1. על דולרים ושוטרים
מישהו קפץ מן המגדל. ידיו טולטלו לצדדים בניסיון מר להיאחז בדבר מה. הוא נפל דרך כבלי החשמל אל תוך הצעקה האילמת של עצמו. תוך שניות נחבט בכביש הסמטה שברחוב האחורי.
צבע שמן אדום נשפך כמו ממזלף אל מול עיניי הלך והתפשט אל צורת הדלתא ליד הדלת החיצונית ומשם עבר בזרם דק מתחת לרווח הצר שבין תחתית הדלת לרצפה ונשפך הלאה במדרגות אל עבר היציאה.
לעזאזל, עדיין לא הספקתי לטבול מכחול.
והצבע הולך ומתפשט. מתחלק ומתרבה בטור גיאומטרי. מדהים!
הצעקה ששמעתי המשיכה להדהד באוזניי.
העיניים שלי היו שם, מאחורי הבית. הן ראו את גופת המת, ראו הכל. נבהלו משהו ובהבזק רגע חזרו למקומן.
הוא היה דומה לי המת. אלא שעיניו החומות היו קרועות לרווחה בוהות באי שם בחלל והדם שנבע מבקע מכוער שבראשו יצר שבילים דקים ועבים שנתיביהם עברו בערבוביה - בלא סדר, על עור פניו הלבן.
מחייתי את אגלי הזעה שבצבצו על מצחי והופיעו גם בשקע שחרוט היה לי על מצחי - תו בצורת ריש משהו שסחבתי עם עצמי מימי הילדות.
אורות נדלקו בחלון הגדול שבקומה למעלה. על המרפסת היה שלט צהוב עליו היו כתובות בשחור הספרות 20 מעליהן איש גבה קומה לבוש בחולצה ססגונית משובצת כחול אדום לסירוגין שהבליטה בטן מתוחמת בשתי כתפיות עשויות אף הן משבצות. הוא הלך לאיטו ,בהדרת חשיבות, אנה ואנה על המרפסת, מקטרת חומה בעלת פיה עגולה נעוצה בפיו ועשן כחלחל היתמר מעלה . תחת בית שחיו היה תחוב תיק חום ממנו הוציא שטרות כסף והעביר אותם אל אוויר העולם.
הפניתי מבט אל פתח החלון וכעבור זמן קצר ראיתי דולרים עפים ברוח. קמתי בעקבות הצבע האדום ויצאתי אל ההמון המסתופף על המדרכת. השטרות נעו, כניע הנוצה, באוויר, כלפי מטה. עתים עולים קמעה במשוב והנה שוב יורדים באיטיות מעצבנת אל מאות קצות אצבעות המושטות אליהם. מתעתעים בעיניים חמדניות. חומקים מידיים מושטות. דומה כי הקהל שנאסף לא ידע שובע בלהט העיניים הזוללות המתאוות, והאצבעות הבלתי נלאות, כמו נלחמות על קיומן, רצות ומפרפרות באוויר כמוצאות שלל רב.
האוויר בחוץ היה רווי אובך. אווירת תוגה. רעייתי לא רצתה שאלך הערב. רצתה שאשב ליד המסרגות שלה ואשים עצמי צופה בטלביזיה. ואני בכלל רציתי לצייר.
שהרי מה לי ולסדרות האלו.
הילדים ישנו. זו אכן היתה שעה טובה של להיות ביחד..
אך הנה הדולרים האלו. לא חשבתי שבשל גופה אחת ודולרים מעופפים ברוח אמצא את עצמי בחוץ.
הדולרים נפלו אט אט ברוח החמה אל עבר עשרות ידיים המושטות אל על. עיניים חמדניות, כאמור, וגופות לוהטים. כמו עכברים התרוצצו, האחד בתוך השני. ראיתי המוני עיניים לטושות אל מרחב השמים ואצבעות דקות וארוכות מתחככות זו בזו דוחפות זו לזו. לחיים אדומות וכמו ריר חייתי נוטף משפתיים רוטטות על המדרכת. לרגע דומה היה לי שהמון רב של עיניים קרב עצמו אל פני, התבונן בי כמו הייתי ייצור מעולם אחר. אך היה זה באמת לרגע, מיד חזרו העיניים למקומותיהן ומחזה המרדף אחר השטרות הירוקים המשיך.
נזכרתי שראיתי סצנה מעין זו בסרט אך לא יכולתי להיזכר בשם הסרט.
בחצר האחורית שוכבת גופה ולאיש זה לא מזיז כאן דבר!
פתאום נזכרתי שבבוקר השכנה הפליאה מכותיה בילד שבמקרה עבר ליד ביתה. היא היתה בטוחה שהוא צלצל בדלת שלה וברח. הילד התעלף, אפשר שמת. נו מילא שיהיה.
חמקתי בין ההמון אל צד המדרכה שממול
מאחורי נשפך הצבע האדום לכביש. הוא ניכר בעזות הצבע שלו אדום בהיר נקי. בלא רבב. עשיר באדמומיותו
האיש שבדוכן הפיס חשף מולי לשון ארוכה וורודה ושינים לבנות. הסתכלתי בו וראיתי כיצד פניו משנים צורתן אל צורת פני החילזון האפור בעל המחושים. נבהלתי ומיהרתי להיעלם מהמקום.
פניתי אל הסמטה המוארת בניאון שנמתחה לאורך קירות הבית. היו שם קולות מונחים על הקירות כמו תמונות בתערוכה. לכל קול היה צבע משלו והיו גם כאלו בגוונים שונים. הדבר נראה מוזר בעיניי אך המשכתי הלאה. בהמשך ראיתי תמונות קול גדולות יותר ססגוניות יותר כשהפניתי ראש לאחור ראיתי קולות שיצאו מן התמונות והחלו להתערבב זה בזה בקולות גבוהים נמוכים ודקים. היו להם צבעים בגוונים לא מוכרים לא ידועים. פחדתי. קיוויתי שאולי זה חלום. הבנתי שאם לא אמלט עצמי מכאן אני עלול להיפגע ואולי להיהפך בעצמי לקול.
קפצתי אך נעצרתי על מקומי. הבנתי שאני דורך במציאות ואינני חולם דבר. לפתע נעלמו הקולות עם הפרצופים המעוותים כלא היו.
