אלוהים נתן ואלוהים לקח

סיימי להתקלח כששמעתי את אמא שלי צועקת לי מלמטה שהוא הגיע," תגידי לו שאני כבר באה"צעקתי כשרצתי לחדר להתלבש.
זרקתי עלי גופיית טריקו, משהו פשוט, לא מיוחד מידי וג`ינס חדש שרק חיפשתי את ההזדמנות ללבוש אותו, רצתי למטה במדרגות "מאמיייייי!!" רצתי אל אלעד אני חושבת שהוא כמעט נפל על הרצפה רק מהתנופה של הריצה, הוא היה כל כך יפה כמו תמיד, והריח שלו, אני כל כך אוהבת את הריח שלו, "לאן הולכים?!" שאלתי ולפי החיוך שלו הבנתי שאני לא יקבל תשובה "את תראי" אמר,"אוף כל כך צפוי" התלוננתי.
נכנסנו לאוטו ורק אחר כך הוא נזכר ששכח להביא לאמא שלי פרחים, הוא כל כך דאג להרשים את אמא שלי ואני לא מבינה למה הרי היא אהבה אותו גם ככה "התגעגעתי אליך יפה שלי" אמר ונישק אותי, זה היה טעם כל כך מוכר, כל כך אהוב , "כן גם אני" אמרתי בחיוך, "אבל אולי תגיד לי לאן הולכים?" ידעתי שאני לא יקבל תשובה אבל הייתי חייבת לנסות, "את תראי, אחרי הכל זה לא סתם יום" הוא חייך.
נכון,אחרי חוצות זה יהיה התאריך שבו נפגשנו בדיוק לפני שנתיים...אחח אני בחיים לא ישכח את היום הזה, היינו במועדון והוא כל כך ניסה להרשים אותי שזה כבר היה מצחיק, אבל עובדה שזה השתלם הנה אנחנו שנתיים אחרי מאושרים ואוהבים כמו שלא היינו בחיים,"באמת לא סתם יום" חייכתי אליו ושילבתי את עצבעותי ובעצבעותיו.
נסענו במשך עשרים דקות פחות או יותר כשעצרנו ראיתי שבמרחק של כמה מטרים מאיתנו יש שובר גלים,"אתה יכול להיות יותר נדוש מזה?" צחקתי ורצתי החוצה מהמכונית כשראיתי שהוא בא לתפוס אותי ביד, אלעד יצא אחרי, התקרב אולי ,ונישק אותי, "התגעגעתי לשפתיים האלה" אמרתי, שמתי את ידי על מותניו ונשכתי את השפה התחתונה שלו, ידעתי בדיוק כמה הוא אוהב את זה.
עמדנו שם כמה דקות מתנשקים, מרגישים אחד את השני, אפילו אחרי שנתיים לא יכלתי להפסיק לנשק אותו ולחבק אותו ממש כמו בימים הראשונים, " יפה שלי..." אמר והתסכל עליי במן מבט כזה חמוד שהייתי חייבת לצחוק, "כל יום בבסיס אני חושב רק עלייך, רק מתגעגע אלייך, מנשק את התמונה שלך כל לילה" הסתכלתי עליו ואמרתי לו בעוקצנות " חסר לך שהיית חושב או מנשק מישהי אחרת" אלעד חייך ונישק אותי שוב.
הלכנו על החוף יד ביד, הוא סיפר לי על מה היה בבסיס ואני סיפרתי לו מה היה בעבודה, "חכי את עוד תראי מזה צבא, זה לא כזה פשוט" זה מה שהוא תמיד היה אומר לי אבל התאריך גיוס שלי היה רק בעוד כחצי שנה, "אני יעשה לצבא בית ספר" צחקתי, "אף אחד לא עושה לבצא בית ספר, ובמיוחד לא את" הוא אמר בפרצוף רציני," טוב מה אתה יש לך אני צוחקת" אמרתי ונעמדתי מולו חוסמת לו את הדרך, "תזוזי או שאני יזיז אותך בכוח" הוא אמר, "יאללה נראה אותך" אמרתי ועשיתי פרצוף קשוח, הוא ניסה לעבור מהצדדים אבל חסמתי אותו בסוף הוא הירם אותי ושם אותי על הכתף שלו "ראית מספיק?", אמר לי וצחק "כן" הודתי בהפסד.
