הסיפור

דצמבר.

אדוארד צעד בצעדים מהירים ובפסיעות גדולות על החוף. הוא לא הביט ימינה ולא שמאלה. רק צעד כמכוון מטרה, קדימה. לעתים, הסב ראשו לאחור במבט חטוף

וחזר כשועט אל היעד, קדימה. זרועותיו החסונות נעו כמטרונום. נראה שתנועותיהן האצו את קצב הליכתו. קולו של המטרונום התערבב בפעימות לבו. התנהלותו יצרה תחושה שהוא לבדו על החוף. אין איש מלבדו. אם צפית ברצועת החוף, נדמה היה שהיית רואה רק אותו, והחוף ריק.

בניגוד לצעדיו הנחושים, מחשבתו של אדוארד הוליכה אותו מהורהר כבחלום. עיניו בהו בשום מקום. כפות רגליו אמנם השאירו טביעות גדולות וברורות בחול, אך מבטו היה מעורפל ורחוק לאנשהו לא ידוע. מדי פעם הוא חזר והביט לאחור בחטף ואז האיץ עוד יותר את צעדיו.

נינה ישבה על סלע בחומת האבנים הקרובה אל המים. מדי פעם יישרה את רגליה הקצרות וטבלה את קצות האצבעות באדוות שהתקדמו לקראתה על רצועת החול.

אדוארד נאנח קְצר סבלנות. הוא סטה ממסלולו ועלה על חומת האבנים, צעד לכיוון מסעדת החוף שהייתה עמוסה בנופשים צבעוניים. הוא שמע דממה למרות המולת הקולות של הסועדים. הוא גם לא הריח את ארומת התבלינים החזקה שנישאה ממגשי הדגים שהמלצרים הניחו בזריזות לפני האורחים. הוא ניגש אל הקופה ושילם עבור בקבוק בירה קרה. לוגם מלוא פיו, הוא התיישב על חומת האבנים. אי שקט מופגן ניכר בכל תנועה שלו, בכל חלקי גופו. "אני לא יכול", הוא אמר לעצמו בקול.

הזמן חלף ונינה התעטפה בקורי עצב דקיקים. אכזבה החלה קושרת קשרים בקורי העצב שחיממו אותה מפני הרוח הקרירה שהחלה לנשב על החוף. היא כל כך רצתה שהוא יגיע אל החוף במקרה. היא ישבה שם על הסלע ודמיינה אותו חולף בצעדים מהירים. היא קראה בקול חלש: "אדוארד". כאילו מילה שנשמעת מן הסתם באוויר. היא דמיינה אותו נעצר, מפנה פניו הצידה לכיוון הקול. "תעתוע", חשב.

אדוארד הרים אבן קטנה והעיף אותה אל המים. האבן דילגה שלוש פעמים וטבעה במעמקים. בקבוק הבירה רוּקן. הוא קם ממושבו על החומה, מוטרד, כועס. כועס על עצמו שלא הצליח לגרום לה לחכות לו שם. מאוכזב שלא הצליח לגרום בה מחשבות מתוך קשר ללא מילים. הוא פנה והחל לצעוד, כשראשו מביט מטה אל החול, מכונס בעצב של עצמו. הוא בעט בנעלו הגדולה בגרגרי החול. רצה לקלל, אך יצא ממלמל בתוכו.

אדוארד עשה את דרכו חזרה אל מגרש החנייה. צעדיו היו איטיים, כושלים קמעא. הוא גרר את רגליו לכיוון הכיכר המרוצפת. תסכול מר הציף אותו. הוא כעס עליה.

נינה לא אכלה דבר ביממה האחרונה. נחסם המעבר אל תוך גופה. מדי פעם חשה בדפיקות חזקות ומואצות של לִבָּהּ. גוש כבד חסם בגרונה. היא קמה ממקומה שעל הסלע, ניערה מעליה את גרגרי החול שדבקו באחורי מכנסיהָּ.  שבילים רטובים סימנו את צערהּ על לחייהָּ. היא לא ידעה כיצד להחזיר אותו אליה. היא לא ידעה כיצד לגרום לו לצעוד באותו השביל. באותו השביל איתה.

היא נכנסה אל חדרה שבמלון, אספה את חפציה, החזירה המפתח בדלפק הקבלה ויצאה לחכות לאוטובוס הבא.

אדוארד נעץ את המפתח, הקיש את הקוד, הניע ונסע משם לביתו. גרונו חנוק וסימני זיעה נוצצים על מצחו. בעט ברגלו את השער, שהמשיך להיטלטל הלוך וחזור מעוצמת המכה. לפני שנכנס פנימה, שלף מכיסו דף מקופל. על פי קימוטיו ברור היה שפעמים רבות התעסקו וקראו בו. אדוארד מעך בכעס את הדף המקופל בין אצבעותיו הגדולות, אִגרף את כף ידו, מחבק בחוזקה את הסיפור ואז התכופף והכניס את הדף לתוך קופסת שימורים גדולה, שהייתה מונחת בחצר. הוא התרומם, נכנס פנימה ויצא חזרה כשבידו קופסת גפרורים.

אדוארד הדליק את הדף בקצהו וחיכה עד שהסיפור נשרף כולו ורק שיירים שחורים הזכירו לו את מה שההיגיון לא כתב.