איך נפלו גיבורים/ רונן
הדרך לשדה התעופה ארכה כשעתיים וחצי. כל הדרך מהקריות. את הנסיעה הזאת תכננתי כמעט חצי שנה, ופחדתי שהשביתה תקלקל הכל. לא, לא את הנסיעה מהקריות תכננתי חצי שנה, אלא את הנסיעה לחו"ל.
מה, מי אני ? אאאה, שלום, אני מיכל ושבוע שעבר מלאו לי 12.
יש ! בת מיצווה, איזה מגניב, ועכשיו אני בדרך לטיול הבת מיצווה שלי.
אבא אמר שהוא מקווה שלא נתקע בצ'ק אין. בטח, כל עם ישראל ממהר להסתלק לפני שההסתדרות תסגור שוב את נמל התעופה. אמא, כרגיל, הרגיעה אותו ונתנה בו את ה'מבט'.
אתם יודעים, זה בחצי עין, משולב בהבעה של "יותר טוב תשתוק". היא תמיד צריכה להיות "המודאגת", והיא קצת כעסה על אבא שהוא לוקח לה את התפקיד.
וואוו, איזה תור של מכוניות השתרך לבדיקה. פתחו ארבעה מסלולים ועדיין הזדחלו כ-20 מכוניות בכל מסלול. "אמרתי לך שהיינו צריכים לבוא עם מונית", אמרה אמא, מנסה להצית מחדש את הויכוח. עוד פעם "ההיינו צריכים" הזה, רטן אבא. "ולמה, עכשיו עם מונית לא היינו עומדים בתור ?". ולמקומות, היכון, צא! הויכוח ניצת מחדש. אמא מפתיעה עם הטיעון השחוק של הכסף, אבל אבא מתעשת וחוסם אותה בחישוב המסובך של ימי חניה + טיפ. שמתי לב שהם מתווכחים ללא הלהט הרגיל. רק מתוך אינרציה להסחת הדעת, מהשאלה החשובה באמת - נטוס או לא נטוס. נספיק או לא. יש טיול או יש שביתה. בהההההה.
כפי שאבא צפה, הטרמינל היה מפוצץ באנשים. למרבה הפלא הצ'ק אין היה צ'יק צ'ק ואאוט. וכבר היינו בדרך לקומה השניה לביקורת הדרכונים. "אם עברנו צ'ק אין הכל בסדר. הם לא יתקעו אותנו כאן", קבע אבא בסמכותיות. "תתפלא", השיבה אמא שעוד נשארה לו חייבת מהויכוח הקודם.
תגידו, גם אצלכם ההורים כל הזמן מתווכחים ומתנצחים זה עם זה? (יצא לי מלה יפה מתנצחים) האמת לא כל כך אכפת לי. בדרך כלל המבוגרים דואגים יותר מדי, ובשביל לתת בטוי לדאגות שלהם. מן תרפיה כזאת, (כן לימור, אני יודעת מה זאת תרפיה) הם חייבים לגלגל אותן למישהו אחר או לפחות לשתף כל הזמן את הסביבה. מין מרוץ שליחים טפשי כזה. אני כבר התרגלתי.
בכל פעם שקורה משהו חשוב (חשוב, נו, לא צריך להגזים...) כמו חתונה , יום הולדת, ארוחת ערב אצל סבתא רוחה (שאבא באופן אישי לא כל כך אוהב, אבל אל תגלו לו שאמרתי לכם), מתחילים הויכוחים הרגילים: למה החולצה הזאת? אבל גיהצתי לך את השניה, או, נו תפנו לי את האמבטיה. אתם יודעים שאני צריכה זמן להתכונן... או - הנבחר מכולם: המונולוג האם השמלה, חולצה, מכנסיים, נעלים וכו' מתאימים, יפים, לא משמינים וכו'. אז אבא (כמו כל שחקן ששיחק בהצגות האלף) מאשר שהחולצה, חצאית, מכנסיים וכו' נראים בסדר גמור. ואז מתחיל תורו: נו, אנחנו נאחר, למה תמיד צריך לחכות לכן... וכמובן הטוב שבטוב – אתן עוד תראנה לאיזה פקקים אנחנו נכנס בגללכן, ובכלל, שכחתי למלא דלק. איך זה לא מלאת דלק ?! אבל אתה ידעת כבר לפני חודשיים שאנחנו צריכים להיות עד שש, שבע וחצי, שמונה (תבחרו מה נח לכם) וכן הלאה וכן הלאה. בסוף כולנו יוצאים מהבית שניה לפני שיוצאת לי הנשמה.
למה לדחוף, מה זה פה! גברת למה את דוחפת?! התחילו צעקות ודחיפות בין הממתינים לעלות. מה זה צריך להיות! צעקה אחת, תתביישו. – מדינה של בריונים! חוליגנים! צעק אדם מבוגר במבטא אידישאי.
"מה קורה" נסתה לברר אמא. הם לא נותנים לעלות.
אבל מדוע ?
אנשי הבטחון מבקשים לוודא שהיהודים הם יהודים אמיתיים, ושאין כאן מפירי שביתה.
"מה זאת אומרת אמיתיים?", שאלה בחורה שעמדה מאחורנו.
מי שלא יודע לדקלם את "קינת דוד", לא עולה.
"מה עושים לא יהודים?" שאל בחור במבטא אמריקאי בולט.
יכולים לעלות חופשי.
רק רגע אחת, צעק הבחור, אני פה לעלות, אני דרכון אמריקאית. ופילס את דרכו כלפי מעלה. אחריו מיהרו כל ה"לא יהודים" ונשארנו רק אנו, היהודים הטובים, כפסע אחד לפני הארץ המובטחת.
