פרק ראשון
שלום עמד לצד הדוכן אתה זוכר אותי ? הדהד הקול בראשו. העורב קרא שתי קריאות שסימנו לשלום כי איננו זוכר ויודע מי הדובר. אישה שבחנה את העגבניות בדוכן הביטה לעברו,
"סליחה ?, אמרת משהו ?" השתוממה.
"את גם שמעת אותו ?" ענה בפנים חיוורות.
"את מי ?, למה אתה מתכוון ?"
זה שמלך, הוא שימלוך
"מי מלך ?, מה אתה רוצה ממני, מה עשיתי לך ?" אמר והחל להתבונן לכל עבר במבט מפוחד. "עזוב אותי, לא עשיתי לך כלום, רד ממני"
האישה לפניו הביטה בו במבט משתומם "אדוני, מה קרה ?, אל מי אתה מדבר, רק אנחנו כאן, אין אף אחד בסביבה". היא שמטה את העגבנייה שהחזיקה בידה והחלה לחפש מסביב "לקרוא לעזרה ?"
"מה את רוצה ממני, זאת את" פנה אליה במבט זועף. הוא היה בטוח שהיא הדוברת בקול עמוק של גבר, כאילו היא רצתה ממנו משהו לא ברור.
"אני חושבת שאתה קצת לא בסדר, אדוני." היא סיננה מבין שיניה תוך שהיא מנסה לחפש עזרה.
גבר כבן שלושים שעבר בסביבה פנה אליה "גברתי מה קרה ?, המוכר מנסה להתנכל לך ?",
היא סימנה לו להתכופף לקראתה. לאחר שהרכין את ראשו והפנה את אזנו לפיה, לחשה לו "אני חושבת שמשהו איתו לא בסדר, הוא חושב שאני מדברת אליו, אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני"
אני מרגיש שלא נצליח הפעם, המוות קרוב
"מי מת ?, מה מת ?, תיזהרו אנשים, יש כאן מחבל"
"אדוני תירגע, הכול בסדר, אף אחד לא יפגע בך. אין כאן שום מחבל" צעקה האישה לעברו וניסתה להרגיעו.
"אדוני, חבל על האנרגיות שלך" פנה עובר האורח אל שלום, "אנחנו כאן איתך, תירגע".
"אני חושבת שכדאי להזעיק עזרה" לחשה האישה לגבר שעמד מולה, "אני חושבת שהוא מדמיין דברים."
בינתיים החלו להתקבץ מסביב לדוכן הירקות עוברים ושבים שהביטו בהשתוממות לעבר הרוכל המוזר. חלקם גיחכו וצחקו על המחזה מעורר העניין שהתרחש מתחת לאפם.
תדאג שלא יראו אותך, זו ההזדמנות האחרונה שלנו
"אני רוצה לעזוב את המקום, קחו אותי מכאן" זעק שלום לעבר ההמון, "אנחנו בסכנה, שמישהו יעשה משהו". הוא טרם אמר את המילה האחרונה והחל לרוץ לאורך השוק, מנופף בידיו, מכה בראשו ורוקע בקרקע. "קח את הירקות איתך, תזרוק אותם במקום אבנים" צעק על אחד הרוכלים לאחר שעצר ליד דוכן הירקות שלו, "למה אתה מחכה, קדימה" רטן לעבר הרוכל שחיוך נבוך עלה בזוית פיו.
"שלום, אל תדאג, הכול יהיה בסדר. כולם בסדר גמור, לא קרה לאיש כלום" ענה לו הרוכל כמי שמבין מה עובר על חברו השמנמן.
לפתע התכופף לעבר גיליון עיתון הבוקר שמישהו השליך כנראה לרחוב "בנות הברית לא ינצחו, לא ניתן להם..." קרא את הידיעה בעמוד הראשי. "כנראה שהסוף שלנו מתקרב, אני חייב לעשות משהו לפניי שיגיעו אליי. איפה אווה ?, אני רוצה לאווה, קחו אותי לאווה" קרא בקול רועד.
