פעם הייתי בשלנית ממש.טבחית "קורדון בלו" הייתי! כל מיודעיי עמדו אצלי בתור לקבל הזמנה לארוחה. גם מי שלא היו ידידיי בנפש היו מתחנפים אלי מספר פעמים בשנה כדי לבוא ולסעוד על שולחני את אחת מארוחותיי המהוללות.
שמן יצא ברחבי לונדון העיר- וכל מי שהוא מה בקהילת המכרים הקטנה שלי לא היה מעז להראות פניו בציבור אם לא יכול היה לבשר כי אכל על שולחני.
כל ארוחה הייתה הרפתקאה. מעולם לא ידעתי בתחילת ההכנה, כיצד ייגמר הסיפור: יצאתי לדרך מצויידת כהלכה בכלי נשק שונים: סירים, מחבתות , קלחות, מטרפים, מזלגות, ספרי בישול בכל השפות, כולל שפות אותן לא ידעתי אפילו לקרוא.מוצרים ממוצרים שונים מנבכי ארון הפלאות שלי הצטרפו לערב רב וגדול של ירקות ופירות, תרנגולות לשעבר, בני פרה ודומיהם (מדובר בימי הטורפים שלי- ימי הצמחונות שלי הם סיפור אחר)
הדרך תמיד התחילה בספר בישול מסויים, אבל הסתיימה כאשר הרצפה הייתה מכוסה בספרים פתוחים, סירים גדולים מבעבעים על הכיריים, התנור מזמר בחום, ואני, מותשת, רובצת על הרצפה, ללא כוח- לפני מקלחת, כשקול האורחים מתרונן בדלת, וביקבוק יין הקיאנטי שתמיד הביאו עמם, נשמע למירחוק ( תמיד היה זה קיאנטי- כי תמיד ידעו שאצלי יקבלו טוב יותר: יין מתאים לכל מנה).התוצאה הסופית הייתה ארוחה בת עשר מנות, ואף פעם לא ידעתי מראש מה יצא לבסוף מהכימייה האורגנית שלי.
טיב האוכל היה תלוי בזהותם של אורחיי: אם היו אלה אנשים שהיו אהובים עלי- תמיד הצליחו תבשיליי. אם היו אלה אורחים של חובה- לפחות חלק מתבשיליי הקדיח- וייתרתם יצאו סתמיים ביותר.
פעם בשנתיים הייתה מופיעה אצלי לביקור מארץ הקודש, אמי. דעו לכם שכל שאני יודעת בבישול- לא בא ממנה: היא עצמה בשלנית מעולה_ אך כדרך בת באם- סירבתי ללמוד ממנה כל חיי (בכלל, טענתי שנים רבות שאין לי כל כוונה לבשל, כי החיים יפים גם בלי עבודה זרה.
אבל זה סיפור אחר. לכבוד אמא שלי הייתי מכינה את הטובים בתבשיליי- והמסובכים בהם: אמי צימחונית, ומדובר בימים שלפני חזרתי בתשובה. (בינתיים חזרתי בשאלה- בערך!) . שבועות לפני בואה הייתי מתכננת את מצעד המטעמים שאגיש לה. המחמאה הגדולה ביותר הייתה הקביעה שלה, בחצי פה, ובחוסר ששון מוחלט " פשטידת הקישואים שלך לא רעה!!)
ובכן, הגיעה אמי לביקורה בלונדון רבתי, על צרורותיה, על המנדלברוט בקופסת הקרטון- מנחתה לדיאטה הנצחית, עם עשר צנצנות הטחינה בטעם הבית ודגל ישראל אחד (כדי שלא אשכח את מכורתי). כשנה בשנה החל פסטיבל האוכל: כל יום- בישולים משעה חמש אחר הצהריים ועד שמונה בערב בדיוק (אסור לאחר לרגע ! הקיסרית מתעלפת מרעב!) זאת כמובן אחרי יום עבודה מפרך.ובדיוק ביום זה החל כלי הנשק העיקרי לגמגם: תנור הגז פצח במרד.
אל תשאלו איך שרדתי את שלושת השבועות של הביקור:אימפרוביזציה רדפה אימפרוביזציה- ומזלי הוא שאת רוב הירקות אפשר לאכול חצי חיים. הקומפלימנטים נשמעו די חלולים בביקור הזה, ושתינו נאנחנו אנחת רווחה כשהיא עלתה למטוס וחזרה ארצה.
הגבר בחיי התחיל לנשום מחדש ולחייו הוורידו. החתולים יצאו ממחבואם לראשונה מזה שלשה שבועות. (כנראה שבעליית הגג היו עכברים- אחרת לא ידוע לי איך שרדו, הרי רק ממבטיה של אמי , שונאתם בנפש, גם חתולי רחוב שורדניים היו הופכים לאבק.)