הסמטה הלכה ונעשתה צרה יותר ויותר, מעין משפך המסתיים בנקודה עגולה צרה. שם - בירכתי הסמטה עמדו שלושה שוטרים במדים בצבעי ירוק בהיר הדוקים על גופם וכבעיי מצחייה על ראשיהם. הם נעלו נעלי שפיץ אדומות ולכל אחד מהם היה שרביט שחור המבזיק כוכבים, בלא הרף, בידו.
תמיד פחדתי משוטרים כך שאפילו החיוך הזה של גבה הקומה בעל הדרגות הנוצצות על הכתף הרתיע אותי. משהו אכזרי הסתתר מתחת לחיוך הזה. פנים עגולות, עור בהיר ורדרד מתוח, עיניים קבועות היטב בארובותיהם ושפם קצר שחור עשוי כהלכה.
השוטר המחייך ניגש אלי.
עכשיו אגמור אותו ודי. אכן, הזדמנות פז.
אך כשהבטתי בו היטב היה נדמה לי שפניו דומים עד מאוד לפני שלי. ההתאמה היתה מעבר לכל דמיון.
הרגשתי בחרדה המחלחלת אל תוך חזי ומשהו בלתי מוגדר חנק בגרוני. שני השוטרים האחרים לא חסכו פחדי מהם כאשר הביטו בי. הם ליוו במבט את השוטר החייכן.
חוסר מזל, חשבתי, סוף סוף עומדת לפני הזדמנות לחסל שוטר והנה הוא דומה לי. האמת שאם אירה בו בעצם אהרוג את עצמי. אך לתכלית המעשה אפילו אקדח לא היה בידי.
"סלומינקו?" קרא אלי והושיט את ידיו לתפוס אותי.
2. טעות בזיהוי
"אני לא סלומינקו." השבתי בחרדה.
נזכרתי: אבא היה אומר לי להתרחק מהתקהלות של אנשים. לא שמעתי בקולו. פעם ראיתי שני ילדים מתכתשים זה בזה, אחד נפל על הארץ והשני ישב עליו וחבט בו ללא רחם. ניגשתי לראות בנעשה. היו שם עוד ארבעה ילדים. דחפתי את ראשי ביניהם הסתכלתי ואני מחזיק את הכינור בחוזקה בידי.
בתוך רגע הכינור נלקח מידי ואני מוטל על הארץ נחבט על ידי המנוצח בכל כח ידיו
"טעות בזיהוי!" אמרתי ואני מרגיש בדם האוזל מלחיי.
מבעד לרווח שנפער בין שני השוטרים האחרים ראייתי שלושה ארבעה אנשים מתקבצים בפינת ירכתי הסמטה אל מקום אחד. הפינה שם היתה אפלולית בשל קרבת הבתים . כשחידדתי הסתכלותי בדמויות ראיתי לשונות וורודות ארכות משורבבות כלפי חוץ עיניים ירוקות ורעמת שער על ראשו של כל אחד מהם. הם היו גבוהים יתר על המידה ורחבי מידות. הבנתי שהם היו בעצם חיות ולא בני אדם. תמהתי על הבחנתי הראשונה.
" סלומינקו, אתה תפרע עכשיו את כל חוב ההשתמטות שלך. פנה אלי השוטר וצבט בחוזקה ללחיי. היו לו עיני כלב אדומות ופה קרפיוני גדול.
"יש בידי תעודת זהות. " אמרתי בקול רועד. "הנה!" פשפשתי ביד רועדת בכיס האחורי. לא היה שם ארנק. פני שוב איבדו צבע. כיס החולצה! נזכרתי
הנה הנה ראו אמרתי והוצאתי את תיקון הכרטיסים שלי מהכיס.
"מזויפת ,סלומינקו," הרצין אלי מבט, רחב גרם אחד עם שיניים ארוכות מעצבנות. הוא הניח יד - בטון על שכמי .
"תפסנו אותו" אמר חגיגית לשני השוטרים שעמדו שם ממול. ועיניו מתנמרות, לסירוגין, ממני אליהם.
המכנסיים ההדוקות האלו הבטן הבוגרת והחולצה הירוקה עם הכיווצים ליד כף היד, השוו להם, בעיניי, מראה של ליצנים ובכל זאת הם כלל וכלל לא היו מצחיקים.
ניצוצות טרף ניבטו מעיני הכלב של רחב הגרם
"סלומינקו החמקן! לפניכם." אמר וזרז אותי בדחיפות מקל בגבי אל עבר הניידת. מישהו רחב זרועות קימט את חולצתי והרים אותי כדי עמידה על קצות האצבעות.
"תראו כמה שהוא חיוור הבלרינה הזה" אמר וסובב אותי על קצות אצבעותיי אל מול פני הנוכחים. הוא צחק צחוק מבזה וזרק אותי אל הפתח האחורי של הניידת.
החטאתי את הדלת ונפלתי על האספלט בדיוק על צבע השמן האדום. איך הצבע הגיע עד לכאן? תמהתי לעצמי. אך כשראיתי אותו מתחלק ומתרבה מתחלק ומתרבה נראה הדבר בעיניי נורמאלי לחלוטין. כשקמתי, מוזר היה בעיניי ששום טיפה אדומה לא דבקה לגופי.
איזה סלומינקו איזה חמקן מלמלתי לעצמי האם אני חולם?
מישהו מהם, בעל זרוע ג'ינג'ית רחבה, זרק אותי אל הבגאג' הפתוח מטפחת מסריחה נקשרה סביב עיניי, הטנדר כמעט עזב את המקום.
מישהו שעבר שם שאל את בעל הזרוע הג'ינג'ית מדוע הוא זרק אותי לבאגאג' כמו הייתי איזו תרנגולת לאחר שחיטה.
הוא ענה לו ששאלתו לא במקום ושחט אותו כהרף עין. לאחר מכן אמר לי שלמרות הכל רחמיו עלי והציע לי סיגריה.
למרות שלא עשנתי מימי פחדתי משום מה לסרב לו ולקחתי אותה ממנו ברצון תוך שאני משבח את טוב לבו " לב רחמן לך אחי" אמרתי לו. "כן ירבו כמוך" הוספתי.
צמרמורת היתה תחילתה של מערכת פחדים ומבוכות שנקלעתי לתוכה.
