אסוציאציות הן דבר מוזר, "לפעמים מבלי לדעת מדוע, וכיצד, ובשל מה זה ואיך" משהו ואין לי מושג מה, מחבר כמה נוירונים במוחי ומעיף אותי שנים רבות אחורנית. קבלו את אחת מהן ויסלח לי נתן שהשתמשתי בשורה משירו המופלא "אליפלט".
לאחר שאני והורי "בילינו" במעברת באר יעקב באוהלים, בבוץ ובשרב, הם קבלו הודעה מזוג חברים שורדי שואה כמותם שהם תפסו בית במה שהיה כפר ערבי נטוש בפאתי יפו בשם נוזהה ג' לא רחוק מהמגרש המיתולוגי של מכבי יפו.
ברור לכל שהערבים לא הוסיפו ג' לישוב. היו אלו פקידי העירייה שחילקו את האזור לשלושה חלקים.
וכך הורי ואני הגענו למקום. הבית היה גדול והספיק לשתי משפחות עם ילד אחד שבהמשך התרחבו לשני ילדים (פולנים או לא?) מה אומר, ראיתם תמונות ממחנות הפליטים בעזה – זו נוזהה ג'. אבל לי כילד בגיל הגן זה היה גן עדן עלי אדמות.
הסמטאות בין בתי הבלוקים ללא טיח חיצוני, הפרדסים שגדלו פרא מאחורי הבתים וענפיהם הפריעו להגיף את תריסי העץ כי לא נותר מי שיטפל בהם ולי נראו כג'ונגל באפריקה וריחות פרי ההדר באביב מלאו את הבית. אבק בקיץ ובוץ בחורף, אבל לנו הילדים זה רק הוסיף להנאה ולהרפתקה.
במרכז הכפר שבינתיים שינה שמו לשכונה היה שטח פתוח שכנראה שימש לפעילות ציבורית כלשהי. סביבו היו בתים רגילים אך בקצה האחד עמד בית גדול, צבוע בירוק ערבי והוא נבנה מעט גבוה ממפלס הכיכר ולו גרם מעלות עד לדלתות העץ הגבוהות והמוגפות. לנו הילדים זו הייתה טירה מהאגדות שאסור להתקרב אליה ולעלות במדרגות פן שומרי הטירה יעשו לנו משהו רע. ד"ר מלמד היה שם האדם שגר בה והוא היה רופא הכפר. מלבד היותו הרופא שזה העניק לו כבוד, ביתו חלש על הגנרטור היחיד שסיפק חשמל כל הבתים. הגנרטור היה נכנס לפעולה עם רדת החשכה וד"ר מלמד היה סוגר אותו בעשר בלילה כשהלך לישון. כמובן שהשימוש היה בתשלום.
בחצר ביתו מעבר לגדר גדלו עצים עמוסי פרי שאת חלקם לא הכרנו אבל אחת לכמה זמן אזרנו אומץ טיפסנו מעבר לגדר, מילאנו את הכיסים ונמלטנו מהכלבים. אשתו של ד"ר מלמד הייתה רודפת אחרינו ללא הצלחה.
הכיכר שמשה אותנו למשחקי הילדים. "מחניים", "הקפות", "שבע אבנים", "כדורגל" מכדור סמרטוטים ו"דודס". כשהאדמה הייתה לחה שיחקנו גם "ארצות". היינו עניים, לא רק משפחתי אלא רוב רובם של משפחות העולים שמצאו קורת גג בשכונה היו כך. אנו הילדים לא הרגשו בכך כי הכל היו כאלה ומעמדות לא היו.
כולם חוץ ממשפחת וו'. משפחה שמנתה יותר מהרגיל כי היו שם כמה תת-משפחות שהתגוררו יחד. הם השתלטו על בית גדול עם חצר גדולה ועם עדר פרות ולול. היום אולי היו מכנים אותם משפחת פשע, אבל אז פשוט נזהרנו מהם וילדיהם ששיחקו עימנו, תמיד היו הצודקים והמנצחים. למזלנו הם היו צריכים לעבוד ברפת או בלול שזו הייתה הקלה גדולה.
הימים היו ימי הצנע או כפי שהמקומיים נהגו לומר "דוב יוסף" ע"ש השר הממונה על הצנע בישראל. תשאלו מה לצנע ולילד שזה עתה החל ללמוד בבית הספר? אז כך – המון.
