היא הייתה תמיד נורא מוזרה, אחת כזאת שברגע שהיו מתקרבים אליה הייתה מתרחקת , הרבה פעמים ניסיתי לדבר איתה, אבל היא תמיד בהתה בריצפה והשתדלה לקצר את התשובות כמה שיותר.
היא נורא סיקרנה אותי, תמיד רציתי לדעת למה היא ככה אז פשוט החלטתי להתקרב אליה, אם היא רוצה בכך או לא.
ראיתי אותה הולכת בצד השני של הרחוב והחלטתי שזאת ההזדמנות שלי "חכי!" צעקתי אליה וחציתי את הכביש בריצה, היא ראתה אותי והתחילה ללכת מהר, אני לא יודע למה. סוף סוף הגעתי אליה כולי מתנשף
ומזיע, "למה את בורחת? אני בסך הכל רוצה לדבר איתך" אמרתי לה מנסה לגרום להתעניינות מינמלית מצידה, "לדבר איתי? למה? מה יש לך לדבר איתי?" סיננה בזמן שמבטה היה מופנה לריצפה, "סתם למה לא?" עניתי לשאלתה, כך צעדנו מספר דקות בלי להוציא מילה, מודה שבזמן הזה בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש היא הייתה דיי יפה, מאוד רזה, וביישנית מאוד ללא ספק. "את גרה כאןן?" שאלתי אותה כאשר עצרה מול בניין רב קומות , "כן" ענתה, תמיד התשובות שלה היו כל כך קצרות מה הייתי צריך לעשות כדי שתדבר איתי? "למה את מתביישת ממני? אני בסך הכל רוצה להכיר אותך זה הכל" הסברתי לה, אולי היא פשוט לא הבינה אותי, היא לא אמרה דבר ונכנסה לפתח הבניין.
אני לא יודע מה היה בה בבחורה הזאת שמשך אותי כל כך, היה בה משהו שקט וילדותי, והיה כל כך קשה לגרום לה להיפתח, זה נורא גירה אותי במובן מסויים. למחרת בבוקר קמתי מוקדם, במיוחד בשביל לחכות לה, זכרתי איפה היא גרה פשוט עמדתי וחיכיתי לה בפתח. עמדתי שם מספר שעות עד שראיתי אותה יוצאת מהפתח, "חיכיתי לך" חייכתי אליה, היא החזירה לי מין חיוך מאולץ והמשיכה ללכת, "חכי רגע!" קראתי ואחזתי אותה בידה, היא הסתובבה אלי ונראתה מבוהלת "סליחה לא התכוונתי" אמרתי לה, באמת שלא התכוונתי אני לא יודע למה עשיתי זאת, "אני צריכה ללכת " אמרה לי ומשכה את ידה חזרה .
שוב חזרתי הביתה עמוס במחשבות, למה עשיתי את זה, מה גרם לי לאחוז בידה ככה, אני חושבת שאפילו הכאבתי לה טיפה.
כמובן שלא יכלתי להעביר את זה בשתיקה למחרת בבוקר כמו שעון
התייצבתי בפתח ביתה בשנית, כמובן שגם אז עברו מספר שעות עד שיצאה מפתח הביתה, הפעם כאשר ראתה אותי פנתה בצורה חדה ובאה להיכנס שוב, "לא, לא חכי שניה" רצתי אליה וחסמתי לה את הכניסה לבית, "אני רק רוצה לדבר איתך" אמרתי לה, " תעזוב אותי מה יש לך? אתה חולה!" צעקה וצעדה אחורה, "למה חולה? אני לא חולה, רק רוצה להכיר אותך" אמרתי לה צועד לכיוונה. היא הסתובבה והתחילה לרוץ, לא יכלתי לתת לה לברוח ככה אז התחלתי לרוץ אחריה לשניה כמעט שהצלחתי לתפוס אותה אבל מעדתי והיא נעלמה לי.
כל הלילה ישבתי וחשבתי רק איך אני משיג אותה עכשיו, הרי היא תדע שאני מחכה לה בפתח ביתה ולא תצא לכן עלי לחשוב על רעיון מקורי יותר.
בבוקר יצאתי שוב לכיוון ביתה של הנערה, אומנם הפעם לא חיכיתי מחוץ לדלת אלא הסתתרתי מעבר לשיחים בכניסה, ככה היא לא תראה אותי ולא תברח ואז אולי סוף סוף תהיה לי את ההזדמנות לדבר איתה.
כבר כמעט שהגיע ערב ולא ראיתי אותה יוצאת מביתה, החום היה נורא אבל נשארתי שם ולא הייתי מוכן לוותר, והנה, ראיתי אותה מציצה מעבר לדלת הכניסה, אני חושב שהיא בדקה עם אני שם, אבל היא לא ראתה אותי, היא פסעה בשביל המוביל לרחוב וכשהגיע אלי זינקתי למולה ואחזתי בכתפיה "היי אולי עכשיו סוף סוף תדבר איתי" היא נבהלה והחלה להלום בי באגרופיה, "תעזוב אותי, אתה בן אדם חולה, חולה!" צעקה ניסיתי להשתיק אותה כדי שאנשים לא ישמעו, אני לא חולה איך היא מעיזה להגיד לי שאני חולה!, הטלתי אותה לשיחים והחזקתי את ידיה צמודות לאדמה " תשתקי! אני לא חולה! אני רק רוצה לדבר איתך" צעקתי והרגשתי איך פני מאדימות מעצבים, אבל היא לא שתקה היא המשיכה לצעוק, הרמתי את ידי וסטרתי ללחיה, אולי זה יגרום לה לשתוק ואז אוכל לדבר סוף סוף, היא הביטה בי והחלה לבכות, לבפחות אז זכיתי למבט ממנה, אז סטרתי לה שוב, רק בשביל עוד מבט, היא החלה לבכות, פתאום שמעתי סירנות, הנה הגיעה משטרה עכשיו המשטרה תסדר הכל, היא תסביר לה שאני לא חולה שאני בסדר. רגע, מה הם עושים למה השוטרים שמים עלי אזיקים, בסך הכל רציתי לדבר איתה, לא התכוונתי שזה יקרה, רק רציתי לדבר איתה.
אני לא חולה, בסך הכל רציתי לדבר איתב....
