"יכולתי לנשום את הפחד שלו, לקחת נשימה ארוכה להרגיש אייך ריאותיי מתמלאות.
לעצום עיניים ולנשוף חזק , להרגיש כאילו אני יכולה להעיף אותו עם נשימה אחת שלי.
משהו נפתח, משהו נסגר.
כמו סגירת מעגל.
כאילו צ'אקרת הלב נפתחה בי פתאום.
אני נמצאת בתוך הרכב הישן שלי , מריח ריח של בדילי סיגריות מהולות בשתן אני מחמיצה פנים ולא מבינה מאיפה הריח הזה . בתוך הרכב שלי!?
אני מדליקה סיגריה מרגישה שכך אני יכולה לתת לריח אחד להרוג ריח שני וידיי רועדות .
הבחילה שעולה בי, מיצי העיכול מתערבבים לי עם האחוז הגבוה של האלכוהול ששרוי בגופי , ומה שבא לי לעשות עכשיו זה לדרדר את הרכב שלי לתוך הנהר שממולי ושאני בתוכו חיה מביטה במותי המיוחל.
הקור מכרסם בעצמותיי הדקיקות ועורי סומר ואני לא יודעת בדיוק ממה , מהמחשבה שעשיתי את המעשה הנורא ביותר שאי פעם יכולתי לעשות והמצפון נראה רחוק אם בכלל נמצא בכדיי לתת לי להבחין בין טוב לרע או בגלל שהקור בחוץ יכול לשבור את מד הטמפ' .
אבל אני שותקת.
צוללת בתוך מחשבותיי, נותנת להם לעטוף אותי בממברנה ענקית וקשיחה שאף אחד לא יכול לחדור אליה, אני שוכחת לאפר, ואז מקפצת ברכב בבהלה מהסיגריה שהגיעה לתומה וצרבה את עורי והשחירה את קצה הציפורן המוכתמת דם שלי.
אני עדיין רועדת ולא יכולה להפסיק לשמוע אותו.
את הצרחות , את התחנונים , את האחיזה להישאר בחיים , את הרצון לחוש את המוות ....."
"טולי, טולי, אני רוצה שתשדרי יותר מלנכוליות , אני רוצה להרגיש אותך מדממת מבפנים, אני רוצה לראות את הידיים שלך נעות הנה והנה אני רוצה שתספרי לי מה את חשה , מה את רואה, כאילו אני המחשבה שעוברת לך כאילו אני הקול שאת לא מעוניינת לשמוע ! אני רוצה לראות דיאלוג בגוף ראשון , כמו שצריך.
" ירון שפר המורה למשחק שלי אומר לי. הוא מתקרב אליי, מיישר את גבי על הכיסא הכתום מפלסטיק שתמיד מזכיר לי תקופות ישנות נושנות מהמתנ"ס העירוני\שכונתי שם היינו רובצים ימים אם לא שבועות ומקימים הצגות , פרויקטים ומה שלא יהיה . צמאים לבמה . צמאים לעיניי הקהל, לתשואותיו.
לאחר שהוא מעצב אותי על הכיסא שגבי זקוף על יתר המידה ומרגיש כואב ומאיים שאחת החוליות תקפוץ החוצה , והחזה שלי אף הוא כבד ובולט ואני מרגישה נבוכה הוא מביט בו כאילו היה פרי שערג לו כל ה-7 שנים בכדיי לחנוך אותו באהבה ובתמימות , רגליי פתוחות קמעה ונראה כאילו אני קורעת את נפשי, קורעת את כאבי ותסכולי החוצה, כך הוא עיצב אותי כמו בכל פעם לא מרמיזה מינית אלא "לפתוח את הקארמה" כך הוא אומר, לפתוח את הקול לתת לשחקנית שבי לצאת החוצה.
"כך אני רוצה לראות את הגוף שלך, חי את הדמות כאילו היית חלק מהכיסא, כאילו באיזה שהוא מקום הוא היה חלק בלתי נפרד ממך כמו עול שלקחת על עצמך.
תירקי הכל החוצה.
הגוף, התנועה פותחת אנרגיה. "הידיים" אני רוצה לראות אותם ....!!!"
הוא צועק וקולו נשמע יותר יפה שהוא צועק בחדר הענק הזה שאוטם את קולו.
הקול שלו לפעמים נראה רוצה לצרוח החוצה אבל הוא נשאר בין הקירות האילמים שצבועים בצבע פסטל שימיו חדלו מלהיות זוהרים ואז הוא רוקע ברגליו שאני אעשה את הטקסט שוב.הוא חוזר למקום ישיבתו, רחוק מהבמה ששייכת לי כרגע.
"הפעם אני רוצה להרגיש אותך , אני רוצה לעצום עיניים ולראות אייך את נעה במוחי, אני רוצה להבין מה את אומרת רק משפת הגוף שלך.כאילו הייתי חירש. נו קדימה!! טולי מתוקה אני רוצה לראות כאן משחק!" הוא מוחה כפיים בחוזקה, קדימה! כאילו היה איזה מאמן פוטבול.
ואני עדיין לא זזה ולא זעה ממקומי מביטה בו . מבוהלת כמו בכל פעם .
אני כבר נושקת לשנה השנייה ועדיין לא מתרגלת אליו, לוולגריות , לתעוזה, לתשוקה , לחוצפה שלו לשבירת החוקים שבו שהייתי רוצה שתהיה גם לי אבל אני לא מסוגלת .
"יכולתי לנשום את הפחד שלו....." קולי משתנק פתאום. והוא מסמל לי בעיניו הקטנות שהמשיך , לא קרה כלום.
"יכולתי לנשום את הפחד שלו, לקחת נשימה ארוכה להרגיש אייך ריאותיי מתמלאות.
לעצום עיניים ולנשוף חזק , להרגיש כאילו אני יכולה להעיף אותו עם נשימה אחת שלי.
משהו נפתח, משהו נסגר.
כמו סגירת מעגל...."
אני מרגישה את עצמי נותנת הכל, שוכחת מהתלמידים סביבי, שוכחת ממנו מירון, שוכחת ממני, כאילו הטקסט היו המחשבות שלי , כאילו ...
"מעולה!!! טולי! מעולה! ככה אני אוהב שאת משחקת תני הכל.." ירון מסכם את הטקסט ושאר התלמידים מוחאים כפיים, ועיוותים מוזרים שמסמלים פליאה והתרשמות קיצונית נראית על פניהם של חלק מהחברים למקצוע.
אנחנו יוצאים לרענון של 20 דק' ואני מלקטת כ"כ הרבה מחמאות שאני לא יודעת מאיזה מקום הן באות.
היו עיניים ששידרו אהבה שמקורה בקנאה.
היו עיניים ששידרו אכפתיות ופרגון שנעטפו בגידוף.
והיו עיניים שהיו אמיתיות .
ואלו היו של ירון.. ועוד אחדים שאני יכולה לקרוא להם חברים...."
