השמש האדימה ככל ששקעה אל מעבר לים. מדוע היא מאדימה? יכול להיות שהמאמץ של יום עבודה ארוך או נסיון כושל להמנע מנפילה לים.
הוא גיחך לעצמו. אם היית מבלה בכתה יותר ומתחמק לשחק בים פחות, היית יודע את התשובה.
טייקון. מה לו ולחוקי הטבע. לסגור עיסקה אתה יודע? לקנות בזול ולמכור ביוקר אתה מצליח? דייך. את חוקי הטבע ילמדו ויילמדו בקתדרות על שם זיוה. זיוה, לו היתה כאן וודאי היתה יודעת את התשובה ומסבירה בסבלנות לאחד כמוני עם השכלה "ים תיכונית". כמעט וגיחך שוב אך הכאב כשנזכר שכבר חלפו שנתיים והסברים כבר לא יהיו.
קוביות הקרח בכוס הוויסקי של לפנות ערב זהרו עת קרני השמש נחו עליהן וצבען האדום נמהל בענבר הנוצץ של הוויסקי. א' לא פיתח גינוני אנינות של טייקון. אבל בוויסקי לא התפשר. המשובח ביותר, סינגל מאלט סקוטי אמיתי. עבדתי קשה בשביל זה. מוזר, בדרך כלל הכאב שהיה חולף בו כשנזכר בזיוה היה קצר יותר. עדיין סרב להאמין שהכאב מתקצר. רק שנתיים עברו מאז וכאב היום הראשון עדיין אתו.
המרפסת רחבת הידיים של הפנטהאוז פנתה לים. א' קורא לה גן טרופי. היא הייתה בת טפוחיה של זיוה שנטעה, גזמה, דישנה ודאגה למגוון צמחים ופרחים כך שכל השנה יהיו צבעים וריחות. אחרי לכתה בנו מצא גנן שימשיך ולטפח את הגן. מעניין מי מהם מדיף עכשו ריח משכר כזה. בוודאי לא הויסקי... גיחך שוב לעצמו וכמעט נאנח כשנזכר שוב שאין את מי לשאול. הכאב שוב פילח את חזה והחזיר אותו באחת לביקור אצל אפרים. פרופסור בן דור בשבילך נזף בעצמו. א' דחה את הביקור פעם אחר פעם עד שיום אחד תפס אותו בנו במשרד מעווה את פניו בכאב ולא הרפה עד שקבע ביקור אצל פרויקה. אחרי חברות של עשרות שנים ומשחקי כדורגל בים מותר לי לקרוא לו כך. בדיקה קצרה בסטטוסקופ ובדיקת אלקטרו קרדיוגרם במשרד מנהל מחלקת הלב שפניו קדרו מרגע לרגע הבהירו לו הכל עוד בטרם אמר פרויקה מילה.
"את האמת פרויקה. אל תמרח ואל תיפה".
"זמנך קצוב" התשובה נאמרה בשקט כואב. עיניו שהבהיקו מלחלוחית מבעד לעדשות משקפיו אמרו הכל.
"אני רוצה אותך מחר לבדיקות נוספות ולהתייעצות עם עמית במחלקה. אל תספר לי על עיסקה או פגישה. לא מעניין אותי".
למחרת נערכו בדיקות והתייעצות. הפעם בנו עמד על כך שגם הוא יהיה נוכח. הדיאגנוזה אושרה בידי שני המומחים. הוא לא פקפק. בקול יציב שאף הפתיע את עצמו ניסה להתבדח:
"יש מה לעשות? אולי טיפול עשרת אלפים? אולי אוברול?"
"רק החלפת מנוע" ענה פרויקה בנימה דומה. "תן לי כמה ימים לבדוק את מצב ההמתנות להשתלה ונראה איך להמשיך".
"ניר, אל תרשה לו להתאמץ בימים הקרובים". בנו הבטיח בקול רציני כי כך יהיה.
במכונית, שניהם לא אמרו דבר. את הכאב שומרים בפנים. ניר נהג ונסע בדרך שונה.
"לאן?"