משהו דקר בגבי כנראה להב של מעדר או חלקה של יתד ברזל
מכונס בתוך פחדיי, עדיין הוזה בין חלום למציאות עדיין מקווה שכל זה יסתיים בכי טוב ושהטעות בזיהוי תוכר.
כשבעל הזרוע הג'ינג'ית הסב פניו כיביתי את הסיגריה בין אצבעותיי ובלעתי אותה במהרה אל תוכי.
3. המורה לספרות מחטיבת הביניים
עוד אני יושב ומהרהר לי במר גורלי והנה מול עיני אני רואה יצור קטן ומצחין תוצר של ביב שופכין. פנים מוכרות מניין שהוא. בעל המקטרת מושך אותו בצווארונו ומעלה אותו מן הביב. כולו נודף ריח של שתן וצואה. הוא מושך אותו בגרגרתו ומשכיב אותו על הכביש כמו תרנגולת לפני סכין השוחט. חבול מוכה חסר תושייה אולי חסר רצון חיים. הריקבון שהחל זוחל ברגליו מעלה ריח של צחנה ועיניו המשימות עצמן כמתות בארובותיהן מפחידות את העוברים ושבים המביטים בו.
אף אני מהין ומתבונן בו : סניור לוי אני ממלמל לעצמי. הרי זה המורה לספרות מחטיבת הביניים. מסכן. אני חושב בלבי.
"קום סלומינקו" אומר לו בעל המקטרת ובועט בו כלאחר יד ברגלו.
סלומינקו? לוי איציק. אני אומר בוודאות לעצמי.
משבעט בו באיש נשמטה מידו קופסת צבע בדומה לזו שהיתה לי. היא התגלגלה במורד הרחוב. עקבתי אחריה עד שנעלמה בבור הביוב שליד עיקול הרחוב.
*
המורה לספרות מן העממי התגורר ברחוב האפור המוביל אל סמטת המדרגות הקטנה הוא היה באמת נמוך, קרח צנום משהו ופניו כפני תולעת משי מצויה , היו חיוורים משהו. היה דמיון רב בינו ובין הסלומינקו הזה אך לא הסלומינקו הזה ולא המורה לספרות דמו לי, כך שלא הבנתי על שום מה ולמה חשבו אותי השוטרים לסלומינקו.
היתה לו אישה שאהב אותה יותר מחייו. כך היה אומר לנו - תלמידיו. ואנחנו חשבנו שהוא אוהב את עצמו אפילו יותר מאתי האחות שהיה מסתכל בה כשהייתה נזהרת שלא לדרוך עליו בהליכתה. גם היתה גבוהה ממנו וגם היתה מסתכלת בגאווה אל הקומה השלישית לראות אם סמיון המורה לחשבון מציץ בה או לא.
בעל המקטרת הוליך אותו בזריזות אל הקיוסק שליד דוכן הפיס.
אצל הדוכן עמד איש גבה קומה בעל שער שחור אסוף לאחור מבריק משמן שער. לבוש היה במכנסי ארס כחולות וחולצה אדומה פרומת כפתורים. ידו האחת נשענת על הדלפק והשנייה אוחזת בבקבוק וויסקי.
"אנטוניו" אמר לו בעל המקטרת. קח אותו לניידת.
"קרב קצי " חשבתי. אך לרגע התעשתי: "אולי, אולי אשתי תנסה לברר
את דבר האחוּר ותפנה למשטרה. אך המשטרה רודפת אותי! היא
תתעקש. המשטרה לא תוותר. היא תוותר?
נזכרתי בריב שהיה אתמול ביננו ונעשה לי רע.
"סלומינקו!" העיר אותי שוטר ממחשבותיי.
- היא תפסיד אותי. למה לה. -
"לא, אתם טועים בזיהוי" עניתי.
"אנחנו לא טועים. לעולם. איננו טועים לעולם." ענה לי השוטר וקרץ בעינו לקיוסקאי.
"זה סלומינקו!" הצבעתי ברוב ייאוש על הקיוסקאי.
"אנטוניו" אמר לי הארס.
"אנ טו נ יו" חזר כשהוא חושף מולי שניים צהובות ארוכות ומעוקמות.
עכשיו הם זרקו את "המורה לספרות" לרגליי. טפל בו אמר בעל דרגות הקצונה בעט בו בעכוזו בנעל השפיץ הפנה ראשו לאחור והלך.
4. בגיהינום של מעלה
מאוחר יותר מצאתי עצמי בתוך חדר רחב מידות ובו מספר בני אדם
איש אחד היה כבול אל כיסא בגבו אלי. שמחתי שזה לא אני. המורה לספרות חשבתי. אולי בעל הקיוסק?
מישהו סובב את הכיסא הופתעתי, זה לא היה המורה לספרות אלא האיש שנזרק אל הסמטה שברחוב האחורי. מוזר. מוזר עד מאוד והרי ראיתיו בראש חצוי כולו דם והוא מת על באמת! גם עכשיו הפנים שהסתכלו בי דמו מאוד לפני שלי. אלא שעכשיו היו נקיים מדם שלמים אך חיוורים מאוד. כשהסתכל בי היה נדמה לי שאני מסתכל על עצמי.
שוטר אחד לחש לי על אוזני שמידי פעם הם מעלים את האיש הזה וזורקים אותו מקומה גבוהה יותר.
תמהתי.
"תבין" הוא לחש לי " כך מקובל במחוז הזה . וזה על פי פקודות קבע לסדר היום.
"נבהלתי."
הבטתי אל פני הדובר אלי. זה היה זכריה המ"כ מהטירונות. נפל לי האסימון והבנתי על שום מה ההין לגלות לי מסודות המחוז. אחוות צנחנים. גם לאחר שנים. נו נו, קורטוב של דבש בתוך המרירות הזאת, חשבתי.
"ומה עוד?" העזתי.
"זה לא מספיק?" השתהה קמעה כמהסס אך בכל זאת קרב פיו אל אוזני ולחש. "ההתחלה היא מקומה 20 הפגיעה קטלנית אך הראש בדרך כלל נחלק לחצי. החל מהקומה העשרים וחמש הראש מתפרק לחלקים והגפים מתרסקות.
"כמה פעמים?"
שלושים פר אדם ליום. בלילה עושים זאת לנשים.
"וכמה בסך הכל לאדם?"
