מאיה בחנה את מקלון הבדיקה בפעם הרביעית, וקלטה בפעם הרביעית שהצבע בריבוע היה עדיין ירוק.
איכשהו קיוותה שהצבע יישאר באותו גוון אפרפר, גוון שהבטיח שהתשובה שלילית, ושאין הריון. אבל הירוק היה כל כך ברור, כל כך החלטי, וחיובי.
היא עמדה רועדת בין מחיצות הפלסטיק בשירותים הציבוריים, חשה מחנק מול הדלת הסגורה, וחולשה פתאומית תקפה אותה. כשנשענה על המחיצה עצמה את עיניה, ונאבקה בבחילה שתקפה אותה גם אם הייתה מוקדמת מדיי לגיל ההיריון.
זו הייתה הבדיקה החמישית שערכה לאחר שניסתה ערכות של שתי חברות, ובשתיהן קיבלה אותן תוצאות. אבל עדיין קיוותה שזו טעות. זה לא יכול להיות, קדח מוחה. זה בלתי אפשרי.
דומעת ומבטה עיוור, עטפה את המקלון בממחטת נייר, יחד עם הקופסא, והאריזה. בידיים רועדות פתחה את דלת השירותים, וכשלה החוצה, דמותה במראה נראתה לה חיוורת ושברירית, שפתיה לבנות כמו שפתיים של גוויה. בזעם זרקה את הערכה לפח האשפה הגדוש ניירות, ונשענה על משטח הכיור. עיניה נראו מפוחדות, ריקות ומלאות אימה. ברעד שאפה לתוכה נשימה עמוקה, ואז רחצה את ידיה בקפידה, מנסה לא לחשוב על משמעות התוצאות. זרם המים נשמע באוזנה כמו אשד גדול של מים, רועם, שוצף…זועם כמו תחושת הפחד שהחלה נבנית בתוכה.
חלונות הראווה בקניון הגדול לא נקלטו במוחה כשיצאה מהשירותים וחיפשה נואשות את הדרך החוצה, אל האוויר שהציע הרחוב, גם אם היה מחניק באוויר מזוהם, בעשן מכוניות אפור. צעדיה היו מהירים ועם זאת כבדים, המדרגות הנעות לא עצרו את הליכתה, היא ירדה בהם למרות תנועתם. היו שם הרבה אנשים, והם נדחקו בה, נדחפו בצורה מאוסה, פתאום ריחות הזיעה שחדרו לנחיריה היו כל כך חדים, ומוחשיים. בתוך הערבוביה של מוחה שמעה בכי של ילד, בכי מרגיז, בכי שליווה אותה בכל המסלול החוצה לעבר מגרש החנייה של הקניון.
בידיים רועדות לחצה על השלט של מכוניתה, הדלתות נפתחו בנקישה. בחריקת בלמים יצאה מריבוע החנייה של ה'מאזדה' שלה, מפספסת בסנטימטר מכונית חונה בסמוך לה, ויצאה לכיוון הכביש הראשי.
נהגה במאה קמ"ש מתעלמת מתמרורי האזהרה. מתעלמת מרמזור אדום, ובשנייה האחרונה מנעה התנגשות. מוחה התרוקן, מול עיניה עמד המקלון שהפך לירוק, והילד שבכה, הבכי שלא הניח לה, שטרטר במוחה כאילו היה כאן לידה.
היא הלמה בהגה בכוח. נאבקת בתוכה בדמעות של זעם וכאב, של פחד וכעס. היא מצמצה מול קרני השמש שצרבו את עיניה, ורק גרמו לדמעותיה להתגבר. ליבה כאב, עד שעצר את נשימתה הרדודה.
את גופתה מצאה קבוצת מטיילים ביער, מוטלת ללא רוח חיים. לאחר ששמה קץ לחייה באקדח של אביה. כבר באותו יום זיהה אביה את גופתה. ההלוויה הייתה קצרה. בקושי החליפו מילים עם המנחמים. את החפצים שלה הניח על מיטתה, רועד מכדי לגעת בהם, כאוב מכדי להרגיש, עצוב מכדי להביט. כועס על עצמו, נלחם ברגש האשמה שרדף אותו על שהגישה לאקדח שלו היתה קלה ובלתי נסבלת. אבל... למה? שאל את עצמו. מה לא היה בסדר? איפה פיספס את בתו? איפה לא הקשיב? איך לא שם לב לרמזים? במשך השבעה הסתובב חסר מנוחה, מנסה למצוא תשובות לשאלות שלא נתנו לו מנוח, דוחה את הרגע שבו היה עליו לפתוח את השקית שמצאו בזירת ההתאבדות, ממש ליד מאיה. ילדה יפה יש לו. וקשה לו לחשוב עליה כעל "ילדה יפה היתה לו". חכמה ומצחיקה, בעלת לב זהב... תמיד סיפרה לו על מחשבותיה, תמיד שיתפה אותו בדאגותיה, במכאוביה... אז, איפה פיספס? "מאיה, ילדה שלי!!" בכתה אימה, מרטה את ממחטת הנייר שבידה, ולא הצליחה לשאת את הצער העמוק שחנק את נפשה, בוכה עד שיבשו דמעותיה, ונשימתה קטועה. נתמכת בזרועו כמו מנסה לשאוב נחמה לשוא. והוא חסר אונים, מלטף את שערה ללא מילים. "מאיה, ילדה יפה שלי." בכתה בקול צרוד. בקושי ראה את המנחמים שבאו, שקוע בצערו העמוק. בקושי גם ראה את חבריו ליחידה המשטרתית שבה עבד כבר עשרים שנה. נטול כוחות לחץ את ידו של בן ציון מפקד היחידה שלו. בקושי שמע את