"אני יודעת שאתה לא נותן שיעורים פרטיים," היא אומרת. "אבל, זה ממש...ממש חשוב." עומדת מולו נחושה, משלבת את ידיה אל חזה בצורה הדוקה. והבעת פניה רצינית. שי מביט בה ומנסה לחייך, אבל יוצא לו מן גיחוך עייף. "חמודה, אני ממש מצטער, אבל השעה כמעט אחת עשרה בלילה, אני מציע שתיכנסי מחר למזכירות, ולהירשם לקבוצה שמתחילה בשבוע הבא." אבל היא לא זזה, ושי תוהה אם הבינה אותו.
"אבל אני לא רוצה ללמוד עם קבוצה." היא מתעקשת. "אני רוצה ללמוד בשיעורים פרטיים." המום מבקשתה, פער את פיו בהפתעה. "שיעור פרטי?" הוא שואל. "אני לא נותן שיעורים פרטיים בריקוד." והיא מעוותת כל כך יפה את שפתיה, שהוא מחייך בחצי פה אחריה. "למה?" היא שואלת. "מ'זתומרת למה?" הוא צוחק ונשען לאחור בכסא העור, מרגיש קצת לא שייך לתפאורה המשרדית עם הריהוט הרציני כשהוא יושב במכנסיים קצרים, גופייה שחורה, וגרביים עבות. הנעלים מן הסתם נחו מתחת לשולחן, והוא בעט אותם הצידה. "כי," הוא מסביר בסבלנות ראוייה לציון. "אני לא נותן שיעור פרטי בריקוד." והוא מנסה למצוא תירוצים הגיונים כדי לשכנע אותה. "למה לא?" היא שואלת בביטחון, ומתיישבת על הכסא ממול, שולחן משרדי עמוס מפריד בינהם. "כמה ריקודים סלוניים, טנגו, וסלסה." היא מסבירה, כאילו לא אמר כלום בקשר לשיעורים פרטיים. כאילו לא שמעה את סירובו. "תשמעי..." הוא צוחק, ולהפתעתו לא יודע מה לומר לה, אז הוא שותק, ומהסס. "איך קוראים לך?" שואל. היא מחייכת, והוא מוצא את עצמו בוהה בחיוכה העצוב. "נירה." ענתה לו בשקט. "תשמעי, נירה..." וכבר אירגן אחד לאחד את מגוון התירוצים שעלו לו לראש לגבי סירובו. והיא הביטה בו במבט עז, עיניה הכחולות מתחננות. "בבקשה..." לחשה. שי השתתק. מנסה להבין את העוצמה שבמילה הבודדה הזו שאמרה. "אני..." היא מגמגמת פתאום, ונראה שהבטחון שהיה לה לפני דקה בדיוק, נוטש אותה בבת אחת. "אני מתחתנת בעוד חודש..." ושי לא הבין מדוע היא מתעצבת לו פתאום, הרי חתונה אמורה לשמח אותה. לגרום לה להיות מאושרת. "ואני רוצה להפתיע את האיש שיהיה בעלי." נירה שותקת לרגע. "אני לא יודעת לרקוד. ורוצה לרקוד איתו בחתונה בצורה מושלמת." ופתאום היא צוחקת, ועיניה מרצדות באור משונה. "הוא אומר שיש לי שתי רגלים שמאליות." והוא לא יכול שלא לחייך למראה המבוכה שעוטפת אותה. שי ישב מולה, ושתק. לרגע ארוך בחן את פניה, את העיניים העצובות, ואת שפתיה המתאמצות לשמור על חיוך עליז. את שיערה המסופר בתספורת נערית, והפוני השובב שנפל חלקית על מצחה, העריך שהיא לא יותר מבת עשרים וארבע. וחש איכשהו שהוא הולך להיכנע לבקשתה, למרות שלא הבין מדוע. הצורה בה ביקשה שבתה את ליבו באופן מוזר. "את יכולה לרקוד בקבוצה," אמר. "תלמדי את כל הצעדים בקלות." והיא נועצת בו מבט שהוא לא כל כך רצה לנתח. מן תערובת של תחינה, עצב, ורצון