הכיסא המצולק שאני יושבת עליו מרגיש מפחד שמא הוא יתמוטט אם אשב עליו אני מביטה בו , מתקרבת אליו בגופי המגושם שקיבל עוד כמה ק"ג נוספים שהייתי מוכנה לוותר עליהם אבל לפעמים זה נראה כאילו לא מספיק יש ברצוני לעשות זאת, יש רגעים שאני ממש מבינה שאני מטפחת את אותם ק"ג שמתרכזים בעיקר באגן שלי באהבה. יוסי היה אומר שזה מוסיף. שזה מוסיף לו בסקס. אני מגחכת. וחיוך דבילי נתקע לי על הפרצוף ואני עדיין רואה את אותו כיסא שברוח הוא נראה כמו מכשף שנאבק בכל כוחות הרשע בחוץ.
עליי השלכת משתוללים כמו הוריקן ואני אוחזת בכיסא כאילו אומרת לו "די השתלט על עצמך!! אנא התפכח " אני אוחזת בגבו הקשיח ואז אני חושבת לעצמי : "מי אמר שלחפצים אין רגש , אין ערך, או שאף פעם לא קר להם.?" הכיסא היה קפוא ואני עדיין נאחזת בו לוקחת נשימה גדולה , מוציאה את המשאף מהחלוק האדום שתמיד הרגשתי בו כמו גיישה , ונותנת לריאותיי לקבל תנופה חזקה .
אני יושבת בו משקיפה על הים שמולי, גועש ומשחיר. אני מקלפת תפוז בעדינות, באומנות כמו שתמיד אהבתי . אף פעם לא לחרוג מהמעגל שבקילוף, להשאיר את בגדיו של התפוז כמו שהם. ואז הוא נשאר ערום , בשל ומענג ואני צמאה למיץ שבו. הכיסא נראה נאבק עדיין אבל קשה לו, הרוח סוררת , קושרת את שערות השיבה שלי שקלועים היטב בפקעת שאמא שלי לימדה אותי בילדותי ואני שוב מחייכת את חיוכי המהורהר ונזכרת בדמותה שתלווה אותי כל חיי.
אישה גבוהה, צלקת קורעת את פניה מצד אחד לצד השני של הפנים לאורך זוג עיניה שנראים כמו 2 אגמים בולטים . תמיד רציתי עיניים כמו שלה אבל היא רצתה שאהיה ההשקפה של אהובה. אבא שלי. זקן תרח שגרם לצלקת שלה להיראות אמיתית כל יום ויום.
עם הצלקת הזו ובלעדיה היא הייתה האישה הכי יפה בכפר, האישה הכי יפה בתבל, שהיא הייתה הולכת כולם היו נועצים את עיניהם בגופה הדק והארוך , במחוך המעודן שהיה מקנה לה גזרה יחודית שלאף אחת לא הייתה.
אנשים וחוצפתם.
מבטם שלא ישכח ממני לעולם, ילדה קטנה שמזדנבת לרגליה שתמיד צעדיהם היו מהירים כאילו הייתה רודפת אחריי משהו, אחריי מישהו, או אפילו אחריי עצמה. אבל היא הייתה צדה כל הזמן.
צדה את עצמה בסיבוב הופעות שהיא לעולם לא פספסה.
"אמא את הולכת מהר מדיי, כואבות לי הרגליים ..." הייתי מיללת מביטה אליה קטנה ובוכייה והיא הייתה נראית כ"כ רחוקה , כ"כ גבוהה שחשבתי לכמה פעמים שהיא יותר גבוהה מהשמיים.
"אני לא הולכת מהר!!" היא הייתה מפצירה מביטה בי ורואה את השקפתה הכועסת דרך זוג עיניי הענקיות עם דמעות ענק והיא הייתה מעדנת את עצמה מבינה שהיא שאגה עליי שלא בהכרח ואז בקיצוניות גמורה היא הייתה הולכת לאט ממש בכדיי להתאים את עצמה לצרכיי.
אני פותחת את ליבו של התפוז, גונבת ממנו פלח ומתענגת .
ריקי רץ לכיוון שלי מקשקש בזנבו ואני מחויכת חושבת עד כמה אני אוהבת חיות עד כמה הלב שלי יהיה פתוח אליהם תמיד.