עברה עוד כשעה בה ניסו העוברים ושבים להרגיע את הרוכל אחוז האימה ועד שהגיע רכב האמבולנס למקום. "איפה שלום ?", פנה אחד האחים הלבושים בלבן לאישה שנופפה לעברו.
"הנה הוא שם, יושב על הרצפה מחזיק את הראש עם הידיים ומנסה להבין כל מיני דברים לא ברורים".
האח הלבוש בלבן פנה לעבר חברו וסימן לו להתלוות אליו. הייתה זו שעת צהריים בשלהי חודש אוגוסט. החום היה בלתי נסבל ועל גופו של שלום נגרו אגלי זיעה. בגדיו נראו כאילו זה עתה סיים את שחיית הבוקר בחוף גורדון, אלא ששכח להסיר מעליו את הבגדים.
"שלום, איך אתה מרגיש ?, מה איתך ?", פנה אחד האחים לרוכל כאילו הכירו מזה שנים. "מה עובר עלייך ?, עוד פעם לא לקחת את התרופות ?"
"הנה הציפור מצייצת, הם באים, אני, אני מרגיש, אני חייב לברוח מכאן, איפה הבנות שלי ?, קח אותי מיד לבנות שלי".
"שלום, אתה לא מזהה אותי ?, זה אני ברוך, חבר שלך" התכופף אחד האחים, הגבוה מבין השניים. הוא היה בנוי לתלפיות, אם כי ניכר בו שהיה עדין ובעל אורח רוח כלפיי האיש השרוע לפניו.
ברוך סימן לחברו שיתקרב אליו וסימן לו בידו לכרוע ברך לצידו.
"הכול יהיה בסדר שלום, אל תדאג." שני האחים אחזו בתקיפות בזרועותיו של הרוכל וסייעו בידו לקום "בוא איתנו שלום, אל תתנגד, יהיה בסדר", הקימו אותו מישיבתו על הקרקע והחלו פוסעים אט במעלה השוק לעבר האמבולנס. "ספר לי מה עובר עלייך ?", פנה האח השני לעבר הרוכל וניסה לדבר ברכות, אם כי בתקיפות תוך כדיי הליכה איטית.
יופי, אתה עושה את זה מצוין, הם כבר לא ימצאו אותך
"אני אומר לכם, הם באים, הגיע הזמן לברוח מכאן, שעתנו הגיעה, קדימה למה אתם מחכים ?"
"זה בדיוק מה שאנחנו עושים שלום, אנחנו הולכים מכאן. תירגע, הכול יהיה בסדר עכשיו".
שני האחים הובילו את הבחור המפוחד במעלה הרחוב, עד שהגיעו לניידת האמבולנס שחיכתה להם. הם פתחו את הדלת לקראתו, הוא לא התנגד ונבלע בתוכה תוך כדיי דחיפה של אחד האחים.
"אתה רואה ?, הרכב מחכה רק לך, עוד מעט תגיע למנוחה ולנחלה, הכול יהיה בסדר" ניסה ברוך לדבר על ליבו של שלום.
גופו החל לרעוד, כנראה שהפחד נתן את אותותיו בו. ניכר היה בו שהוא עובר תקופה לא קלה. הדרך לבית החולים השתרכה לה, ונראתה לשלום כמו נצח. הוא ישב בה מכונס בתוך עצמו, לא מבין לאן מה עובר עליו "לאן אתם לוקחים אותי ?, קחו אותי לחוף, אנחנו חייבים לעשות משהו לפניי שהם יגיעו. הם מגיעים, אתם לא מבינים ?" ניסה להסביר לצמד הגברתנים שישבו לצידו בשקט מוחלט ורק המשיך לבהות בנוף המתחלף מבעד לחלון, פיו היה פעור למחצה ועיניו פתוחות לרווחה, הוא ציפה לראות דבר מה לא ברור.
כשהגיעו לבסוף למבנה אפור וקודר, קידמו את פניהם שני אחים נוספים "אהלן ברוך, מה נשמע ?, איך היה ?"