"אני לוקח אותך הביתה. לא רוצה שתחזור היום למשרד". שפתיו קפוצות ובקולו היה רעד. ברור שאין טעם להתווכח. שתק. למחרת הגיע למשרדי החברה והתעלם מהמבט הנוזף של ניר. כך גם בימים הבאים. ניסה לקבור עצמו בעיסוקים השוטפים ורק ויתר לניר שתבע שלא יצא לפגישות מחוץ למשרד או לסיורים בשטח. נראה שהוא לוקח פיקוד... וטוב שכך. זה החינוך שקיבל ממני.
הטלפון מפרויקה הגיע לניר.
"אני רוצה אתכם מחר אצלי."
פרויקה ידע למי להתקשר אמר לעצמו. בוודאי חשב שאני אנסה למשוך... למחרת, המזכירה הכניסה אותם ללא שהות. פרויקה הוליך אותם לפינת הישיבה.
"אז כך", אמר פרויקה. "הרשימה ארוכה ומתארכת. אין הרבה תורמים והביקוש עולה על ההיצע. אם תכנס לרשימה הרגילה, אני חושש שלא תגיע לניתוח. אבל, אתה אינך פציינט רגיל. תרומותיך לבית החולים הזה ולאחרים מאפשרים לי לעשות פעולות שמנהל מחלקה בכיר יכול לעשות. אל תאמר דבר. אני יודע את תשובתך ומכיוון שאין עדיין תורם, אין על מה להתווכח."
במכונית אמר ניר:
"אבא, חיים רבים ניצלו בזכותך, עכשיו מותר גם לך". "
"טוב נראה". הוא לא היה במצב רוח. נדמה לו שהכאבים וודאי שנחלשו. הימים נקפו, הוא נאלץ לקצר בשעות העבודה ולהפחית פעילויות. ניר תבע ולא ויתר. בזמן שחלף החליט מה יעשה.
טלפון מפרויקה הגיע לאחר שבוע.
"יש תורם" הייתה ההודעה הקצרה. "תגיע מיד אלי".
"רגע", אמר. "האם יש חולה אחר שהלב מתאים לו?" היה רגע של שקט על הקו.
"כן" אמר פרויקה.
"האם גם מצבו קשה כשלי?"
"כן" הייתה התשובה.
אני רוצה פרטים עליו".
"אתה יודע שאסור לי" ענה פרויקה. "סודיות רפואית".
"פרטים או שאני מנתק."
פרויקה נאנח. "ידעתי שזה מה שתגיד. גם בפלוגה היית כזה".
"פרטים" חזר ותבע.
"מדובר בגבר בשנות ה-40, נשוי, אב לשלושה שנפגע מחיידק טורף ורק השתלה תציל אותו."
"אז מה אתה מדבר איתי? תתקשר אליו מיד ותעשה את המוטל עליך. אני לא אקח את מקומו ואת חייו."
" אולי מחר יהיה תורם נוסף?" ניסה פרויקה.
"אז תתקשר אלי ונדבר."
מעגל השמש כבר היה ממש על קו הרקיע ורק השמים והעננים עדיין האדימו כזכרון למה שארע.
"כמה שזה יפה, ממש לא השתנה".
שמע לפתע קול מוכר מאחוריו. הוא פנה באחת.
"זיוה?"
אבל אף אחד לא היה שם.
קוביות הקרח בכוס כבר נמסו כליל ומהלו את הויסקי ששינה צבעו מענבר בוהק לצהוב חיוור כעלה שקמל.
"אבא, מה קרה, לא הגעת ואתה לא עונה לטלפון. הכל בסדר?"
הבן צעד לדירה חלף בחדר האירוח המרווח ויצא למרפסת מבטו מודאג וקולו אף יותר. הוא ישב בכורסה, ראשו נשען למראשותיה כפי שנהג כשצפה בשקיעה. אצבעות ידו האחת לפתו את הכוס, ידו השנייה למותניו מורמת ונוגעת בחזה. אחרי הלילה שעבר, המבט כבר לא היה צלול והצבע הכחול כבר היה עכור.
"אבא", לחש ניר, ביודעו שלא יגיע מענה. בטרם הושיט ידו לטלפון, הביט שוב באביו. האם זה מבע של פליאה על פניו או אולי חיוך? ©
