גחליליות

אותו לילה היה חשוך במיוחד. אלוהים כיבה את האורות וכיסה את היער בשקט מעיק וחזק. דמות דקיקה יצאה מהביתן והביטה סביב בחשדנות. אצבעותיה התמהמהו בחוזקה על ידית דלת העץ. היא התקדמה לעבר המדרגות וידה, מתוחה, עדיין אוחזת בידית. בפעולה רפה ובלתי מורגשת היא שחררה אט אט את האצבעות מאחיזתן. הביטה אל כפות רגליה היורדות במדרגות פסיעה אחר פסיעה. ייצבה את עמידתה על הקרקע החשוכה והצמידה זרועותיה לצִדי הגוף, שלרגע היה נדמה ...שקוף. הדמות עמדה ללא ניע, כאילו דנה עם עצמה בשאלה הידועה רק לה. ניתן האות והיא החלה לצעוד בזהירות, מחושבת. הצעדים נִדמו כבהילוך איטי. אך, רעש העלים הנמעכים היה שביר ונוקב. הדמות עמדה בלי נוע. כל הרמת רגל לפסיעה נראתה לה מפחידה כנפילה לתהום. השתדלה לעמוד זקוף, בנקודת קו אחד. שמא מצחה, הנוטה קדימה עם הפסיעה, יתקל בקיר או במחסום כלשהו.

השקט היה כל כך עמוק, שהייתה בו עוצמה של פחד בלתי ניתנת לתיאור, בלתי ניתנת להכלה. היה נדמה שפעימות לִבָּהּ קופצות ממנה אל השביל ומנווטות את דרכה. הכול כאילו עצר מלכת. החיים דממו בשתיקה העולה מן התהום ונפרשת. חשבה שרשרוש הכי זעיר יבהיל אותה עד מוות ובכל זאת המשיכה ללכת, צעד אחר צעד. כל כולה מכווצת כאילו לנקודה אחת קטנטונת. אותה הנקודה הייתה נקודת האחיזה, שהחזיקה אותה יציבה, שהייתה מרכז השליטה.

אנחה משוחררת, מעומק נשמתה, נשמעה חותכת את שחור הלילה והופכת את הפחד לסקרנות. פניה חייכו בבטחה וגופה, הרפוי עתה, אִפשר לה לחבק עצמה בזרועות דקות וארוכות. היא נשמה מלוא הריאות אויר נעים וקריר, שדגדג בעורפה. עכשיו היה לה קל להלך בשביל הבלתי נראה ומשהו מבטיח קרא לה להמשיך אל תוך היער, אל היופי שבו. הרגישה שכל גופה נפתח וגדל אל הסקרנות שעוטפת אותו. הושיטה ידיה קדימה, לחוש את החלל והמרחב שמלפניהּ ומצדדיהּ. העבר שמאחוריהּ לא הפריע לה עוד ולא האט את צעדיהּ. לפתע, ידיה המושטות ראו אורות קטנטנים, אך נועזים וברורים. האורות כאילו קראו להן שיגעו, שיתקרבו. היא התקרבה ביראת כבוד, לאט, בעדינות. ידיהּ מושטות קדימה אל נוריות קטנטנות של אור, שנדלקות לקראתה כשהיא קרבה ונכבות כשכמעט נוגעת. היא ממשיכה והולכת ונוריות נוספות נדלקות ומכוונות את דרכה. הייתה מוקסמת מהפלא המאיר.

אז הבינה שכל נורית של גחלילית היא רמז.

אז הבינה שכל נורית מורה על אפשרות, על הזדמנות.

כל גחלילית היא רמז.

התחילה להתקדם אל תוך היער. מושיטה ידהּ אל ענף עם גחלילית והיא נעלמת. פוסעת עוד צעד, מושיטה יד אל ענף והיא נעלמת. נמחקת.

היא מרחפת ברגליהּ, מלטפת את ענפי הגחליליות ברוֹך, בתשוקה עדינה, בקושי נוגעת. הרגישה זרמים בכף היד והחלה לרוץ בלי לראות דבר. הגחליליות עטפו אותה בלי לגעת, כנושקות, כמכשפות. מטה קסם רץ לידה כמלווה, דוחק בה אל הדרך הנכונה.

הגיעה אל פתחו של הביתן. נשמטה פנימה מתנשפת. היובש בגרון גרם לה להשתנק. התאמצה לאסוף רוק לתוך היובש המגרד ולבלוע על מנת להרטיב את נשימתהּ. במאמץ הושיטה יד אל הבקבוק שעמד על שולחן העץ הכבד. תחילה, פשוט הרטיבה את החך כדי להפסיק את הגירוד היבש, גלגלה את המים בפיהּ, פתחה את דלת הביתן וירקה מעבר למדרגות העץ. לגמה לאט על מנת להירגע והתיישבה על הספה הגדולה, ראשהּ שעון על המשענת ואנחה נפלטה.

הבינה שזהו הפרק הראשון. זוהי רק ההתחלה, נגיעה. ניסיון נגיעה. ידעה שיום יבוא ותהפוך כל רמז לסיפור, כל גחלילית לאור. בעזרת כל נורית תחשוף חלום. יבוא יום וכל גחלילית שתלטף תהפוך לסיפור של כוח.

"גחליליות", לחשה.