לפי מניין העברות. המצוות כאן לא נכללות בחשבון.
"אתה צוחק זכריה" אמרתי.
"אני לא צוחק ואינני זכריה"
"אז מי אתה?"
"הרב של השכונה וכי אינך מזהה אותי?"
נדהמתי לעצם המחזה. אכן הרב של השכונה! ויכולתי להישבע שלפני רגע היה זה זכריה המ"כ מהטירונות שדיבר אתי.
*
" המורה לספרות" עצמו היה בסביבה הקרובה אף הוא לבוש מדי שוטר שוחח עם הקיוסקאי אגב כך שנהנה, מן הסתם, לדרוך על כף רגלי.
הם שינו לו את הצורה. הפכו לו את הפנים כך שתאמו פחות או יותר את התמונה שהסתכלה עליו מנגד.
כשפקח את עיניו ראה קבוצת אנשים מקובצת סביבו ושיחתם נסבה עליו. היתה ביניהם אחות בלבן. זו היתה במקרה אחותי אך היא היתה דומה שתי טיפות מים לאחות אתי הגבוהה מהעממי. כמה שאימצתי זיכרוני לא הצלחתי לברר איך הגעתי לשם. מכל מקום הבטחתי לחוטפים שאני ממש חלק מהם ושיטתם מוצאת חן בעיניי ואפילו אהיה מוכן לצאת למשימה הבאה ברגע שאך אצווה לכך.
"אפילו לדחוף מישהו מהמרפסת אל מותו." שאל אותי הקיוסקאי שהיה לו פה פחוס ושיניים דקות וארוכות.
"בטוחני שאבצע משימה זו על הצד הטוב ביותר" עניתי..
אחותי טפחה לי על השכם לאות של שביעות רצון.
נבהלתי.
הם צחקו ואף הם טפחו לי על השכם.
"כל הכבוד סלומינקו" הם אמרו.
ושוב לא הבנתי מה עניין סלומינקו אלי. מכל מקום הייתי משוכנע שהדרך שלי אל החופש סלולה וכל כך בטוח הייתי בהצלחתי שאפילו חשבתי לרגע להשתעשע מעט ואולי באמת להצטרף אליהם לזמן מה.
למה לא? חשבתי מה רע בכך.
מאחר ורווח לי פניתי אל אחותי והסבתי תשומת לבה לכך שהיא דומה לאתי האחות מהעממי. היא צחקה צחוק פרוע.
"אתה חולם חבובי" אמרה.
עכשיו שנאתי את אחותי שנאה של ממש, אך הבנתי שלא אפגע בה.
5. בקומה העליונה
עוד אני מהרהר ומישהו מהם זרז אותי לעלות מעלה במדרגות. האנשים שלפני נעשו ארוכים מדי כולם לבושי חליפות שחורות מחויטות להפליא.
"לקומה שביעית!" אמר בעל המקטרת. מעניין שהקול שלו יצא מתוך עשן המקטרת ולפיכך נשמע עמום משהו ומעורפל. תופעה זו נראתה בעיניי מאוד לא טבעית. האם אני חולם? המשכתי ללכת. הבנתי שתוכניתי השתבשה ופחד החל אוחז בי. רציתי לסוב לאחור ולברוח אך לא. צבע השמן האדום החל עולה מעלה במדרגות. זו תופעה על טבעית חשבתי. סימן שאני חולם. אך לא. מאחרי נישא הכיסא עליו ישוב היה הנדון כבול מפוחד אפילו רועד. השיניים שלו נשרו בזו אחר זו מתוך פיו המכווץ לקמטיו ומעט שער שהיה לו בראשו סמר. מישהו עודד אותו בכך שהסביר לו שככל שייזרק מקומה גבוהה יותר המוות שלו יהיה מהיר יותר בלי ייסורים והתפתלויות.
"הכי טוב זו נפילה ישירה על הקודקוד. כך יש סיכוי טוב שהראש שלך יתחלק לשנים והמוות ממש יהיה מידי. אם אני אזרוק אשתדל לעשות אתך את החסד הזה." כך אמר לו אותו אדם וקרץ לו בעינו. "אל תשאל אותי מדוע" הוסיף: "נו טוב אגיד לך אני בעל לב רך וטוב מטבעי" הסתכלתי עליו על המגיד הזה, הוא נראה לי פסיכופט ולא בדימוס. כשראה שאני מביט בו הסב פניו ממני. שמתי לו מבט אורב בצד ימין ומשנלכד תמהתי שבעתיים. זה היה לא אחר מאשר סמיון המורה לחשבון מהעממי שמהקומה הגבוהה.
הם הושיבו אותו על כורסה רחבת מידות והגישו לו ארוחה דשנה. שלושה אנשים היו אתו בחדר לאחד מהם היתה מקטרת נעוצה בפיו ועיניים כבויות שקועות עמוק במחילותיהם. זה היה בעל המקטרת. הסתכלתי עמוק לתוך פרצופו וראיתי כמו שכבת עור דבוקה לאחרת. הוא הצמיד כף ידו אל מקום הרקה ומשך באחת. מסכת עור ירדה מפניו וגילתה ארשת פנים אחרת וצורת פנים שונה. זיהיתי אותו מיד המנהל שלי מהקומה השלישית. משום מה הוא היה לבוש בחצאית מיני קצרצרה ומראשו המקורקף נמשכה צמה סינית ארוכה. גם פניו החלו להשתנות מולי ומפני המנהל המעוותים שינו צורתם לפני חזיר וורוד כמו זה שראיתי בגן החיות בפריס. הוא המשיך למשוך עשן במקטרתו וקולו עלה בעשן מעלה מעלה.
"אתה." הצביע עלי. "אתה סלומינקו החמקן. אתה תוציא את החלאה להורג." כך אמר והצטרף לשלושת האנשים מאורכי הקומה שעמדו אצל הקורבן.
השלושה שוחחו אתו על עניינים הנוגעים לחיים ולמוות. דיברו על לבו הסבירו לו שטוב לו לאדם לקחת אחריות על עצמו ולפעול לפי צו לבו ולא לפי רצונותיהם של האחרים. הם הסבירו לו שהרשעות היא מחויבת המציאות, והרבה פעמים טוב שהיא מנוצלת. שאם לא כן הרי שלא היתה נבראת לעולם! ואם באה, סימן שצריכים לה.