ניחומיו. הכיר אותו עשרים שנה, ובפעם הראשונה מאז הכיר אותו הרשה לעצמו להניח ראש על כתפו ולמרר בבכי על מותה של מאיה בתו. ובן ציון לחש בקול משתתף, "אם אתה זקוק למשהו אתה יודע שאני פה בשבילך. תמיד." ואת המילה "תמיד", הדגיש בטפיחה על כתפו השפופה. והוא הנהן בשתיקה, ובעיניים דומעות נפרד אחד לאחד מכל המנחמים. בלילה, כשאישתו נרדמה מאפיסת כוחות, ישב במיטתה של מאיה ופתח את שקית החפצים שלה בחרדת קודש. שקית פשוטה, עבה כמו שקית של אשפה והוא רעד בצער. מאיה, שהיתה מסודרת ונקייה היתה נעלבת בטוח אילו ראתה את השקית הפשוטה. דמעה חמקה מעיניו למרות שהבטיח לעצמו שלא יבכה יותר. אצבעותיו מלטפות את הארנק שלה, ריח העור הקלוש הזכיר לו את חיוכה המתוק כשנתן לה אותו במתנה והיא הריחה את הארנק בתנועה ילדותית. ועוד דמעה בלתי ממושמעת זלגה על לחיו. גוש מחנק נתקע בגרונו וגם אילו רצה לבלוע, היה נכשל. הוא פתח את הארנק, הכל מסודר בצורה מופתית. כרטיס אשראי לצד רשיון נהיגה, כרטיס מועדון של חנות בגדים ידועה. חייך לעצמו כשנזכר איך מאיה הראתה לו חולצה והוא נחרד מהמחיר, "אבא," אמרה לו בצחוקה המתגלגל, "חברת מועדון משלמת עשר אחוז פחות." והוא לא יכל להפסיק לחייך כשחישב במהירות את המחיר אחרי ההנחה, ובכל זאת היתה יקרה. אבל למאיה היה הכישרון לרכך אותו, הכישרון לגרום לו לחייך... והוא אהב אותה כל כך, בכל נפשו אהב אותה, ילדתו היחידה. נגע בחבילת מגבונים ריחנית. וחייך לזכרון חיוכה של מאיה, "בחייך אבא, "אמרה לו אז. "זה חיוני בשירותים ציבוריים, יש שם נייר זכוכית במקום נייר טואלט." עכשיו בדממה של חדרה פרץ בבכי בלתי נשלט. מאיה שחשבה על כל הפרטים הקטנים, על כל הדברים היפים, מלאת שמחת חיים... אז, למה לעזאזל? נגע ביומן האירגונית שלה, נגע בכריכה הרכה המעוטרת בדמויות דיסני. ועל זה היא אמרה לו אז, "... שכחת שאני עדיין ילדה בפנים?" כן, ילדה שלי, הרהר בדממה, ילדה שלי, יפה. הוא פתח את היומן... תמונה של מאיה, חייכנית ומאושרת. כתבה את סדר יומה בכתב ברור, מסודר. לא שכחה לציין תאריכי ימי הולדת של בני המשפחה, תמיד זכרה לקנות מתנה צנועה. הפך דף. שבעה עשר באוקטובר - התאריך שהיה מצויין בקצה הדף - ועיניו חשכו למראה הכתוב בכתב ידה הרועד. בחילה עלתה במעלה גרונו, והכאב חתך. חתך כמו סכין.
* * *
בבוקר השכם התלבש בדממה מקפיד לא להרעיש כדי שאישתו לא תתעורר, כל הלילה סבלה מחלומות מסוייטים, והוא חיבק אותה אל חזהו ממרר בבכי אילם, נושך את שפתיו באיפוק. לבש את המדים המגוהצים. קשר את שרוכי הנעלים בדממה, חש שלווה משונה, אפילו הפסיק לבכות. השעון הראה שש וחצי בבוקר. בדיוק הזמן שעליו לצאת לתחנת המשטרה, מקום העבודה שלו מזה עשרים שנה. בן ציון הכריח אותו להישאר עוד שבוע בבית לנוח, ולהתאושש... אבל הוא לא יכל להסתובב בבית בלי שיראה את דמותה של מאיה שלו בכל פינה ופינה, בלי שידע איך לנחם את אישתו הכואבת והבוכייה. וחוץ מזה... הבוקר ידע שיש כמה דברים לא גמורים שהוא חייב לסיים. ופתאום נאטם מוחו לכל מחשבה של עצב. הוא החנה את מכוניתו בפתח תחנת המשטרה, עלה במדרגות, בירך לשלום את היומנאי שישב בדלפק ואוטוטו עמד לסיים את משמרת הלילה שלו. חצה את הפרוזדור הארוך בדממה, ישר מבלי לעצור במשרדו... הישר אל משרדו של בן ציון. פתח את הדלת ועוד הספיק לראות את בן ציון מתרומם לקראתו ומחייך, "דיברנו על זה שאתה נשאר בבית עוד שבוע." אמר. ללא מילים הוציא את האקדח שהיה צמוד אל מותניו וידו היתה יציבה כשכיוון אל עצם מפתח החזה של בן ציון. הוא סחט את ההדק וירה. ירייה, ועוד אחת. ועוד אחת... מרוקן עליו מחסנית מלאה למרות שראה את בן ציון מתמוטט כבר אחרי היריה הראשונה, ונופח את נשמתו.
הדם ניתז על מדיו המגוהצים. לא היה לו סיכוי, לבן ציון. הוא מת מייד.
במהדורה שנייה של עיתון הבוקר נכתב : ' נרצח קצין בכיר במשטרה לאחר שאנס בת של שוטר."