"לשמחתנו עבר בקלות, הוא לא התנגד. הרמת טלפון לאשתו ?" אמר וסימן לחברו שייקח פיקוד על העברתו לבית החולים.
"אל תדאג, היא צריכה להגיע כל רגע", הוא לא סיים את המשפט ולפניהם הגיחה פתאום מכונית אדומה. ניכר היה שאישה הנוהגת בו מבוהלת. היא מיהרה להחנות את רכבה לצד המדרכה, בדיוק מאחורי ניידת האמבולנס שהובילה את שלום למבנה בית החולים. היא רצה לעברו כשהיא משאירה את דלתות המכונית לא נעולות.
"שלום, מה איתך ?, מה עשו לך ?"
אווה, אנחנו חייבים לברוח מכאן כמה שיותר מהר, הם עולים עלינו" פנה אליה בארשת פנים מפוחדת ורצינית.
"מי זאת אווה ?, זו אני שושנה, אשתך, אתה לא מזהה אותי ?" דיברה אליו תוך שהיא מנסה לחבקו ולהסתיר את חששותיה.
שושנה פנתה לאחד האחים בהתרסה "מה עשיתם לו ?, הוא נראה לי גמור, מה קרה ?"
אחד האחים סימן לשושנה לזוז איתו הצידה משם, כך ששלום לא ישמע את מה שיספר לה "אני חושש שהוא קיבל התקף נוסף, קיבלנו קריאה ונסענו לקחת אותו מהשוק. את מבינה" ניסה להרגיע את האישה, "הוא לא במצב טוב עכשיו, הוא מדבר על זה שהוא חייב לעזוב את המקום איתך, שהוא בסכנה, לא ברור".
"אני מבינה" נאנחה שושנה "אני לא יודעת מה יהיה עכשיו, קשה לי עם זה" אמרה ודמעה זלגה על לחייה.
שומרי סף פתחו בפניהם את שער הברזל הכבד וכולם עברו דרכו. מעבר לחצר הגדולה הבחין שלום בכניסה לאולם גדול. ארבעתם פסעו פנימה, כשהאחים מוודאים שלא יסטה מהמסלול שקבעו לו, הגם שניסה להסב את ראשו שוב ושוב כדי להיות בטוח שאשתו אכן מלווה אותו ושומרת שלא יאונה לו רע.
באולם גדול הסתובבו להן דמויות רבות. שלום לא היה עדיין רגוע לגמרי, ואפילו נסער למדי, אבל הצליח להעיף בהן מבט. הן נראו לו חצי ישנות וחצי ערות, מתנדנדות כמו עדת פינגווינים מצד לצד. הוא לא הבין מה קורה שם ומה הוא רואה, אבל הייתה זו משום-מה חוויה קשה להביט בה. אשתו תפסה בידו ולא יכול שלא לראות כיצד מבטה מפוחד נזרק שוב ושוב לעבר האומללים שצעקו, קראו קריאות בקול גדול כתובעים כל מיני דברים מוזרים שאף אחד לא שמע עליהם ולא הבין את משמעותם.
שושנה הצטרפה אליו ויחד נכנסו למשרד. הוא התיישב לצידה שכל העת אחזה בידו, כמנסה לנחם אותו על משהו, ולא הבין על מה ולמה. כבר שנים ארוכות עברו מאז אחז כך בידה. שושנה התיישבה גם היא והחלה לספר לרופאים בחלוק לבן על כל מה שעבר עליו בימים האחרונים, וכיצד אינה מבינה מדוע הביאו אותו הנה, משתדלת בדבריה ליצור את הרושם שמישהו מיוחד ויוצא מן הכלל ניצב כאן בפניהם ושמוטב שידעו זאת וינהגו בו בהתאם. הגם שהקשיב לדבריה, לא הבין מה קרה לו ומדוע כולם מודאגים, הרי קרו כל כך הרבה דברים הרבה יותר קשים, אז מה הם מתעסקים כאן איתו?.הוא סירב להבין, אבל היה לו נעים לשמוע ששושנה חושבת שהבעל שלה כל כך מוצלח ושגם היא לא בדיוק מבינה מה רוצים ממנו.