אני מביטה בים, מביטה בעלים, מנסה להפסיק להיזכר והכל חוזר לי בכל פעם שמגיעה השלכת , בכל פעם שאני מרגישה שהחורף פותח את זמנו וקובע בחוצפתו שהגיע זמננו להתכונן, להחזיר את הבגדים הקטנים של הקיץ לארון. אפילו בגילי המופלג אני עדיין מאמינה שלמזג האוויר יש את המזג שלו , יש לטבע את החוקים משלו, ואל לנו להתיימר לדעת על פי התחזיות מהו מצב רוחו הסורר או הערמומי להיום.
אני מרגישה טיפת גשם טהורה מפלסת את דרכה לראשי ששערותיו צפופות ועקשניות .
אני מרימה את ראשי למעלה ורואה ענן שחור ומחייכת ..."הגיע הזמן לשטוף את כל הזוהמה. להתנקות"
אני שמה את פעמיי לבקתה שיוסי בנה לנו ולא מפסיקה להיות מופתעת מיופיה גם אחריי 45 שנה של נשואים לגבר המת שלי. שאותו אני לא מפסיקה לאהוב.
שהוא עדיין שוכן בבית , אני עדיין רואה אותו. תמיד.
בכל פסיעה כבדה שלי הגשם רק מכה בגופי והים נשמע גועש מאחוריי והכיסא חורק את האדמה והרוחות מניפות הכל אפילו אותי למרות שנראה לי לכמה רגעים שהן התקשו לעשות זאת.
אני עולה מדרגה אחת על העץ רטוב וידו של יוסי מציעות את עזרתם בשבילי. אני מחייכת אליו באהבה ונעזרת בו. רוצה לשכוח את הזיקנה , ומה היא עושה לנו.
סוגרת את הדלת הרעועה מאחוריי והיא נשמעת כאילו צבטתי אותה, חורקת בצריחה איומה .
"יוסי אהובי, אתה חייב לשמן את הדלת הרעועה הזו.. כמה פעמים אמרתי לך זאת ?"
ניגשת ומרתיחה מים לעוד כוס תה נוסף , הכוס ה-6 של היום.
"אני יודע , יודע, מבטיח לעשות זאת מחר." יוסי מבטיח כך במשך 4 שנים. ואני עדיין מחייכת אליו ולא מעירה.
סוד ההצלחה של זוגיות היא סובלנות. ואני מי כמותי סובלנית ואוהבת אותו. הסובלנות מגיעה מאהבה. ואהבה לעולם נשארת ותמות מתי שמוחי יחדל מלתפקד..
נקישה חוצפנית שוברת הכל מגיעה לדלתי ואני חושבת לעצמי מי מגיע ביום כזה , בגשם זלעפות כזה.
שפתחתי את הדלת הרועשת יכולתי רק לראות שהבטתי למטה את ריקי רטוב כל כולו רץ לרגליי מבקש שאספוג את הנוזלים ממנו ומהר. חמוד כ"כ לא יכולה לעזוב את הכלב המתוק הזה שיוסי קנה לי , שהוא מזדקן יותר מהר ממני.
יוסי צחק, ואני גם, קירבתי אותו לכיוון האח קצת מיובש ונתתי לו להפשיר מול האש היוקדת בעודי גונבת את כוס התה החם שהכנתי לי וליוסי ומצטרפת לריקי וממשיכה את הסריגה שהצבתי אותה כפרוייקט חורף בשבילי, וזה של בצבע סגול , הצבע האהוב עליי ביותר . אני לוגמת מהתה, ואני מביטה לכורסה הקטנה , כורסת יחיד של יוסי ואני רואה אותו מביט בי מחייך.
"מדוע אתה לא שותה את התה שהכנתי לך... ? תה צמחים כמו שאתה אוהב לא?" הרמתי את עיניי מהסריגה שאני קפדנית לא לפספס אפילו לא עין אחת ממנה.
הכוס עדיין מלא ומרגיש אפילו פושר, והכורסא שתואמת לשלי נמצאת ריקה , בדיוק כמו הוויתו של יוסי.