נעמדנו על השובר גלים, הים היה כל כך שקט והירח האיר אותו ככה שזה היה נראה כאילו יש שביל של אור לבן באמצע המים"אז אנחנו כבר שנתיים ביחד מה?" אמרתי כשאני מביטה על הים, "כן, שנתיים השנתיים הכי יפות בחיים שלי" אמר אלעד ושפ את ידיו סבירי צווארי, לא יכלתי לחשוב על שום דבר אחר מתלבד המקום המושלם הזה והבן אדם המושלם הזה שעומד מאחורי שאני כל כך אוהבת , שאני איתו זה כאילו כל הצרות נעלמות, אני מרקומנית והוא הסם שלי, אני זקוקה לו ובלעדיו אני משתגעת ואני יעשה הכל כדי להשיג אותו, ה-כ-ל.
ירדנו מהשובר גלים חזרה אל החוף והתיישבנו מתחת לאחת הסככות,אלעד לקח איזה טוש שמצא על החוף וכתב על הסככה "הייתי פה", "מאוד בוגר" אמרתי לו והוא דחף אותי על החול ונשכבתי מעליו
פני במרחק של סנטימטרים ספורים מפניו " את לא תגידי לי מה בוגר ומה לא ילדונת " צחק ונישק אותי. אני שנאתי שהוא קורא לי ילדונת, אני לא ילדה.
הסתכלתי עליו מלמעלה והעברתי את אצבעותי
בשיערו "אתה כל כך יפה, אני כל כך אוהבת אותך" אמרתי לו ונישקתי את שפתיו בעדינות מתענגת על מגע ומגע, "תשאירי קצת ליותר מאוחר" אלעד אמר וחייך, הוא פשוט לא יכול להתסכל עלי בלי לחייך.
נשארנו לשכב על החוף בוהים בכוכבים שמציצים מאחורי הקרשים של הסככה," את חושבת שנהיה ככה תמיד?" שאל אלעד, לקח לי זמן לחשוב על תשובה אבל בסוף מצאתי " כל עוד זה תלוי בי, זה לתמיד"
אמרתי והוא הסתובב אלי ככה שעכשיו הוא היה זה שמעלי, "גם אם זה תלוי בי" אמר והוריד את ראשו כדי לנשק את שפתי.
הטלפון של אלעד צלצל, "הלו" אמר כמעט בצעקה,הסתכלתי עליו והתחלתי לצחוק "אנחנו באים" הוא אמר למי שהיה בקו השני וניתק, "באים לאן?" שאלתי
הוא הסתכל עלי וצחק,"את עוד תראי" עניתי לעצמי בזמן שהוא מושך אותי לכיוון המכונית.
נסענו דיי הרבה זמן אני חושבת, אבל כל הנסיעה רק הסתכלתי על אלעד, על איך שהאור של הפנסים מאיר את הפנים המושלמות שלו, "אנחנו מגיעים?"שאלתי תוך כדי שאני בוהה בו "כן כבר" אמר תוך כדי צחוק
עצרנו ליד צריף, צימר, "יאאא מאמי אני לא מאמינהה!" צעקתי משמחה, "עוד לא ראית כלום, בואי ניכנס" הוא אחז את ידי ונכנסו פנימה.
הכל היה כל כך מושלם, נרות, ג`קוזי, ורדים בדיוק מה שכל בחרה שפויה רוצה.אחרי שיצאתי מההלם נישקתי אותו על השפתיים בעדינות "אתה הכי מושלם בעולם" לחשתי לו.
ככה העברנו את הלילה בצימר מה עשינו שם נשאיר לדמיון.