הרופאה שישבה בחדר הביטה בפניו שנראו לה בוודאי חתומים. בכל זאת בתוכו הייתה התרגשות רבה מאוד, אבל עשה מאמץ רב שלא לתת לה ביטוי. משהו נתן לו להבין שלא אוהבים כאן אנשים מיוחדים ושמנהיג לא יקבל כאן מהם טיפול מיוחד, וגם לא אשתו.
"אתה מתבקש לחתום על הטופס הזה," אמרה והגישה לו נייר מודפס, שורות על גבי שורות עם הרבה אותיות קטנות, ותחבה בידו עט. הוא כל כך התאמץ לשלוט ברוחו עד שלא היה מסוגל לגלות התנגדות, כל שכן לקרוא את הכתוב בטופס. הרופאה אמרה בקול גדול, גדול מדי כך זה נשמע לו:
"אתה מתבקש לחתום על הסכמה לאשפוז מרצון," כך אמרה. שלום חתם על הטופס בלי לדעת מה מצפה לו.
נראה היה שכולם סביבו נשמו לרווחה וקמו על רגליהם, הוא הובל החוצה וכולם הלכו בעקבותיו. שושנה מיהרה פתאום להסתלק. היא נשקה לו על לחיו, הביטה באח לצידו כרומזת לו משהו והסתלקה משם בצעדים מהירים.
שני אחים לבושים במה שנראה לו כפיג'מות פנו אליו. כל אחד מהם אחז באחת מידיו ושניהם הוליכו אותו בתיאום מופתי אל המעלית שלקחה אותם היישר אל הקומה העליונה ביותר, לאגף הסגור.
הם צעדו במסדרון ומשם פנו אל אחד החדרים. אבל ברגע שפסו פנימה, ויתרו האחים על כל ההצגות והשכיבו אותו בכוח על מיטת טיפולים, על גחונו. אחד מהם רכן לעבר שלום ואחז בו בשתי הידיים כדי שלא יצליח להתנגד, ובמרפקו לחץ על צווארו והצמיד אותו בכל כוחו למזרן. ואילו השני קשר את רגליו ברצועות למתקן המוצמד למיטה ולאחר מכן קשר את ידיו ברצועות.
לא היה לו מושג מה הם עושים לו. שוב הוא היה משוכנע שהנה הגיע הסוף שלו, יום הדין שלו הגיע. לבסוף התערפלו חושיו לגמרי לאחר דקירת המזרק שהחדירה ישירות לישבנו סמי הרגעה.
שלום התעורר לאחר יומיים, תוהה היכן הוא נמצא. פיו יבש, גופו נוקשה אבל מיוזע ודביק. הדבר הראשון שזכר מרגעים אלה של יקיצה היה שלמרות שגופו התקשה להיענות לו, הוא פסע בעקבות קבוצה של אנשים לבושי פיג'מה, או אנשי הפיג'מה כפי שהתחיל לכנותם. דשדש בעקבותיהם בעוברם ממסדרון למסדרון, עד שנעצרו ליד גרם מדרגות שהיה חסום על ידי דלת פלדה עם חלונות. ליד דלת הפלדה עמד גבר שנראה היה שכל תפקידו בחיים הוא להשגיח על העוברים ושבים מבעד לאותה דלת אימתנית ואפורה.
שלום היה בטוח שתיכף יחזירו אותו למיטתו, והיה שמח לו עשו כך, אך במקום זאת פתח שומר הדלת את הדלת והניח להם לעבור, כמו עדת ברווזים גדולה, מתנדנדת מצד אל צד. כך דשדשו כולם במין שינה-יקיצה מוזרה, עוברים דרך הדלת ואוחזים חזק במעקה הבטיחות של גרם המעלות בעודם יורדים בו בזהירות של אלה שצעדיהם אינם בטוחים.