הם ליטפו לאגו שלו כשאמרו שנטילת חיים באופן עצמאי היא מיתה מתוך אומץ לב. אולי, גם אמרו שמותו עשוי להביא להחלמת אשתו המדוכאת המדוכדכת. הוא כיוון לירוק עליהם אך הם לא הגיבו באלימות. רק המשיכו והסבירו לו שבין כך ובין כך דינו נחרץ. "שלושים ליום" הזכירו לו, טוב יהיה עם ייקח גורלו בידיו מאשר הם יצטרכו לעשות זאת עבורו.
"אם אתה רוצה להוכיח את עצמך עכשיו זה הזמן" אמר לי עכברוש אחד מבין השלושה. שמע בעצת בעל המקטרת. לא סתם בחר בך כתליין."
משהו רע חלחל אל גרוני. הרגשתי מעין חרדה מעין התכווצות כלי הדם בתוכי.
" הוא יהיה התליין" אמר מישהו בעל פנים לבנות וחלקות כקרח השיניים שלו היו שחורות
השמן קם ודחק בי אל עבר האיש שבכורסא.
האיש שבכורסה נעץ בי מבט מתחנן. פניו היו כל כך דומים לשלי עד שכמעט האמנתי שזה הוא בעצם אני.
"זה לא קשה "אמר אלי השמן. זו עבודה פשוטה ביותר וברי לי שתצליח בה. כל שאתה צריך הוא לדחוף אותו מהמרפסת. סבורני שלא תתקל בהתנגדות מאחר והחלאה כפות."
האיש הכפות התפתל על מושבו מפחד מנסה להשתחרר מהכבלים אך לשווא. התפתלותו גרמה לצחוק רם מצד הנוכחים והיו גם כאלו שהתנשמו והתנשפו מרוב עונג ושמחה. לפתע צעק האיש: "סלומינקו! רחמים, סלומינקו!" הסתכלתי בקו אחד עם המבט שלו. עיניים מרושעות ומפחידות הסתכלו מתוך התמונה הגדולה שהיתה תלויה מנגד על הקיר.
נזכרתי בתמונות הקול הקפואות שבסמטה. התמונה של סלומינקו היתה דומה להן בעיצובה. מתחת לתמונה היתה כתובת לא כל כך ברורה.
"אני לא סלומינקו" אמרתי לו.
המורה לספרות והקיוסקאי בעל מכנסיי הארס הכחולים תפסו אותו בזרועותיהם ומשכו אותו אל עבר החלון .
"שמוט אותו החוצה!" פקדו עלי. בעל המקטרת יצא למרפסת, מן הסתם, כדי לפזר דולרים.
פחדתי.
שמוט אותו הם ציוו עלי בקול דחפתי. בכל כוחי דחפתי. אפס האיש פנה אלי וצחק בצחוק פרוע. למה אתה מנסה להרוג אותי שאל? היית רוצה שיעשו לך כך?
"לא לא " נבהלתי.
הקול של סלומינקו יצא מן התמונה ובקולות מוזרים העלה רוח חזקה בחדר. הרגשתי שאני עומד לפול מטה. נאחזתי בכל כוחותיי במעקה בעל המקטרת נפל גם הקיוסקאי והמורה לספרות. יד אחת ניתקה ממקומה גם השנייה נפלתי אל אוויר העולם.
התחלתי לשחות הצלחתי.
הבנתי: אני שוחה באוויר משמע אני במציאות ולא בחלום.
האומנם?
כשהפניתי ראשי לאחרו ראיתי את בעל המקטרת יושב על מקטרתו וצף על האוויר ואלו הארס הקיוסקאי חותר במלוא המהירות אחרי.
ידעתי שעלי לעבור את קו האוויר שמעל הסמטה שמאחורי הבית
שם נמצא הגבול. אחריו המבול ולפניו החלום הבא.
הצלחתי. עברתי את הגבול אך טרם לכך הסתכלתי מטה אל מאחורי הבית.
ראיתי את הגופה שנפלה מטה היא היתה מרוטשת לחלוטין שכובה בתוך כתמי דם שקרש. לידה היתה קופסת צבע אדום. חידדתי מבט אל הקופסה והבחנתי בכתובת שהיתה כתובה על נייר העטיפה שלה: "סלומינקו בע"מ חברה לייצור צבעי שמן" מעל הכתובת היתה מצוירת דמות עם תו חרוט לה על המצח. הבטתי בפני האיש ששכב שם התחלחלתי כולי, הפעם זיהיתי בוודאות: זה הייתי אני.
חלום מס 3 : הזיות בגוונים שונים ( נשלח דף יוצר במה ולדף יוצר מקלעת. וכן לפורום במה ולפורום תיה.)
פרולוג:
בעונות השנה יש משהו מן הקסם האלוהי שאי אפשר לתארו במילים.
מעניין איך סתם חלון של חדר יכול להתקשר לכל עונה ועונה ולספר את הסיפור שלו. זה קורה? נדיר. כמעט ולא, אך בהחלט אפשרי. תלוי רק במקום, בזמן ובהוזה. הנה מקרה אחד ממעטים שקרה לי באחד מן הימים בהם נאחזו עיניי בבהייה ארוכת טווח בחלון הזכוכית שבחדרי הקטן.
*
מקטע ראשון:
ישבתי על הכיסא אל מול פניו של החורף. הוא הביט בי
מעבר לחלון.
היה לו פרצוף דומה לפרצוף של רופאת המשפחה שלי. היא ישבה בשמלת עננים צחורה והסתכלה בי בעיניים טובות. אט לאט היא התכווצה והפכה לבורג. על הבורג היה מולבש אום שהחל להתברג אט אט כלפי חוץ. ידעתי שההברגה כלפי חוץ נעשית נגד כיוון השעון. אך לא הבנתי איך אום יכול להתברג מעצמו. פחדתי שאם האום יופרד מהבורג יגרם נזק חמור לרופאה שלי אולי נזק בלתי הפיך.
לא שאהבתי אותה במיוחד אך בכל זאת ידעתי: אני תלוי בה. הרי היא הרופאה שלי.
חלחלה עברה בי, פתע, לעצם הרהור שחלף במוחי: היא מתכוונת להרע לי. איך לא חשבתי על כך.