עז להבנה. "ובכלל..." התעקש. "יעלה לך יותר זול ללמוד בקבוצה. שיעור פרטי יכול לעלות לך הון..." הנה, הוא חושב. התירוץ הזה יכניע אותה. אבל בדממה כל כך עקשנית, עד שיכל לשמוע בבירור את המכוניות הנוסעות שמעבר לכביש מבעד לחלונות הגבוהים של המשרד, היא מוציאה צ'ק פתוח חתום בלבד, ללא סכום נקוב. "כמה שיעורים שידרשו לשם כך, וכל מחיר שתחשוב שמגיע לך." שי לא היה בטוח שהבין. או קיי, הוא חושב. איזה עוד תירוץ יכול להמציא ולסרב. "זו תהיה המתנה המושלמת שלי ליום הכלולות." היא אומרת לפתע. "היום המאושר בחיי." והתירוץ האחרון התמוטט עוד לפני שחשב עליו, גם אם מאוד רצה. אז הוא נאנח, ונירה נראתה לו מאושרת למרות שעדיין לא הסכים רשמית. "מחר בערב?" שואלת ועיניה הכחולות מרצדות. "לא יכול מחר... יש קבוצת סלסה." והוא שם לב למצחה המתקמט, ומבין שהיא כבר בודקת עם עצמה מתי תוכל להתפנות לשיעור הראשון. "מחרתיים..." היא מציעה. ושי מנסה לחשוב בבהירות, העייפות משתלטת עליו ועיניו כבדות. רוצה להיות צלול בהחלטותיו, ועוד לפני שאמר 'כן' במפורש, הוא נותן לה כרטיס ביקור צבעוני, ואומר בחיוך עייף, "תשמעי מה נעשה, בואי נהיה בקשר מחר בבוקר ונקבע, טוב?" הוא מהסס. "אני אבדוק את לוח הזמנים שלי..." ונירה אוחזת בכרטיס הביקור בחוזקה, וקמה בתנופה מהכיסא עליו ישבה. "נהדר..." מחייכת בחיוך מואר. "כמובן שאתקשר מחר בבוקר, תשע זה בסדר?" ועוד לפני שבכלל הבין מה הוא עושה, או מה הוא אומר... מצא את עצמו מסכים לבקשתה. "תודה". אמרה, והושיטה אליו את כף ידה העדינה. שי לחץ אותה בחום. נירה נעלמה מייד, כאילו חששה שאם תשב מולו דקה נוספת, יחזור בו מהסכמתו. בחצות, כשיצא מהסטודיו, רק מכוניתו נשארה בחניון הריק. הוא התניע והחל נוסע הביתה. העייפות פשטה בגופו, והוא השתוקק לעצום עיניים ולהשתרע במיטה, דמותה של נירה עלתה לפתע במחשבותיו, תוהה מדוע הסכים לבקשתה, מנסה לדמיין אותה רוקדת ב'שתי רגלים שמאליות' כמו שהתבטאה, וחייך לעצמו כשהתמונה ריצדה במוחו בצורה כל כך חיננית ומצחיקה. היו לה פנים יפות לנירה, עינים כחולות וגדולות, אך עצב רב שרר בהן, שפתייה מעוצבות וחיוכה נוגה, אבל - והוא היה חייב להודות - היתה יפייפיה, ומבלי לרצות דמיין אותה לובשת שמלה לבנה תפוחה, מוקפת פרחים כמו נסיכה. כשכתר זעיר מוזהב נח על ראשה. זה היה טיפשי, ידע, אבל תר בעיניו ברחוב שבו נסע, כאילו ציפה לראותה מתהלכת בצורה מלכותית. כשעצר ברמזור, ניער את ראשו ודחק כל מחשבה עליה, זה טיפשי מצידו, הוא בקושי מכיר אותה, אז מה קורה לו פתאום?
שי נרדם מייד, וכשהטלפון צלצל בבוקר, לקח לו רגע להבין איפה הוא נמצא. הוא שיגר מבט קצר לשעון. תשע בבוקר. חשב להתעלם מהצלצול. אבל הטלפון צלצל שוב, והפעם החליט להיות קשוב ולספור כמה צלצולים הנודניק יתעקש לעשות. אחד עשרה!