אף אחד לא הוליך אותם אל יעדם. האח חשב עליהם כמין עדר ללא רועה... אבל כנראה שהברווזים או העִזים, יהיו אשר יהיו, ידעו בדיוק לאן הם הולכים, שכן פתאום מצאו את עצמם בתוך אולם. היה שם שולחן פינג פונג, והיו פזורים בו גם סתם שולחנות עם כיסאות סדורים סביבם. מבט נוסף הראה לו שבצמוד לאולם ישנו עוד חדר עם קופסאות קרטון שטוחות של משחקי חברה, ומאחורי מחיצת סורגים אולם נוסף שהיה ברור כי זהו חדר האוכל.
נראה שהייתה זו שעת ארוחת בוקר. למעשה שלום היה בטוח שמדובר בארוחת בוקר, אם כי חש רעב רב ולא היה לו אכפת איזו ארוחה תהיה זו. הוא שלח מבטים רעבים לעבר חדר האוכל, עד שלפתע פתאום התחוור לו שהמקום מוכר לי. הוא היה בטוח שביקר בו בעבר. אבל משהו לא הסתדר לו. מיהם אותם ברווזים או עִזים או אותם אנשי פיג'מות שמסתובבים סביבו ללא מטרה נראית לעין? מישהי דיברה בקול רם אבל לא לאף אחד במיוחד. היא מגעגעת, חשב לעצמו, והתחיל לחייך, היא מגעגעת...!!
איכשהו מצא את עצמו ביחד עם כולם בחדר האוכל. כמו כולם נטל גם הוא מגש עץ מערימת המגשים שהיה מונח בדלפק. לפתע מצא את עצמו בין ברווז לעז, מסתכל פתאום על עצמו ומגלה שגם הוא כנראה איש פיג'מה, כיוון ששכח להתלבש. תמוה היה בעיניו שיכול היה להגיע לחדר אוכל ללא לבוש הולם, אבל כיוון שכולם לבושי פיג'מות היו, החליט לוותר לעצמו, אולי בכלל זה מנהג המקום... כך או כך, הרעב שחש גבר על כל בושה.
גבר לבוש לבן נטל מידו המהססת את המגש והניח עליו צלחת עם גבינה וירקות. כמו בסרט נע הם צעדו צעד קטן אחרי צעד וכל אחד נטל בתורו גם כוס תה בספלי פלסטיק. כמו כולם עשה גם הוא את דרכו אל השולחנות, כשעיניו בוחנות את כל האחרים, מנסות לבחור עם מי יהיה בטוח יותר לשבת.
אולם כעת, במושבו ליד השולחן, למרות רעבונו הגדול, לא נטל מהצלחת מאום. פתאום שם לב שאין לו לא מזלג ולא סכין. רק כף מפלסטיק שהונחה ליד צלחת האוכל על ידי המגיש שמאחורי הדלפק. אך לא רק בזאת הבחין. האופן בו היו מונחים הירקות והגבינה גרם לו להתעמק בהם שוב ושוב, ולנסות לשנן זאת. הוא ידע שזהו עוד שלב בדרך אל החופש.
רק לאחר שנחה דעתו כי סידור האוכל על הצלחת נהיר לו ובהיר לו ואין סיכוי שלא יוכל לשחזרו בעת מבחן שיועמד בפניו ללא ספק במהרה, הערים כף גדולה אל פיו. הוא לא חש בטעם האוכל. בלע אותו כמעט בלי ללעוס אותו. שוב ושוב הרים כף מלאה, עד שחיש מהר התרוקנה הצלחת, והוא עדיין רעב. שלום הסתכל על אנשי הפיג'מות שמסביבו. לא נראה היה שהם רעבים, והתחיל לתכנן כיצד הוא נוטל מצלחתם... אבל אף אחד לא השגיח במבטיו העורגים אחר האוכל שלפניהם. כולם הסתכלו לאיזו נקודה דמיונית, כל אחד לנקודה שלו. הוא הביט בקירות שמסביבו, ותבנית האריחים שעיטרו אותם הזכירה לו את חדר האוכל שבו סעדתי בעבר.