"יוסי לאן הלכת שוב... יורד גשם!" אני נוזפת בו בקולי העדין שלא יכול להגיע לשיאים כמה שיכולתי .
"סבתא , סבא לא נמצא פה...." גל הנכדה שלי מזכירה לי.
ואני ששכחתי את נוכחותה בבית העץ שלנו נבהלתי מקול אחר שנשמע פרט לשלי.
"גלי.... לא ראיתי אותך. בואי שבי עם סבתא, וסבא נמצא כאן ! הוא כרגע ישב איתי ועם רוקי להתחמם מול האח... את חיממת אותו?? שמת עצים? יפה מצדך..חמודה שלי."
"סבתא, סבא כבר לא נמצא פה 10 שנים, ולא אני לא הדלקתי את האח , ולא יורד גשם בחוץ! ומי זה רוקי?"
היא עומדת שם בוכייה ומבוהלת ואני לא מבינה על מה היא מקשקשת , יורד גשם אנחנו נמצאים בפברואר העצבני , והכל עף בחוץ ואפילו המגבת הלחה של ריקי נמצאת זרוקה כאן... הנה היא..איפה שהוא היא הייתה כאן אני ראיתי אותה! לאן היא נעלמה עכשיו?! אוף בטח יוסי לקח אותה לייבוש .. חמוד שלי , הוא תמיד עוזר לי. אהוב שלי. אני לא מבינה למה היא חושבת שאני משתגעת ..
"מתוקה שלי למה את בוכה כך?"
"סבתא, תפסיקי למה זה קורה לך? למה את נאחזת במשהו שהוא איננו?" גל צווחת .
"אולי כי נוח לי ככה להמשיך את חיי, אולי נוח לי להמשיך לחיות במה שאת קוראת לזה חלום. אולי זה הדבר היחיד שמשאיר אותי חיה ובלעדיו התמוטט" אני אומרת לה במבט אוהב מנסה להרגיע אותה לשווא.
"סבתא את חולה." גל אומרת מנסה להביא לתודעתי את המצב הנוכחי.
"סבתא גוססת" אני אומרת לה ומחייכת שדמעות חונקות את גרוני.
"לא את לא! את רק חולה וזה יחלוף לך את חזקה!!! את האישה החזקה שלי, את לא יכולה למות לי , בלעדייך אני לא אחיה סבתא. את הכל בשבילי! לא התכוונתי לומר לך שסבא מת." היא מיללת בכי קורע לב ומרכינה את ראשה על ירכיי שסופחות את דמעותיה הטהורות .
"סבא מת לכולם. הוא בשבילי הכי חי בעולם. וגם ריקי, שאותו את לא הכרת. כי עוד היית תינוקת . והוא היה הכלב הכי אנושי בעולם .הוא אפילו מביט בך עכשיו ודומע כמו שנינו."
המוות זה לא דבר רע. הוא מביא מנוחה, הוא נשמע נורא אבל זוהי סוג של נחלה.
את אף פעם לא תהיי לבד אני לעולם אהיה איתך עד שיגיע יומך להצטרף אליי, אני מוחה את דמעותיה ושלי לא מפסיקות לשטוף את פניי.
אף פעם אל תפחדי להשתגע, אף פעם אל תפחדי לדמיין אפילו לא את מי שהלך מעולמך למקום אחר, זו נותן לך להיאחז במציאות, זה נותן לך זמן להיפרד ממנו בזמן שלך בלי שהזמן כופה את עצמו עלייך.
ולפעמים את לא תרצי לתת לו ללכת ממך ואז ברגעים אלו תדעי שאת צריכה להרפות. כי בסה"כ הזייה מקנה לך עוד זמן קצר להבין מה קורה. לא לתת לנשמה שלך למות ברגע, לא לתת לעצמך לדעוך.
אני לא משתגעת יקירה שלי, אני בסה"כ נאחזת בזמן, נאחזת באשליה, שמרגישה לי טוב בדיוק כמו שאני מרגישה טוב שאני מביטה בזוג העיניים שלך שנראות כמו זוג מעיינות טהורים כמו של אמא שלי.
כמו זוג העיניים שהיא אף פעם אל רצתה שיהיו לי.
