מרג'י/ש.כהן
"באלוהים , כמה שאהבתי אותה באותו הרגע". שאון גלגלי קרון הרכבת בו ישבתי הפר את השקט של הלילה. הרכבת נדמה היה, שטסה במהירות עצומה. אורות הישובים, שהשתקפו בחלון בו הבטתי, הופיעו ונעלמו תוך שניות. היתה זו הרכבת האחרונה לחיפה מרכז, שם אמור הייתי לרדת ולקחת אוטובוס לקרית ים מקום מגורי.
באותו יום השתחררתי מצה"ל אחרי שירות של שלוש שנים. היה זה ב- 5.2.1973. תחושת הקלה מחד, אך גם תחושת ריקנות מאידך. עם השחרור נסעתי לתל- אביב וצעדתי ברחוב דיזינגוף כדי להעביר את הזמן החופשי שיש לי. עדיין לא עיכלתי שאני אזרח משוחרר. כל הזמן הבטתי בשעון כאילו אני צריך עכשיו לחזור לבסיס. כבר שנתיים מאז הנערה אותה אהבתי הפתיעה אותי בהחלטה להתחתן עם איש עסקים מקנדה, מן שידוך שכזה, ואפילו בלי לומר שלום נפרדה ממני. חודשים הייתי במשבר, ונמנעתי מליזום קשר כלשהוא עם בנות. פשוט פחדתי להתאכזב שוב. השנתיים האחרונות עברו מהר כאשר מחצית שנה שרתתי בבסיס חיל האויר ברפידים שבמרכז חצי האי סיני ומחצית שנה בבסיס חיל האויר בצפון. היתה לי תעסוקה מלאה ומעניינת, ולא שמתי לב איך הזמן חלף.
בשמונה בערב הגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של תל- אביב. רכשתי כרטיס הלוך לחיפה. הרבה מושבים ריקים היו בקרון שאליו עליתי. התיישבתי במושב הפונה צפונה במרכז הקרון, והבטתי בחלון . היה זה לילה חשוך, ובקרון דלקו מנורות שהפיצו אור עמום. לפתע חשתי לאות, ורק רציתי לעצום את עיני ולחטוף תנומה קלה.
ואז ראיתי אותה, צעירה, בעלת גוף חטוב , שיער בלונדיני שופע ופניה פני מלאך כמו פיה מהאגדות. עיני נפערו לרווחה, ועקבו אחרי כניסתה לקרון מחפשת מקום ישיבה. היא נעצרה לפני המושב שלי, ובנימוס שאלה אותי במבטא אמריקאי בולט:
"Can I seat here please?"
"האם אני יכולה לשבת כאן בבקשה" ? היא הצביעה על המושב הפנוי שלידי.
"Yes of course ", כן בודאי, עניתי, והתרגשות ניכרה בקולי. "המקום פנוי"- אמרתי בעברית מבלי לדעת אם היא מבינה את מה שאמרתי. אבל היא הבינה לפי תנועות ידיי, והתיישבה צמודה אלי. נשמתי עמוקות , והריח שלה היה משכר. מזמן לא הרחתי ריח כזה.
לפתע ראיתי בדמיוני את החברה, שעזבה אותי כמו אומרת : "הנה חזרתי אליך". שאון הגלגלים של הקרון נשמע עכשיו בבירור, גם צפירת הקטר, כשעבר צומת כל שהיא בדרך צפונה קטעה את השקט של הלילה .
I am Margi"" – פנתה אלי ישירות, ככה, מבלי שפניתי אליה. איזה שם מיוחד חשבתי לעצמי.
I am Samuel"" – עניתי, והשפלתי את עיניי. לא יכולתי להביט ביופי שלה.
אתה יודע שאתה בחור יפה ? לחשה באנגלית בקול חושני משהו. צחקתי, מה יכולתי להגיד ברגע זה? האמת הייתי נבוך.
"אפשר לנשק אתך"? אמרה, וחיוך קל עלה על שפתיה החושניות, שהיו מרוחות באודם אדום.
מבט של תדהמה על פניי, מסתכל ימינה ושמאלה. אורות הישובים מבליחים לרגע ונעלמים.
שתקתי, לא ידעתי מה לענות לה , רק הבטתי הישר לתוך עיני השקד שלה. עיניים כחולות מדהימות.
ואז בלי הכנה מוקדמת היא חיבקה אותי , ואני זרמתי איתה , חיבקתי אותה וקירבתי את שפתי לשפתותיה, בעדינות נישקתי אותן, והיא לא התנגדה, להפך, שפתיה נצמדו לשפתי בחוזקה, ראשי היה סחרחר, והרגשתי עונג עילאי. התנשקנו בלי הכרה. לא היה אכפת לי אם מסתכלים עלינו או לא. היתה דממה בקרון. לא ראינו אף אחד במצב הזה. היינו צמודים כך במשך כל הנסיעה, מחובקים ומתנשקים וחוזר חלילה.
הרכבת עצרה בתחנה בחיפה בחריקת בלמים. "תחנה סופית" הכריז הכרוז . שנינו קמנו ממקום מושבנו, וירדנו מחובקים לרציף.
"אני נוסע לקרית ים, שם אני גר, רוצה לבוא אלי"? שאלתי בציפייה, שהיא תגיד כן. פתאום חשתי, שהיא חשובה לי, ושאני אוהב אותה כמו שלא אהבתי מימי.
"לא תודה" אמרה, "אני נוסעת עכשיו לדודתי בקריית חיים. מחר אני טסה חזרה לארצות הברית לקליפורניה . זה היה היום האחרון שלי בארץ. "דרך אגב אתה יודע לנשק" . בת צחוק קלה נשמע בקולה .
לא הספקתי לענות לה, והיא הסתובבה, ורצה למונית שעמדה בפתח תחנת הרכבת שיעדה היה קריית חיים. המונית עזבה במהירות, ומרג'י נעלמה אל הלא נודע. אני נשארתי נטוע על מקומי, וחשבתי שאני בתוך חלום.
"רגע", אמרתי לעצמי, "לא הספקתי לשאול איפה היא מתגוררת בקליפורניה? אפילו מכתב אני לא יוכל לשלוח לה". בראש מורכן צעדתי באיטיות לתחנת האוטובוס לקו 59. עליתי, והייתי הנוסע היחיד. התיישבתי במושב ליד הנהג מהרהר על כל היום שעברתי: סיום השירות הצבאי , הטיול ברחובות תל- אביב ובסוף מרג'י. "זה לא אמיתי" אמרתי לעצמי.
הנהג חיכה עוד כמה דקות, ואז פנה אלי ואמר : "זהו נוסעים , נסיעה פרטית בשבילך".
"תודה עניתי, כשדמותה של מרג'י לא מרפה ממני.
"תגיד לי " פניתי בשאלה לנהג, שהיה מרוכז כולו בנהיגה של האוטובוס.
אם בחורה היתה עולה עכשיו לאוטובוס והייתה מבקשת ממך להתנשק איתה, היית מתנשק אותה?"
הנהג היפנה את מבטו אלי לחלקיק שניה, וצחק בקול רם.
"מה קרה? החלקת על השכל? אמר, כשמבטו מופנה קדימה לכביש בואכה קריית ים.
"קוראים לה מרג'י" אמרתי בלחש, ועצמתי את עיניי.
"קום", העיר אותי הנהג, כשהגענו לקרית ים.
הודיתי לנהג וירדתי מהאוטובוס . כל הדרך עד לביתי חשבתי על מרג'י, כשאני ממלמל לעצמי: "באלוהים , כמה שאהבתי אותה באותו הרגע".