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, לכן חיכה חסר סבלנות שיסיימו גם האחרים את ארוחתם ושיוכל לקום ביחד איתם. הוא לא העיז לקום לבדו, לא ידע מה לעשות ולהיכן לפנות.
שלום נעמד ליד שולחן הפינג פונג. שני אנשי צוות לבושי לבן תפסו את העמדות ושיחקו ביניהם בכדור ובמחבטים. ברגע שהבחינו בו, פנה אליו אחד מהם. "רוצה לשחק?"
הוא לא ידע מדוע, מעולם לא שיחק כמו שצריך פינג פונג, ובכל זאת הנהן בראשו. השחקן השני הגיש לו את המחבט שלו ופינה את מקומו ליד שולחן הפינג פונג. בטניס שולחן שיחק שלום בימי בית הספר הצעירים שלו, והיה דווקא לא רע בכלל. אכן, תוך זמן קצר הצליח להפתיע את איש הצוות שמולו במשחק זריז למדי, יחסית לאיבריו שכמו הייתה בהם נחושת יצוקה. הוא לא ידע כמה זמן שיחק כך מול איש הצוות, כשלפתע נעצר במקומו. הוא חש שעייפות גדולה תוקפת אותו. הוא גם שם לב שעדת הברווזים עטויי הפיג'מה עושה את דרכה חזרה אל מחוץ לאולם המשחקים. שלום נטש את שולחן הפינג פונג והלך בעקבותיהם בשנית, עולה יחד איתם בגרם המעלות, ושם ניסה לאתר את חדרו. כשמצא אותו עלה בכבדות על מיטתו ונרדם מיד, אף שהשעה הייתה שעת בוקר, או לפחות כך היה נדמה לו.
לקראת הצהריים התעורר בשנית, והריטואל חזר על עצמו. שוב פנה לעבר גרם המדרגות שהוביל לחדר האוכל, והפעם כבר ידע לאן פניו מועדות. הפעם הונחה על מגשו צלחת עם שמינית עוף קטנה, כמה כפות פירה ומעט אפונה מבושלת. בסיום הארוחה החזיר יחד עם כולם את הכלים למקום האיסוף שלהם. כולם פנו כעת אל חדר המשחקים. הוא בחר לעצמו שולחן שלידו לא ישב אף אחד. סבור היה שמוטב כך, שלא ייקח סיכונים מיותרים, אולם זמן קצר לאחר שהתיישב, התיישב לידו אחד מאנשי הפיג'מה. לראשו הייתה כיפה ופניו היו עטויי זקן. הוא הניח לוח שחמט על גבי השולחן ושאל את שלום בנימוס זהיר, כאילו פחד להרגיזו, "רוצה לשחק איתי שח ?", היה לבחור מבטא זר, אולם שלום לא הצליח לנחש מהיכן הוא.
האיש חייך כל הזמן וזה די הרגיז אות שלום. גם כאשר ניצח אותו בקלות רבה לאחר משחק קצר ומספר מהלכים, לא הפסיק לחייך. אנשי הצוות שוב היו בשלהם, ליד שולחן הפינג פונג., ושוב פנו אליו והציעו לשלום משחק. אולם הפעם הניד ראשו לשלילה וחש את מבטם החודר נוקב חור בגולגולתו בעת שעשה דרכו במעלה המדרגות, לבדו, בחזרה אל חדרו. שוב חש עייפות רבה ממלאה את איבריו ואת ראשו.
עברו מספר ימים עד ששלום קלט שהצורך העז שלו למהר למיטה לאחר הארוחות נבע מהגלולות שהגישו לו כמו שהגישו לשאר. יום אחר יום עבר כך, משינה לחדר האוכל וחוזר חלילה. עד שבוקר אחד חש בשינוי מבורך. הוא קם בבוקר ללא אותה לֵאות שאפפה אותו כל הזמן לפני כן. כיוון שלא היה לו מה לעשות, התחיל להציע את מיטתו. לאחר שסדיני המיטה היו סדורים באופן היאה למסדר טירונים, הלך מאת מיטתו, ניגש לאחד מאנשי הצוות והציע את עזרתו. איש הצוות חייך אליו "בוא אחריי שלום". שניהם פנו אל ארון מצעים גדול האח הוציא כמה סדינים וכמה ציפות וערם אותם על זרועותיו המושטות. "לך תציע את המיטות, איפה שאתה רוצה," אמר לו. הוא כנראה היה בטוח שכוונותיו של שלום אינן רציניות אבל ניסה בכל זאת לשתף איתו פעולה במה שלגביו נראה כמשחק או כשיגעון גרידא.