אמי מינתה אותי להביא מהמכולת מצרכים חיוניים שנמכרו תמורת תלושי מזון. הייתי עומד מול הדלפק על קצות אצבעותי כשרק ראשי מעליו ומשגיח בקפדנות שמוישה לא מרמה ונותן לי הכל כדין [כנראה שכך למדתי מבוא לשיווק 101...]. אבל חשוב מזה, משפחת וו' הזכורה לטוב הייתה גם אחראית למכור מוצרי חלב שלא ניתן היה להשיגם בשוק הרגיל. אחת לכמה זמן כשאמי צברה די גרושים הייתי נשלח לחצרם עם שני ספלי מתכת מצופים אמייל כחול כהה בחוץ ולבן בפנים. הייתי נכנס לחצר מציץ ימינה ושמאלה לוודא שאין סכנה ואז ניגש לאחת המבוגרות, מושיט לה את הספלים והיא הייתה ממלאת אחד בחמאה והשני בשמנת. לידה בצל הייתה יושבת זקנה, בין רגליה גליל עץ ארוך וחלול ובמרכזו מוט עץ. היא הייתה אוחזת במוט ובתנועה קצובה הייתה מניפה ומורידה אתו. לא ידעתי מה מעשיה עד שראיתי תמונה בספר שהסבירה מה פרוש חובצת חמאה והזקנה בתמונה, בול הזקנה מהשכונה.
מדוע הייתי נכנס לחצר בפחד? אחד מבני המשפחה מאלו שהזכרתי כבר שתמיד ניצחו במשחקים היה הגרוע מכולם. כינויו היה "קישקע" והוא היה רשע. מי שנפל לידיו היה שמח אם יצא רק עם חבטות יבשות. אף אחד כולל המבוגרים לא העז לגעת בו. בפעם היחידה שזה קרה הוא חזר עם אחיו הגדולים וההורה וכל השכונה למדו: בקישקע וו' לא נוגעים.
ואז יום אחד הוא נטפל אלי. לא זוכר מדוע ולמה חטפתי ממנו מכות ורצתי הביתה בבכי. ואם לא די, אמי צעקה עלי ביידיש:
"כמה פעמים אמרתי לך שעם קישקע לא מתעסקים!"
אבל אני, שהיה לי פתיל קצר החלטתי לא לשתוק. לקח לי כמה ימים עד שאזרתי אומץ ויצאתי לנקום ולזכות בכבודי. מצאתי את כלי הנשק המתאים, לוח דיקט שנראה מספיק חזק. ארבתי לו מאחורי בית פינתי ששם הוא נהג לעבור לידו וכשעבר ולא הבחין בי, קפצתי מאחוריו ובכל כוחי הלמתי בגבו וכנראה גם בראשו. הוא נפל ופניו בחול ולא זז. נמלטתי כל עוד רוחי בי. שבועיים לא העזתי לצאת מביתי. עד שהתברר לי סופית שהוא אבד את הכרתו, הובהל לד"ר מלמד שתמורת כמות נאה של מוצרי חלב הכריז שלא נשבר דבר וילד יהיה בסדר. כמה בסדר? הוא לא ידע ולא זכר מה קרה ומי חבט בו ואני ניצלתי מלינץ'.
בפאתי השכונה צמח עדיין פרדס עזוב מוקף גדר. לא אבן, לא עץ – שיחי צבר. וכשהגיעה העונה, פירות הסברס תפחו על העלים הבשרניים. כל אחד מאתנו היה מצטייד במוט עץ שלקצהו חוברה קופסת שימורים ריקה ללא המכסה, הולך לפרדס ובמיומנות שהתפתחה עם העונות מכסה את הפרי הצהבהב ובתנועת סיבוב תולש אותו. מה אומר לכם, מי שלא טעם סברס מקולף ומקורר במקרר כשידיו עדיין כואבות מהקוצים שחדרו בהם, לא טעם את פרי גן העדן. לעיתים כשאני רואה במרכול מגשי קלקר ובהם סברס מקולפים ומצופים בניילון נצמד אני מחייך וחש צביטה קלה. לא קונה, לא רוצה להרוס זיכרון מתוק.
על אסוציאציות נוספות אולי כשיבואו.©
