זיכרון אחרון - הסוף.

"מה זה ?" אין בקופסא כלום". אמר נועם, והסתכל במבט חודר פרננדס.

"זה מה נתן אבא, אני תיתן לכם מה נתן אבא, אני לא לקחת כלום". ענה פרננדס שנראה קצת נפחד.

"תן לי רגע את הקופסא" אמר ערן. נועם נתן לו את הקופסא, וערן הפך אותה, והסתכל עליה מכל כיוון .

לבסוף פלט "אין כלום , זה רק קופסא".

"איפה כל התמונות של אבא"? שאל נועם את פרננדס. פרננדס הלך לחדר השינה, וחזר עם שקית.

"הנה כאן " אמר .

נועם לקח את השקית, ורוקן אותה על השולחן, התמונות של המשפחה התפזרו על השולחן.

נועם וערן הביטו בתמונות של ההורים  ושלהם, כשהיו ילדים קטנים יחד איתם. הנה תמונה מהצבא שערן נתן במתנה להורים, ותמונה מהחתונה של נועם ויונית, והנה תמונה של ליאם.

שניהם לא דיברו. חסרונם של ההורים הורגש היטב. פרננדס עמד בצד ושתק .

"תשים את כל התמונות בקופסא " אמר ערן לנועם . זה הזיכרון האחרון מאבא ואימא ותשמור את הקופסא אצלך בבית"

הטלפון צלצל. יונית היתה על הקו.

"נועם, השעה ארבע, הודעתי לכולם, ניפגש בבית הקברות  ברבע לחמש. אחותי נשארת עם ליאם."

"תודה" ענה נועם. "עוד מעט  נגיע לשם."

"בואו" פנה  נועם לערן ופרננדס. "נוסעים לבית הקברות".

"ומה עם הקופסא?" שאל ערן.

נועם הביט בקופסא, קופסת העץ הפשוטה ללא מנעול . המבט אמר הכל.

כשהסתכל על הקופסא לא הצליח להבין מדוע הקופסא היתה חשובה לאביו, למה ביקש מפרננדס לתת להם אותה? איזה סוד מסתתר בה?

"אני לוקח איתי את הקופסא  עם התמונות. זה הזיכרון האחרון מאבא ואימא". ענה נועם ויצא למכוניתו. כשהתיישב והחל לנסוע  רק אז שם לב שזולגות לו הדמעות.