"אם את חושבת שאת תבריגי אותי את טועה!" אמרתי לה בנחישות אך עם פחד רוטט בלב.
היא לא ענתה, פשוט הסתובבה מעלה מטה בתוך האום שלה שהיה בעל צורה של חצאית קלוש קצרה בצבע פלדה.
קיוויתי שלא תצליח לצאת מן האום כי ברי היה לי שהשלב שלאחר מכן יהיה הברגת האום על גופי. ומאוד לא רציתי להיהפך לבורג.
היא המשיכה עוד כשעה קלה בניסיונות החילוץ שלה מן האום. לשמחתי, בלא הצלחה.
בחדר שלה היו ספרי רפואה באנגלית, תמונה של המשפחה ובה ילדה מכוערת ועוד איזו אישה מבוגרת עם מטפחת על ראשה ואיש בעל כרס ומקטרת בפיו. אלו שבתמונה הסתכלו עלי ועיני כולם היו שחורות. מעניין שהם דמו מאוד לבני משפחתי.
גם עכשיו כשהסתכלה עלי התמונה הזאת, ניסיתי להסיט ראשי ממנה כדי לא לפגוש בדמויות. אלא שהן יצאו מתוך התמונה והתייצבו אל נגד עיניי.
הילדה המכוערת עשתה לי פרצוף. עין אחת שלה התרחבה עד כדי פה מעוגל הצוחק מעצמו בקול פרוע והעין השנייה שלה הראתה לי את עצמי קטן כמו נעץ המקפץ ומרקד סביב עצמו בתוך התמונה.. האיש הזקן עם המקטרת בפיו תפס את הנעץ ונעץ אותו עמוק בתוך עץ נבוב שעמד בשולי התמונה. הוא עמד בפיסוק הצמיד שני אגרופי ידיו למותנו וצחק לעברי. כך הבנתי שהוא ידע בדיוק טיבו של הנעץ הזה. ברי היה לי שמכאן כבר איש לא יחלץ אותי. כי מי ייראה מי יזכור נעץ אבוד בתוך עץ נבוב?
האישה עם המטפחת על ראשה אחזה בשתי ידיה המלאות סיר נירוסטה עם מים רותחים. היה לה חיוך שהיה בו גם מהשלווה והרוגע וגם מהגועל והרוע. היא פשטה ידיה מולי להראותני את געש המים המתערבלים בסיר כמו רצתה להראותני מקום שמור בעבורי בסיר.
"עוד לא קם האדם בעולם שיבשל אותי הבנת?" קראתי לעברה. אך היא לא ענתה פשוט קרבה והרחיקה את הסיר מעצמה. מראה ומסתירה מראה ומסתירה. אגב כך חייכה חיוך מסוים ועיניה נצצו בגווני זהוב אדמדם.
היא הלכה וקרבה עצמה אל הנעץ להראותני שעוד מעט קצת תשלוף אותו ותבשל אותי בסיר ובכך ייתמו ימיי. מדי פעם היתה מפנה ראשה לאחור ומחייכת אלי חיוך מרושע של ניצחון הולך וקרב.
הרגשתי חסר אונים אך בכל זאת אמרתי לה: "מרשעת שכמותך, את הנעץ לא תוכלי להוציא כי הצדק ינצח!"
"באמת?" השיבה בלעג. "זאת עוד נראה" אמרה ופרצה בצחוק היסטרי מפחיד.
הפה המעוגל של הילדה המכוערת המשיך לצחוק מעצמו תוך כדי שהוא משרבב מולי לשון צהובה ירקרקה. שיניים לבנות משתי לסתותיו נשרו זו אחר זו ואחרות צמחו מיד במקומן.
אודה ולא אבוש שהפחד החל מכרסם בתוכי. חיפשתי דרך מוצא. הסתכלתי כה וכה סביבי לחפש דרך מילוט.
הנעץ!
הבנתי שכדי להציל את עצמי עלי להוציא את הנעץ מהעץ בהקדם.
בין כך ובין כך הושטתי את ידי ותפסתי את האום שנפרד מהבורג. באותו רגע חזרה הרופאה לדמותה אך רגל אחת היתה חסרה לה. נבהלתי והשמטתי את האום. אין זה כי אם מעשה כשפים, חשבתי.
הלכתי קדימה מבלי להסתכל לאחור. אני לא בעסק הזה אמרתי לעצמי. ובכלל חבל שנגעתי באום.
*
מקטע שני:
החורף שעד לפני רגע תעתע בי נעלם כלא היה ובמקומו תפסה שמש קיצית מקומה בחלון. היתה לה צורה של לוח ירוק שטוח ומואר כזה כמו שהיה לנו בכיתה וו בבית הספר העממי. הברק שחזר מן הלוח היה כל כך מסנוור עד כי לא אִפשר לי לפקוח עין. הרגשתי שאני מכווץ את עיניי עוד ועוד. ראיתי חשכה ובתוכה עגולים אדומים. הם הלכו וגדלו והפכו למעין עגילים כאלו כמו שהיו למורה דרורה . עכשיו הם גדלו והפכו למעין גלגלים של אופניים שהחלו להתגלגל מעצמם על אדן החלון הלוך ושוב הלוך ושוב. מעליהם באוויר ראיתי את פרצופו של יורם מהכתה המקבילה מחייך וקורץ את קריצתו האופיינית. הוא עבר בנסיעה מהירה.
"היי יורם עצור רגע! יורם."
הוא חייך אלי חיוך מרושע ונעלם מאחורי משקוף החלון. מיד אחריו יצאה דמות מתוך השמש שרחצה עצמה בזכוכית החלון. דמות בשמלה אדומה עם פיטריות לבנות וכובע כחול עגול. היא רקדה ריקוד ארוטי בתוך קרני שמש עטורי ניצוצות כסף שריצדו על הזכוכית השקופה. קשה היה לי להביט בה אז הבטתי מבעד לזכוכית מלבנית מושחרת השמורה עמי לימים של ליקוי חמה.
היא נופפה מולי בידה וקראה:
"היזהר פן תכבה. היזהר פן תכבה."
רציתי לענות לה אך הדיבור נעתק מגרוני. היא עברה אל פינת החלון ונצטמצמו מידותיה הרחבות עד שנבלעה בין מזוזת החלון הימינית היינו מאחורי הלייסט הימני לגוף הזכוכית של החלון.