"למישהו כאן יש תנ"ך?" קרא בחור גבוה בחולצת טריקו. נראה קצת כמו אקי אבני, אבל יותר גבוה. "יש לי תהילים."
"לא, תהילים לא טוב, אנחנו צריכים תנ"ך". "באיזה ספר זה בכלל" שאלה גברת אחת את בעלה.
"אנא ערף, מלכים אני חושב".
"מה פתאום מלכים?" התערב בחור אחר שעמד לידו, מחבק את החברה שלו בפוזת הבעלות הטיפוסית. "זה בכלל בשופטים".
"שופטים?! מה פתאום שופטים, דוד היה מלך ישראל לא ?, כמו בשיר. מלך –אז מלכים – בבקשה". ענה לו הבעל מסתכל על אישתו בגאווה (איך הראתי לו).
"אבא", קראתי ומשכתי בידו של אבי.
"לא עכשיו מתוקה".
"אבל אבא"....
"רגע רגע", צעק אבי, "למה אנחנו נותנים להם להתעלל בנו כך, זה הכל חלק מהעיצומים של ההסתדרות".
אבל קול קורא במדבר (אני דוקא לא רעה בתנ"ך). המהומה הלכה וגברה ונוצר לחץ על הכניסה. "לא לדחוף, לא לדחוף שמה, יש כאן ילדים. יכול לקרות אסון כמו שהיה שמה, נו, בחיפה באיצטדיון". הגיעו מספר שוטרים לעשות סדר בקהל המרוגז, ולמנוע, כמובן, שמישהו יפגע.
"אבאאאא", משכתי בחוזקה בידו.
"כן מה קרה", נבהלה אמא שחשבה שכבר משהו קרה לי.
זה משך את תשומת ליבו של אבי. שפנה אלי. "מה יש חמודה", שאל ?
"אני יודעת את הקינה, היינו צריכים ללמוד אותה בעל פה בבית הספר".
"אז למה את לא אומרת. הנה, הנה כאן" קרא אבי מעל ראשי האנשים, מפלס לו דרך קדימה. "היי , היייי! , לא להידחף" צעקה עליו אישה אחת.
"לא זה בסדר", הסביר לה אבי בתנועות ידיים נרגשות. "זאת ביתי" והצביע עלי.
"היא יודעת את הקינה ! תנו לנו לעבור! ביתי יודעת את הקינה".
דממה השתררה בקהל. עשרות אנשים הפנו את מבטם אלי. רחש עבר מאחד לשני ... היא יודעת את הקינה. את כולה ? כנראה, תראה, נותנים להם לעבור. בטח לימדו אותה בבית, מערכת החינוך שלנו כבר לא מלמדת כלום. לפחות לא את הדברים החשובים.
מה הפלא שאנחנו ממוקמים בכל הסקרים כל כך נמוך, בתי הספר שלנו לא שווים כלום.
בשביל מה צריך את האנגלית והמתמטיקה שדוחפים להם היום כבר מכיתה א'.
אם שואלים אותי, את הדברים החשובים לא מלמדים היום בבית ספר.
"כן , קינת דוד זה חשוב". עונה לו זקנה שעומדת לפניו. "קצת יותר ערכים עוד לא הזיקו לאף אחד.
אני זוכרת בזמני, היה חובה ללמוד את הקינה בכל בתי הספר. אבל אני אז התעצלתי, ותראו לאן זה הביא אותי היום".
הצלחנו להגיע במאמצים רבים, כאשר אבי מפלס מלפנים ואימי דוחפת מאחור (צוות לעניין כשהם רוצים). התיצבנו לפני השומר במעבר.
"איפה הדרכונים ואישור המעבר ?" שאל אבי את אימי. היא פשפשה בארנקה ושלפה את המסמכים. הוא עיין במסמכים הנהן בראשו. "או קיי, זה בסדר. והקינה?" "היא יודעת" הצביע אבי עליי בגאווה. "הכל?", שאל. כן, הנהנתי. "אז בבקשה תתחילי". חיכחתי בגרוני, מודעת לעשרות זוגות העיניים הצופות בי בדריכות.
"נו", זרז אותי, "אין לנו את כל היום". " הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים". קראתי בקול צלול וברור. "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות ערלים".
"את בטוחה שזאת קינת דוד ?". "כן", עניתי, ובנוסף הנהנתי בחוזקה בראשי (ליתר בטחון) למרות שהוא קטע אותי באמצע.
"חיים, איך הולך כאן קינת דוד? " שאל השומר את חברו בתור הסמוך.
"מה, מאיפה אני יודע ?", משך השני בכתפיו. "מה אני רב ?".
נמלטנו מהמהומה שפרצה שם ישר לביקורת הדרכונים. מאוחר יותר, במטוס מעל שמי איטליה, הסביר הנוסע במושב ממול לאימי, שבסוף נתנו לכולם לעבור, כי לא היה אף אחד שידע את הקינה כולל נציג ההסתדרות.
ומה איתי, אתם שואלים ?.
טוב קודם כל אני שמחה שהטיול לא התפנצ'ר לנו. אח"כ, אני מאד מרוצה מתשומת הלב ומהמבטים שהורי שולחים לכיווני כל הזמן.
וחוץ מזה אני חושבת שמגיע להם שם בשדה התעופה שכולם עברו.
אחחח, ההסתדרות הזאת, איך נפלו גיבורים ? פשוט מאד, שמו להם רגל !.
© כל הזכויות שמורות לרונן
