צעקות השוק במסדרון ביה''ס פסקו ולילית עמדה ליד דלת חדר המורים בחנה את כולם עם חיוך חמקמק מגחך. בעיני רוחי חיפשתי את מקל המכשפות שיתאים לכובע רחב השוליים עם הפרחים הקטנים סביבו, והצעיף השחור המתנפנף הקשור לצווארה. ברגע שהופיעה, חדר המורים ניראה ונישמע אחרת. מיד נוצרו בו שתי קבוצות המורים: קבוצת החנפנים בעלי אוזני הענק, אוזני הכותל כפי שקראנו להם, ולשונות מתפתלים, והקבוצה השניה, קבוצת האחרים ואני בתוכם. בשנים הראשונות הייתי קבוצת יחיד כמעט. מורים שהרגישו כמוני התכנסו בתוך עצמם ולא הסגירו את מחשבותיהם. כל אחד מאיתנו חשב שרק הוא רואה את גסות הרוח הדורסנית והמרושעת של לילית שכוסתה בעליזות חברמנית. המשוחח איתה הרגיש כאילו הוא מרכז עולמה, כל מלה שלו זכתה למלוא תשומת הלב. לילית נראתה מתעניינת מאד ומחכה לשמוע עוד ועוד. שואלת בעניין אין ספור שאלות, מושכת בלשון קורבנה. והוא הניצוד לא יודע למי יגיעו הדברים שאמר , איך יגיעו, ואיזו משמעות יקבלו בהמשך דרכם לחנפנים ולהנהלה.
עם הזמן גדלה קבוצת האחרים וכללה: מורה למתמטיקה עם תואר שני, מורה לאדריכלות עם תואר מהנדס ותואר שני בגיאוגרפיה, מורה של''ח מקסים עם יכולות תקשורת מצוינות שיצר קשרים נפלאים עם תלמידים. שיחה שלו עם תלמיד פתרה בעיה שצעקות שוק רבות לא יכלו לה. והמורה לכימיה עם שני תארי ב.א. ותואר שני בכימיה, המורה לאומנות, לא זה עם האוזניים והלשון הארוכה שכבשה את המפקחת האזורית, ומורה להתעמלות שעושה דוקטורט. קבוצה מכובדת שלא התביישתי להיכלל בה. לא בקלות גיליתי את חברי לקבוצה, התנהגנו כמו במחתרת. לפני ששוחחנו תמיד היה צורך לבדוק אם אין אוזניים בכותלי הסביבה, שלא ניתפס ונסכן את מקום עבודתנו. גם דיווחנו אחד לשני על כל אוזן חשודה או אוזן חדשה עם לשון .
.כשתיארתי את לילית בפני ידידה היא אמרה שלילית סתם חנפנית דוחה. אבל אחרי שנים בקרבתה מאונס, הבנתי שיש ללילית חוכמת חיים טבעית שאין לרבים. היא ידעה למי להחניף ואיך עושים זאת כדי להתקדם בסולם הכוח והשליטה וגם להרוויח מכך כלכלית. ללא תעודות, ללא השקעה, רק ביכולת "לקנות" את האנשים הנכונים ולדרוך על אחרים שלא צברו קשרים או שלא למדו את אומנות החנופה, אבל עולים עליה בכישורים ויכולות.
לילית נכנסה לחדר המורים מגובנת, כאילו השרשרות עם החרוזים הגדולים הבולטים על חזה הגדול מכבידים עליה. גם העגילים והצמידים גסי הצורה שענדה נעו ברעש בקצב צעדיה ונפנוף הידיים הדוחפות לצדדים כל מכשול אדם או חפץ. בדרכה בין המורים אמרה בשאגה שלום לאוזן בימין, תפחה על כתף לאוזן בשמאל, לחששה סיפורי רכילות עם אחת הלשונות, ואז ניגשה אלי ושאלה: "מה נישמע"? כשהמלה האחרונה עולה שני טונים למעלה. מקווה שהפעם אולי אתן לה קצת רכילות ממקור ראשון, ואני כמו תמיד עניתי: "בסדר". הסיבוב הסתיים כשנקראה לחדר חברתה המנהלת. להעביר רכילות שנקלטה?
פעם, בעבר הרחוק כשלמדנו בסמינר, היינו חברות. אני חשבתי לתומי שאנחנו חברות קרובות ממש ידידות, כנוראה היא הבינה אחרת. לימים גיליתי שכול סודותיי הכמוסים והאינטימיים שחלקתי איתה היו נחלת הכל. את השיעור שלי למדתי בדרך קשה וכואבת מאד. והגורל, הוא צחק בקול גדול והביא אותי ללמד בביה''ס שבו היא עבדה.
לעיתים רחוקות מאד ראיתי אותה שוקעת בהרהורים וחשבתי על אחותה הגדולה מימנה והיחידה שנפטרה ממחלת הסרטן ואמה שחלתה באותה מחלה הלכה אחריה, ולפני שמלאו שלוש שנים גם אביה נפטר. יש ימים ואפילו שבועות שבגלל כאבי גב קשים היא מרותקת למיטה, יש לה סכרת וגם לחץ דם גבוה. אני מרגישה הרבה תחושות בוז ודחייה אליה אבל אלה מהולים ברחמים, כי לחיות כמוה עם אימת המחלות והכרת מלאך המוות מיקרוב לבטח מפחיד.
אבל , בהרבה אנשים היא פגעה עם נשק הרכילות הלשון החלקלקה והצביעות. מחייכת באמפטיה, מתעניינת בעניין רב בבן שיחה, ואז מרכלת ומשמיצה מאחורי גבו.
מלכה, אחת המורות במגמה של לילית ושלי, הייתה שנים רבות מרכזת מגמה נחשבה למורה טובה וארגנה אירועים שונים במגמה בצורה יעילה ומוצלחת, עד כי המגמה בביה'ס נחשבה לאחת הטובות והוערכה מאד במשרד החינוך. באחד הימים החליטה לילית שהגיעה שעתה להיות רכזת מגמה נוסף לריכוז שכבה. ואז נקראה מלכה לחדר המנהלת, ויצאה משם עם דמעות. היא הואשמה בגנבה ממחסן ביה''ס. כמובן שאת מקומה כרכזת תפסה לילית.
בסוף השליש בכל המועד חנוכה, הוזמנו לישיבת מורי המגמה בביתה של לילית. על הספות היו כריות שנעשו מבדים שניקנו לביה''ס,וסביבם תחרה עדינה אף היא מאותה קנייה.ראינו ולא ראינו. לא רצינו לאבד את מקור הפרנסה שלנו.
אומרים שיש צדק בעולם וכל אחד מקבל את עונשו.אולי עונשה של לילית בביתה?
באחת ממסיבות המורים הובא מארגן אירועים שהפעיל את המורים במשחקים. באחד מהם השתתפו לילית ובעלה דוד. המארגן שאל את בעלה, זה שמלווה אותה יותר משלושים שנה, איזו מילה יפה הוא יכול להגיד על אשתו המתחילה באות פיי. ללא מחשבה אמר דוד:"פרה" ולא אוסיף. היתה דממה. במלה אחת פרש בפנינו בעלה את כל מערכת היחסים בניהם. היא לא הגיבה והמשיכה כאילו לא קרה דבר. ואנחנו הבטנו בה נדהמים ומרחמים.