לרגע שוב חזרו פניה מציצות עלי בכעס מצד הלייסט:
"אתה שובב גדול. הלוואי שתכבה" כך אמרה לי הוציאה אלי לשון ונעלמה.
הייתי משוכנע שעתה יישמע פיצוץ מאחורי הלייסט.
אטמתי אוזניי. אך בעצם לא קרה דבר.
צחוק צווחני אדיר נשמע מאחורי מזוזת החלון. אישה בצבע דלעת עם נעלי מלפפון ועיניי ענבים יצאה והחלה לקפץ במין ריקוד מוזר על אדן החלון. הבנתי שעלי ללכוד אותה כדי שלא תזמזם בבית ותפריע את מנוחת הישנים. היא קפצה בקלילות מעצבנת מצד לצד וחמקה מבין אצבעותיי. ניסיתי למשוך בחוזקה את כף ידי על זכוכית החלון ולחטוף אותה באחת אך היא התעופפה אל המשקוף. כאן קשה היה ללכוד אותה. המתנתי מעט. אט לאט החלה לרקד על הזכוכית כלפי המפתן כשהיא נוגעת לא נוגעת במזוזה השמאלית. עכשיו שנחה מעט בפינת המפתן השמאלית הנחתי עליה ,בזריזות, כף ידי והרגשתי גופה מפרפר בכף.
"חה, לא תמלטי ממני גברת" אמרתי אך היא החלה לדקור אותי בכנפיה שהיו קשיחות כמתכת. נבהלתי. הרפיתי אחיזתי. היא נמלטה ונעלמה אל מאחורי המזוזה הימנית.
מכף ידי זלגו טיפות הדם
בשל הנפח שהתווסף לאזור הצד הימני של החלון לא עמד החומר בעומס והזכוכית נעתקה ממקומה והתנפצה אל הרצפה. ידית האלומיניום של החלון שנפלה ממקומה החלה לצמוח על פני מרצפת החדר. בגובה מסוים החלה להתחלק לידיות נוספת שכל אחת מהן התחלקה שוב לשניים. הידיות האלו נדבקו לשברי הזכוכית והחלו פותחים וסוגרים אותם לסירוגין . מאחורי כל שבר זכוכית שנפתח היה תא קטן ובו ציפור ממין אחר ובצבעים אחרים. אני בחרתי את הציפור הפשוטה ביותר שראיתי. היתה זו פשוש קטנה. היא שמחה מאוד שבחרתי בה ואף הזמינה אותי לעלות על גבה ולטוס מעט בחדר.
עכשיו ראיתי מראות שאילולי הציפור לא הייתי רואה כמותן מעולם.
בפינת התקרה היו כורי עכביש שגדלו למימדים של חבלים גם העכביש שהיה בתוכם היה ענק ורחב מידות. היה לו צבע ברזל, גופו היה עשוי חריצים מסולסלים העוקבים זה לזה בצפיפות מה ועליהם היו מורכבים שני אומים. כשהיה הולך היו האומים מסתובבים סביב גופו כלפי מטה. היה ברור לי שאם יברח מפני, האומים יסתובבו כך עד שלבסוף יפלו ממנו. אם הם יפלו, כך חשבתי, לא יישאר זכר מרופאת המשפחה שלי. לכן התעלמתי ממנו ונכנסתי לתוך סמטה אפלה שהיתה בדיוק מאחורי בזכוכית. האמת שלא ברור היה לי איך בתוך זכוכית חלון יכולות להיות סמטאות ועכביש וכורי עכביש. אך הבנתי שכל מחשבה על כך מיותרת לעכשיו ועדיף שאחשוב על התופעה הזאת בעת מאוחרת יותר.
*
מקטע שלישי:
עצמתי את עיניי לרגע ומשפקחתי אותם ראיתי אביב רוקח מרקחת קסם על פני זכוכית החלון. תמהתי שזכוכית החלון חזרה לשלמותה כמו לא אירע לה דבר. חששתי ממעשה הרקיחה הזאת. זו היתה עיסת מיצים ססגונית שירדה כמסך במעין נחשי מים שקופים קרובים זה לזה הזוחלים על פני הזכוכית החלקה. אף זו הזכוכית היתה מוארת באורן של מאות שמשות קטנות שנבעו כמעיינות אור מתוכה. תמהתי מה יקרה כאשר יגיעו נחשי המים אל מפתן החלון. האמת שחששתי שימשיכו דרכם ויגיעו אלי אך עם זאת ברי היה לי שאם וכאשר יקרה הדבר אספיק למלט עצמי מהמקום בשל מישור הרצפה שיאט מן הסתם, זחילתם.
לקראת תחתית החלון הם התמזגו והפכו לנחש אחד גדול שהחל קורם עור וגידים אל נגד עיניי. ולא עוד, אלא שהחלו ממדיו לתפוס נפח. והנה פה אימתני פעור מולי עם שני נחיריים רוטטים לשון וורודה משורבבת מפה רירי ההולכת ומתארכת לעומתי.
על הנחש הבחנתי ברוכב מוכר. שוב היה זה יורם מהכתה המקבילה. הוא קרץ את קריצתו האופינית.
"תעצור אותו!" ביקשתי: "בבקשה"
"אל תדאג הוא לא טורף ולא נושך. אתה מוזמן ללטף אותו"
"קח אותו ממני" התחננתי והסתכלתי אל פני הצוואר הארוך הנושא ראש נחש אימתני הנע הנה והנה מול פני.
"לטף אותו!"
"לא."
"הוא לא עושה רע."
"אני חושש." אמרתי הרתעתי גופי לאחור כשאני מגן בידיי על פני.
הרגשתי בעור החיה החלקלק והרטוב נוגע בי. נגעלתי ובחלתי. גם ריר שהפרישה החיה מעורה העלה ריח נוראי באוויר וגרם לי בחילה.
"לטף אותו, לטף אותו!" אמר יורם.
ברגע שנגעתי בחיה היא נרתעה אחור התכווצה ונתכנסה בתוך עצמה לצורת השבלול.
הרגשתי טוב. יורם נעלם. קראתי בשמו. לאחר רגע התחרטתי. מה אני צריך אותו. ובכלל טוב שנעלם הנה הטריד אותי מזה פעמיים.