אבל תמיהתו של איש הצוות הייתה גדולה, כך שם לב שלום. הוא ידע שהאח עוקב אחר מעשיו, כשעבר ממיטה למיטה, הציע לשוכבים עליהן לשבת כמה דקות בכיסא שליד מיטתם, הוריד את הסדינים הישנים מהמיטה ואז פרש עליהם את החדשים, תחב את השוליים תחת המזרון במומחיות שלא תבייש חדרנית בית מלון, והחליף גם ציפות לכריות. פתאום התקבצו סביבו חבריו למחלקה, כולם מושיטים זרועותיהם, מנסים לעזור לו. ידיהם לא תמיד נשמעו להם, כפי שידיו נשמעו לו, אולם פרץ האנרגיות שחש דחק בו להישאר בפעולה. לאחר שסיים את הצעת המיטות, פנה אל האח שוב בבקשה לעזור שבדיוק נטל מהארון את המכשיר לבדיקת לחץ הדם.
"הייתי פעם חובש במגן דוד אדום," הודיע לו שלום פתאום, אולם זה לא שכנע את האח להפקיד בידיו את המכשיר היקר.
בצהריים ניגש אליו אחד מאנשי הצוות והורה לו לגשת לדוקטור שולמן, מנהל המחלקה. הוא הוביל את שלום לחדרו של הרופא. פסיכיאטר, למעשה. שלום נכנס פנימה ונעמד מול הדוקטור, עד שזה ביקש ממנו להתיישב על הכיסא המיועד למטופליו.
"אתה בוודאי לא זוכר אותי," פנה אליו הרופא. המבטא המשונה של הרופא משך את תשומת ליבו, ועל כן לא ממש הקשיב לו. הוא רק התרכז בדרך בה נאמרה כל מילה ומילה.
"בדקתי אותך ביום הראשון לבואך אלינו. הייתה לנו גם שיחה מעניינת..." כך רמז לו הרופא.
"סיפרת לי הרבה על עצמך, וגם אשתך סיפרה לי עליך כל מיני סיפורים מעניינים," הוסיף. הוא דיבר לאט כאילו היה צריך ללעוס כל מילה עד שזו תואיל בטובה לצאת החוצה מפיו.
"אז תדע לך, שלום, אני דווקא מרוצה מההתקדמות שלך... והנה אתה מקבל ממני פרס..." כאן הוא הפסיק לדבר, כאילו חיכה להוציא לשלום את הנשמה, שיתהה מהו הפרס המצפה לו על התקדמותו. למותר לציין שלא כל כך הבין על איזו התקדמות מדובר בדיוק.
"אתה עובר למחלקה הפתוחה," הכריז לבסוף בדרמטיות, כמו נערת הלוטו בטלוויזיה המכריזה על המספר הזוכה. אך לא באותה חינניות.
נראה היה שחיכה משלום לאיזו תגובה, לפחות להוקרת תודה על הפרס שהעניק לו בטובו, אולם כשזו לא הגיעה, הניח לו לחזור לחדרו.
לאחר שעה קצרה הגיעו אנשי צוות והורו לו לקחת את מעט חפציו איתו, נתנו לו תיק קטן עם כלי הרחצה שלו שנטלו ממנו כנראה בעת שהוכנס למתקן – הם פשוט נראו לו מוכרים מאוד. וכך, ללא טקס וללא מילים מיותרות, הועבר למחלקה הפתוחה.
©כל הזכויות שמורות לרונן דוד