התעוררתי בבוקר מסתכלת על אלעד, ישן, כזה חמוד, "מאמי שלי" אמרתי לו תוך כדי שאני מנשקת את צווארו "קום" הוא הסתובב והסתכל עלי "מה השעה?" שאל, הסתכלתי על השעון "שתיים עשרה" עניתי קמנו והתלבשנו, "את רוצה ללכת לשתות משהו?" שאל למרות שהתשובה הייתה ברורה, "מה נראה לך? ברור שכן" עניתי לו "אבל אולי תתן לי לנהוג הפעם?" שאלתי ועשיתי מן פרצוף כזה שהוא לא יכול לעמות בפניו,
הוא זרק אלי את המפתחות של המכונית "קחי, אני גם ככה עייף מידי" תפסתי את המפתחות ורצתי למכונית בכזאת שמחה.
התחלנו לסוע, שמתי את הרדיו על הכי חזק והתחלתי לשיר יחד איתו, "אל תתרכזי יותר מידי ברדיו שימי לב לכביש" אמר אלעד
"מאמי יש לי כבר אבא אחד אני לא צריכה שניים, אני יודעת לנהוג אחרת לא היו נותנים לי רשיון" הגנתי על עצמי, "אין בעיה, שתקתי" אמר אלעד ושם ידו על ירכי, הסתכלתי עליו וחייכתי "תיזהרי!" אלעד צעק, אבל כבר היה מאוחר מידי.

הרעש של הסירנות כנראה החזירו אותי להכרה, רק בשביל לראות את המראה הכי נורא שראיתי בחיים שלי, אלעד, אהובי, מכוסה בדם, עיניו עצומות,"מה עשיתי?!" צעקתי "מה עשיתי?" התחלתי לבכות כנראה אז איבדתי את ההכרה שוב כי הפעם הבאה שפתחתי את העיניים כבר הייתי בבית חולים,היה מן שקט, שקט מפחיד כזה, "מה קרה לי? מה עשיתי?" שאלתי את אימי שישבה ליידי עם עיניים אדומות ונפוחות, כנראה מבכי, היא הסתכלה עלי והמילים כאילו ברחו ממנה "את...את עשית תאונה..." אמרה לי חצי בוכה "ואלעד?! אמא מה עם אלעד?!" צעקתי וניסיתי לקום אבל הכאבים היו חזקים מידי, "אמא מה קרה לו?" שאלתי מפחדת לשמוע את התשובה שלה, היא התחילה לבכות ,כבר הבנתי לבד, "לא אמא, זה לא נכון! לא נכון אמא!" צעקתי לא חושבת אפילו על המילים שיוצאות מהפה "אלעד בסדר! הוא לא מת אמא! הוא בסדר!" בכיתי, לא יכולה לשאת את המחשבה שאני הרגתי אותו, אני, "לא אמא.." לחשתי בבכי מחסה את פני בידי.
במשך שאר היום ישבתי בחדר בבית החולים בוהה בקירות מחבקת את עצמי, מדמיינת שזה אלעד, מדמיינת אותו אומר לי "זה בסדר, אני בסדר, אני פה" אבל הוא לא היה שם, כל הזמן עלתה לי התמונה שלו של הפנים שלו כשהנוא צעק לי תיזהרי, הפנים היפות שלו, וישר אחר כך התמונה שלו שוכב מכוסה דם עם עיניים עצומות "מה עשיתי? אלעד מה עשיתי?" מלמלתי לי "אלעד...מאמי שלי"
כנראה שבאיזה שלב נרדמתי כי אני זוכרת שראיתי את אלעד יפה בדיוק כמו שאני זוכרת והוא בא ומחבק אותי, "הכל בסדר, את תהיה בסדר" הוא אמר לי "אבל מה איתך אהוב שלי מה איתך?!" שאלתי אותו הוא חייך אלי את החיוך המדהים שלו "אני בסדר, אני איתך.." אמר לי ונישק את שפתי, בדיוק באותו רגע התעוררתי ראיתי את אמו של אלעד עומדת מעלי "שירן את בסדר?" היא שאלה, התחלתי לבכות "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת, אני הרגתי אותו" אמ אמא שלו באה וחיבקה אותי בוכה יחד איתי," זה לא אשמתך, אלוהים בחר לקחת אותו" אמרה בבכי, זה שבר אותי.

ההלויה, היום הכי נורא בחיים שלי, מי חשב שאני ילווה אותו, את אלעד למנוחת עולמים. הרופאים אמרו שלא כדאי שאני ילך,
שאני סתם יסבול מכאבים, אני קיבלתי כמה מכות יבשות ופרקתי כתף אבל אלעד..
