חדשים!" שמחה קרוליינה.
היא חמודה. חשבה לעצמה נועה ארגוב.
החתונה של יונתן ושל נועה ארגוב מתקרבת.
עוד מעט ואני ונועה נהיה ביחד לנצח נצחים!. חשב לעצמו באושר יונתן רולר.
החתונה נקבעה לתאריך ה1 ביולי ויונתן קיווה שהמשימה תצליח והחתונה תצטרך להידחות.
הכול כבר היה מוכן ומתוכנן והם רק היו צריכים שכול המוזמנים יאשרו את בואם לחתונה.
יונתן לא הצליח להירדם מחשבותיו נדדו כל הזמן אל אהובתו שנמצאת בישראל, הוא עוד מעט יסיים את שליחותו ויחזור לישראל ואז אחרי החתונה הוא ונועה סוף סוף יעברו לגור ביחד לנצח נצחים.
הוא אהב את המחשבה שהוא והיא יעברו לגור ביחד סוף סוף, הוא כל כך חיכה לאותו הרגע המאושר.
הוא פנה אל המחשב והסתכל באימייל שלו.
הוא קיבל מכתב מנועה:
"זה בסדר, היא הגיעה"
כך היה כתוב שם ולמטה כתבה ל:
"אוהבת אותך ורק מחכה לרגע שבו ניקרא בעל ואישה. נועה".
סוף פרק.