הוא הסתובב במיטה, וסחב מעליו את השמיכה שנענתה למשיכותיו בקלות, וקיבלה אותו בחום אל תוכה. רצה לכרבל את עצמו הרמטית ולשקוע שוב בשינה עמוקה. אבל המתעקש מעברו השני המשיך לצלצל. אז הוא שלח יד מנומנמת והרים את השפופרת. "הלו!" כמעט נבח. "בוקר טוב, זאת נירה. אתה זוכר אותי?" נשמע קולה השקט והמתנגן. איך יכל לשכוח. כשהוא לא בטוח אם השעה או הטלפון הם הסיבה שבגללה קם, מצא את עצמו מתארגן במהירות שיא, ולא עצר לשאול את עצמו מדוע. את הקפה של הבוקר לגם בלגימות גדולות ומהירות. ויצא לכיוון מכוניתו.
היה לו קצת מוזר להיכנס לסטודיו בשעות הבוקר. האולם היה ריק, המזכירה התחילה את העבודה רק בארבע אחרי הצהרים, ובשעה עשר וחצי, הכל נראה לו שקט באופן מוזר. בלי אנשים, בלי מוזיקה, בלי המולה ססגונית ועליזה... בלי כל האווירה. ונירה ישבה על מדרגות הכניסה בסבלנות גדולה, לבושה במכנס קצר וגופייה. קצת מזכירה בסגנון את סגנון לבושו, ושי חייך לעצמו. תלמידה טובה, חשב לעצמו. קולטת מהר ללא מילים. בוקר טוב, עולם! חשב לפני שבירך אותה ב"בוקר טוב." לבבי.
המראות מסביב הראו אותה בכל זווית אפשרית. הוא ראה את צדידותה הזקופה, את גבה הישר, את רגליה היחפות. ושוב חשב כמה היא יפה. נירה הקשיבה בשקיקה להסבריו. "ה'פריסטייל' הוא ריקוד זוגי חופשי, והוא משמש מעין שער ראשי לריקוד זוגות." אמר לה. "הוא מתאים לרוב סגנונות המוזיקה, מסלאו איטי, ועד מקצב לטיני. ריקוד עם צעדי בסיס קלים מאוד." נירה עמדה מולו, והוא מולה. מניע את גופו, ומראה לה את התנועות הבסיסיות. את הצעד הראשון. מקרב אותה אל גופו, וחש תחושה משונה כשאצבעותיו נשזרו באצבעותיה. צלילי מוזיקה קצביים הציפו את חלל הסטודיו שלו, גופה שהיה גמלוני מאוד בהתחלה, החל נכנס לקצב, והתנועות החלו להתעדן באיטיות. נעה ברכות, ומתמסרת למקצב עוצמת המנגינה. נירה היתה מרוכזת מאוד, קלטה מהר את הצעדים, ובסופו של שיעור ראשון, התעטפה בשתיקה מעיקה, כרכה סביב צווארה מגבת לבנה, לחשה "תודה" הרימה את התיק שלה, והלכה בלי להוסיף מילה.
בשיעור השני התייצבה בדיוק באותה שעה. חיכתה לו על המדרגות כמו תמיד, עם מכנסים קצרים, גופייה, וחיוך עצוב. ובמוחו השתוללו המחשבות והתהיות, למה היא לא שמחה לקראת החתונה, למה העצב הזה בעיניה, למה...? ותוך כדי צעדים על משטח הריקוד, העיז ושאל, "מה דעתך, שלשיעור הבא תבואי איתו?" ניסה לקרוא את הבעות פניה, "אני אראה לכם, איך תוכלו לתת יחד מופע ריקוד מהמם, עם תוצאות מלהיבות בערב החתונה." אבל נירה סירבה. "זה לא רעיון טוב," היא ענתה וחייכה בעצב. "וחוצמזה..." חיברה את שתי המילים יחד. "זאת אמורה להיות הפתעה."
פעם אחר פעם לימד אותה את הצעדים הנכונים, את תנועות הגוף הנכונות, גילה שנירה מתמסרת לאומנות הריקוד, וגופה נע בחושניות מתפתלת. למד לקלוט את תנועות שפתיה כשהיתה מרוכזת, ואת העווית העצבני כשהיתה מתוסכלת. למד לקרוא את עיניה כשהיתה מרוצה מצעד חדש שלמדה, ואת האכזבה כשדרכה לא מעט על רגליו. כשלמדה סיבוב מושלם, ראה את חיוכה המאושר. כשמעדה ולא שלחה רגל קדימה בזמן הנכון, ברקו עיניה, וכמעט עלו דמעות בעיניה. לאט לאט, הכיר את כל הבעות פניה, והוא מצא את עצמו מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא שלהם.