החלטתי ללכת להלויה למרות הכאבים עמדתי שם, מנותקת מהמציאות, מנותקת מכל מה שקורה מסביב, העיניים שלי נעולות על האלונקה, ומסביב שקט, לא שמעתי את הבכי והצעקות של כולם המחשבה היחידה שלי הייתה שמתחת לתחריכים האלה נמצא אלעד שלי אני אפילו רואה את הצורה של הגוף שלו
הסתכלתי מנסה לדמיין את פניו היפות מתחת לסדין הזה "אלעדי שלי.." מלמלתי בבכי, לרגע היה נדמה לי שאני שומעת את הקול שלו אומר " יפה שלי.." כמו שתמיד הוא היה אומר, לא יכלתי לבכות, רק עמדתי שם בהלם, מחבקת את עצמי.
עמדתי שם וראיתי איך קוברים אותו בדיוק שנתיים מאז אלוהים נתן לי את האהבה שלי הוא גם לקח אותה אליו, את האהוב שלי, ניסיתי לדמיין את הפנים שלו בפעם האחרונה, רק מהמחשבה שאני לא יראה אותם יותר בחיים, שאני לא יזכה לראות אותו נכנס בדלת של הבית שלי עם המדים והחיוך, שאני לא יזכה לנשק אותו, לחבק אותו, להריח את הרי שלו שאני כל כך אוהבת, רק מהמחשבה קרסתי על הרצפה.
ביום שאחרי ישבתי בחדר מביטה בתמונות שלי לשלו, תמונות שאספנו במשך שנתיים, הוא כזה חייכן, כזה יפה,אני אפילו שומעת את הצחוק שלו ישבתי שם, נוגעת בפני ומדמיינת שזה הוא, לקחתי את החולצה שלו, שהוא השאיר אצלי קירבתי אותה לפני, הריח שלו עוד היה עליה כל כך רציתי שהוא יהיה לידי להרגיש את החיבוקים שלו, את הנשיקות שלו, ידעתי שזה כבר לא יקרה נשכבתי על המיטה מחבקת את החולצה שלו ונרדמתי.
למחרת בבוקר ביקשתי מחברה שלי שתיקח אותי לחוף, אותו חוף שישבנו בו בלילה, פחדתי לנהוג לבד "אני לא חושבת שזה מה שאת צריכה" היא אמרה לי "אני צריכה לסגור מעגל" אמרתי לה בדרך היא ניסתה לדבר איתי, "לכולנו כואב שירן, כולנו אהבנו אותו, הוא היה בן אדם מדהים" היא אמרה מנסה לנחם "היה..." חזרתי אחריה והמילים שרפו כמו אש, בחיים לא חשבתי שאני יידבר עליו בלשון עבר הגענו לחוף נעמדתי על השובר גלים, מחבקת את עצמי, מנסה לשחזר את אותו הרגע שבו עמדנו שם הלכתי לסככה, קרסתי על הריצפה, חופנת חול בידי ומקרבת אותו לפני, היה נדמה לי שלחול היה את הריח שלו, אני בטוחה שדמיינתי אבל זה היה כל כך אמיתי.
מתוך הדמעות הבחנתי בכתובת מטושטשת על העמוד של הסככה "הייתי פה" קראתי והכי פשוט פרץ מתוכי יותר חזק המעות שטפו את פני כמו מפלים , התחלתי לחפש מסביב כמו משוגעת חופרת בחול שמסביב "מה את מחפשת" שאלה אותי חברה שלי "לא משנה" אמרתי בבכי המשכתי לחפש,ומצאתי, מצאתי את הטוש שבו השתמש אלעד הצמדתי את הטוש ללחי לי מזילה עליו את הדמעות, הידיים שלו נגעו בזה אולי קצת מזה יעבור אלי, התיישבתי מול העמוד נישקתי את הכתובת על העמוד עוברת באצבעי על האותיות, לקחתי את הטוש וביידים רועדון כתבתי

"ותמיד תישאר אצלי בלב"