אנשים שיצאו מפינות החלון החלו עוברים זה מול זה ממזוזת הימין לשמאל וההפך. אבי עבר בצעדים מהירים ומקטרת בפיו. היה לבוש בחליפה אפורה כזו שהיה לובש רק בערבי חג ושבתות. ממולו אמי והיא מחזיקה בסיר נירוסטה בידה.
"אבא" קראתי לעברו אך כפי שתיארתי לעצמי הוא לא ענה. שהרי היה כבר מת וותיק. עשרים שנה. ובכל זאת קם מהמתים ואפילו לרגע הסתכל עלי. אמי עברה לידו כהרף עין וסיר בידה. מוזר היה בעיניי שלא אמרה לו דבר.
חשש התגנב ללבי שאין זה אלא חזיון תעתועים אך כשראיתי את אחותי המכוערת פותחת עלי עין גדולה אחת נבהלתי וקראתי בשמה.
היא קפצה עצמה אל רגל אחת ועשתה לעברי עווית בפניה. בדיוק כפי שהיתה עושה לעברי בימי ילדות.
"רבקה!" קראתי. את שומעת אותי? היא התחבאה מיד בתוך הזכוכית. כלומר במקום בו זרחו מאות השמשות. בשל שקיפות החומר ראיתי אותה בברור. היא ישבה שם בשקט וליקקה קרטיב לימון. כל כך קנאתי בה גם אני רציתי שלגון כזה.
*
מקטע רביעי:
אחר כך בא הסתיו. הסתיו שכל כך אהבתי. עלי שלכת ירדו אט לאט בשבילים נוצצים כעין הגביש על פני זכוכית החלון. היו מהם ירוקים חיוורים עם יובש חום בקצותיהם. אחרים צהובים כחולי צהבת והיו גם כאלו שעוד נשארו ירוקים וצבעם כהה ושלם כמו צבע הסינור הירוק של יהודה הספר מרחוב חתם סופר.
שיפרה רופאת המשפחה שלי עמדה בפינת החלון בקומה מיניאטורית ולחייה לבנות רכות וקמטי הזקנה שבהן הקנו לה מעין הדרת תפארת וחן . לבושה היתה בבגדים לבנים מגוהצים היטב שהריחו ריח ציפורן חריף. היא רקחה איזו שהיא מרקחת בשמים ואצבעותיה הארוכות שינו צבען מלבן לורוד בתכיפות רבה.
שוב דומה היה לי שחזיון תעתועים עובר אל נגד עיניי במיוחד שסוף סוף קראתי לה בשמה "שיפרה" והיא לא ענתה לי. אולי לא מקובל עליה שקוראים לה בשמה. "הרופאה! ניסיתי שוב. אפס היא לא ענתה. עסוקה היתה בבחישה במקלון של רופאים שתוקעים לך אותו בגרון.
אחותי המכוערת יצאה מתוך הזכוכית כדי לעזור לה ברקיחת הסם ואמי הניחה את הסיר על מצבת קבורה משיש שעמדה ליד הרופאה עליה היה רשום שם אבי: "זעליג יוכנר בן טוביה הזגג" מוזר חשבתי לעצמי והרי לאבי בכלל קראו "יצחק בן יעקב החייט." מילא שיהיה אמרתי לעצמי אולי עיניי מטעות אותי.
האמנם?
בעוד רגע ראיתי עצמי מובל בכבלים אל מול פני הנפשות שבזכוכית ארבעה עכברושים הובילו אותי ועקדו אותי במהירות על מצבת השיש של אבי. הרופאה צחקה מלוא פיה. היו לה שני שיני זהב קדמיות שצחקו לי מתוך פה רב סתימות שהפיח ריח רע סביבותיו.
פניה התארכו והחלוק הצחור שלבשה הוכתם בשחורים כמו אלו שהכתימו את שמלת השבת של חנהלה הקטנה.
ניסיתי לנער עצמי מהכבלים אך לשוא. הבנתי שחוסר מזל מעורב בעניין זה . יהודה הספר הוא נציג כוחות הרע שהרי הוא זה שהציע ושכנע אותי להסתפר קצר. כך קצץ את מחלפות ראשי ובעצם נטל ממני את כוחי. עכשיו אני מוטל על מזבח האבן על גבו של אבי המת כאבן שאין לה הופכין. נתון כולי לחסדי הרופאה הזאת שמשנה צורה מרגע לרגע גם באצבעות וגם במראה.
הרופאה חשפה את חזי. טבעת היתה מצוירת מעל מקום הלב. נזכרתי בדברי אוטומי לתומס וינגפילד: "כאשר כתם האור יגיע אל מרכז הטבעת המצוירת על חזך"* חלחלה עברה בי. סכין בעל להב חד היה בידי רופאת המשפחה שלי אך האפלה שחדרה לחדר נתנה לי להבין שנותרו לי עוד רגעי נשימה.
*
אפילוג
רעש קל שמקורו באזור השבר הסורי אפריקאי עורר אותי לפקוח את עיניי.
אמי עמדה לצידי וביקשה ממני להכניס את רגליי הכואבות לסיר המים שהניחה לידי. אחותי רבקה הורידה את מסכת הפורים מפניה ואמרה לי שהיא תמהה על שאפילו במסכת המכשפה הזאת לא עלה בידה לעורר צחוק מפי. "חבל" אמרה: "רציתי להקל עליך אחי הטוב. הרי מחר פורים!
"אכן חוסר מזל" אמרה הרופאה שיפרה "תאונה שכזאת ודווקא לפני פורים.. אך לא נורא" הוסיפה: "תמיד תזכור את הפורים הזה את היום הזה בחייך שנאלצת להישאר בבית."
מוזר, זה מה שיש לה לאחל לי חשבתי. שתישאר היא. למה אני? בעדינות חתכה בסכין שבידה את התחבושת שעל ידי כדי לעטוף אותה בתחבושת חדשה.
בתמונה שמנגד הסתכל עלי אבי ז"ל במבט אופייני לו לרגע נדמה היה לי שהסיר את המקטרת מפיו והוא אומר לי באותה בדיחות הדעת שאפיינה אותו מאז ימים ימימה:
"זאת רופאה זאת? זה בורג עם אום זה." כך נדמה לי שאמר תקע את המקטרת שוב בפיו וחזר להישאר באותה תנוחה אופיינית לו בתמונה.