בוקר אחד התקשרה מוקדם, וביקשה לדחות את השיעור. "אולי, אם אפשר..." שאלה. "לקבל את השיעור בערב?" ועוד לפני שחשב שוב, הסכים. לשעה עשר בדיוק. אחרי שיעור הסלסה, ואחרי שכולם ילכו. הוא ישחרר את הקבוצה חצי שעה לפני הזמן, ויתנצל. כי ככה רצה. ולמרות ששכנע את עצמו שזה בלתי אפשרי, ושהיא עומדת להינשא לבחיר ליבה בעוד פחות משבועיים, רצה להישאר איתה לבד, להרגיש אותה שלו, ולו רק לרגע קצר אחד. אפילו בפני עצמו לא יכל להודות שהוא קצת מאוהב. כי זה אסור. היא מיועדת לאחר... והיא עומדת להינשא.
שי לא היה מרוכז כשהקבוצה רקדה בסטודיו. בדרך כלל הקפיד ליצב את עמידתן של הנשים בחבורה, ולהזכיר לגברים להדק את המגע בסיבוב, בדיוק לפי קצב המנגינה. הערב, הביט בשעון פעם אחר פעם, כאילו יכל להזיז את המחוגים בכוח המבט בלבד. הערב חיכה לנירה במיוחד.
בחמישה לעשר, סוף סוף לבד. התאפק לא לחכות לה בחוץ על המדרגות. לא רצה להיראות נלהב מידיי. ושלא כהרגלה איחרה בעשר דקות, שהתגלו כעשר הדקות הכי ארוכות בחייו. הוא לא שאל מדוע איחרה. רק העיר בחיוך. "איחרת היום..." והיא הנהנה בדממה. מי את נירה? שאל את עצמו בדממה כשבהה בתנועות גופה בסחרור ריקוד ה'פסדובלה', ריקוד מלא תשוקה, מעגלי. נצמדת אליו ונפרדת בקצב וצעד כפול. באותו ערב היה ער במיוחד לריח גופה. ולעובדה שלא היתה מרוכזת בכלל. בחצות עצר ונשען על מעקה הריקוד, מתנשם. "נירה..!" ביקש שתקשיב, אבל גופה נע בריקוד סוער, שהתגבר הדרגתית בעוצמת הנגינה. "נירה..." אבל, היא לא הקשיבה. מרוכזת עד תום. עד שאחז בה בכוח ועצר אותה. עיניה בהו דרכו, ולא הביטו בו. "נירה...די! תפסיקי!" שתקה פתאום כאילו התעוררה, ואז ניערה את ראשה. "קח אותי הביתה." לחשה. "בבקשה." ובלי להוסיף, לקחה את המגבת ועטפה את צווארה.
שי נסע ברחובות הריקים, השעון במכונית זהר על חצות וחצי. "תפנה ימינה, וסע ישר עד לסוף הרחוב." אמרה לו נירה. והוא נסע בדממה. לאחר מספר דקות ביקשה שיעצור בפינה. מופתע, עצר והביט בעלטה מסביב. "מה...?" שאל ודקירת בהלה דקרה את ליבו. "בוא!" אמרה, ויצאה מהמכונית. הוא הלך אחריה. "נירה, לאן את הולכת?" שאל כששם לב לאן פנתה ללא מילים. נירה עצרה מול שער הברזל של בית הקברות. היססה דקה אחת קצרה לפני שנכנסה פנימה. סקרן הלך אחריה בשקט, נזהר לא להפר את הדממה. ואז עצרה. שי התקרב, והניח יד על כתיפה. "נירה..." לחש. היא חיבקה את עצמה ודמעות זלגו מעיניה כשמבטה ננעץ במצבה הגדולה. שי לא הצליח להבין. על המצבה נכתב : "אבירם. אח , אהוב , וחבר יקר." נדמה שהיא נשענה עליו בחולשה פתאומית. "פה, טמון אבירם." אמרה. "הוא נהרג בתאונת דרכים היום לפני חודשיים, יומיים לפני החתונה שלנו." קולה השתנק. "רציתי להגשים את חלומו וללמוד לרקוד כמוהו, הוא רקד נפלא." נשמה עמוק, והוסיפה. "רציתי שיתגאה בי, הוא תמיד אמר שיש לי שתי רגלים שמאליות."