כשחזרנו הביתה לאחר הנסיעה להיתרו ונשיקת הפרידה הקרירה ביותר מאז גילוי הקוטב הצפוני, גיליתי על השולחן בחדר האוכל מעטפה ישנה. היו בה 400 לירות שטרלינג בשטרות כסף אנגלי- הון עתק לאימי הזקנה. לכסף צורף פתק קטן ומקומט: "תודה על האירוח- הגיע הזמן שתקני תנור חדש לבריאות- ותוכלי לבשל כמו שאת באמת יודעת-
אמא".
התרגשתי עד דמעות. אמי אשה מאד צנועה, לא אמידה, פרקטית, ואינה נתונה למחוות רגשיות. אבל האמינו לי- המתנה הזו הייתה מחווה רגשית שאין שנייה לה. אפילו בחתונתי לא עשתה מחווה המתקרבת למחווה הזו כשאיחלה לי אושר לשנה הבאה!
סקרתי את כל דפי השבועונים ועיתוניי הצרכנות, העזר כנגדי חקר את השכנות, ומצאתי את תנור חלומותיי. כל שצריך היה לעשות היה ללכת למרכז הקניות המקומי, לשלם לאשי המעכירות ההודי ולקבל תנור חדש הביתה.
כהרבה תכניות בחיים, קיים כוח עליון, "כוח הדווקא" העומד עלינו לכלותינו, והמונע, כמעט תמיד, את קיום משאלות הלב. ביום השבת שבו הייתי אמורה לצלוח את הרוביקון, צלצל הטלפון בביתי, וחברתי הטובה תיאה הזמינה אותי ואת הצמוד אלי לפתיחת תערוכה של חבר טוב שלה- אמן קרואטי צעיר ואביון בשם דושקו. הלכנו. ראינו ציורים לא רעים בכלל - בשמן ואקריליק- והכרנו את האמן שאכן היה נחמד מאד- ומזה רעב. לאחר הקנפה העשרים במספר (בחסות ובמימון שגרירות קרואטיה בלונדון) נאמרו חמש מילים גורליות ע" חברתי תיאה, שהיא מדענית מכובדת מאד , ואהובה עלי במיוחד, מאחר ובהשפעתי הפכה למומחית בביצוע ניסויים מדעיים בתרופות ללא שימוש בחיות: קולה של תיאה זו נשמע ברמה:" אולי אתם רוצים לקנות ציור של דושקו?"
אינני יודעת מה בדיוק קרה באותו רגע: שני אנשים צעירים שקולים, אינטיליגנטים ועניים למדי (אנוכי והעזר כנגדי) , הסתכלו אחד על השניה, איבדו לרגע את שפיות-דעתם וענו במקהלה, או נכון יותר-בדואט:"אולי...."
תוך דקותיים הובאו לפנינו עשרה בדים- אחד יותר מדכא מרעיהו: ובאנגלית שבורה הסביר האמן הרעב את מעלותיו של כל אחד מהם.
המהמתי. כיחכחתי. השתעלתי. שרקתי. לחשתי. העזר שכנגד גם הוא עשה זאת- בקול בריטון, שנשבר מפעם לפעם בפלצטו עדין- כשהבין למה אנו נכנסים.
לא אכביר מילים. קנינו. קנינו משהו מפלצתי וענקי הנקרא
" מטמורפוזות" : ציור אבסטרקטי של שלש נשים מכוערות מאד שגופותיהן מתלכדות לגוף אחד בגוונים של סגול וכחול- שאפילו לא התאים ככתם צבע לאף פריט ריהוט שלנו. יצאנו משם עם תמונת שמן מקורית נוראה בכיעורה. דושקו הצעיר אכל טוב כשבועיים והפך גם חבר שלנו. מאז- התפרסם מאד, השמין מאד והפך לעשיר גדול. אנחנו-לא.
איני יכולה, עד היום, לסבול את התמונה הזו על הקיר שלי. ניסיתי. מיסגרתי אותה לפחות חמש פעמים. שיניתי את מקומה. אבל אני לא יכולה! מסתבר שהציור מתאר את שלושת התקופות בחיי אשה: נעורים- בגרות- זיקנה. אבל אני- במקום מטמורפוזות- כל שאני רואה הן העיניים של אמא שלי, כפול שלוש, מסתכלות בי בתדהמה ושואלות אותי: " את הגועל נפש הזה קנית במקום תנור חדש? ועוד מהכסף שאני נתתי לך?"
איך אני יכולה לענות לשאלה כזו?
כל הזכויות שמורותBEEBEE
ל
