יזכור 2062

רבקה אמרה לנו לכתוב מה שאנחנו מרגישים בקשר לרצח רבין. היא אמרה שאנחנו יכולים גם לא לכתוב את השם שלנו אם אנחנו רוצים, או לבקש שהיא לא תקריא את זה בקול רם. היא אמרה שמותר לנו לכתוב מה שאנחנו רוצים, ושגם אם אנחנו נורא עצובים אף אחד לא יצחק עלינו. אבל כולם בכל זאת כתבו את השם שלהם וכולם הסכימו שרבקה תקריא בקול רם, כי ביום הזיכרון ליצחק רבין כולם תמיד עצובים, ומותר לכולם לבכות, כי זה באמת הדבר הכי עצוב שקרה לעם היהודי מאז השואה.

אז כתבתי שכל פעם ביום הזה אני בוכה כשאני חושב על יצחק רבין, וכתבתי על זה שאין עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה, וכתבתי על זה שהרצח של יצחק רבין הוא ההוכחה הכי טובה לכך שאלימות לא פותרת שום דבר. דווקא אהבתי את מה שכתבתי. אני חושב שיצא לי די טוב. אבל לסהר יצא יותר טוב ממני. סהר כתבה על זה שאנחנו צריכים להיות עם מאוחד, ושאם יקרה עוד מקרה של יהודי שרוצח את אחד מבני העם שלו, זה יביא חורבן על המורשת הישראלית. לסהר יצא יותר טוב אפילו מלעומר, שכתב על זה שליגאל עמיר הגיע הרבה יותר משני מאסרי עולם, כי הוא רצה להרוס את שורש הדמוקרטיה ורצח מנהיג אהוב שאלמלא הרצח היה מביא לנו את השלום. וזה נכון, גם רבקה אמרה, וגם אמא שלי אומרת לפעמים, וגם האנשים בחדשות.

רבקה לא הקריאה את של כולם. רק את של סהר, של עומר, של עדי ושל מאיה. עדי כתבה על השלום שהיה יכול להיות אם יצחק רבין לא היה נרצח, ומאיה כתבה על איך שהיא מרגישה תמיד שחסר לה משהו בגלל הרצח הזה, כאילו שהמדינה שלנו לא שלמה ושהיא בעצמה לא שלמה. זה היה די יפה, אבל בכל זאת של סהר היה הכי.

בהפסקה אחר כך לא הלכתי למגרש לשחק כדורגל, כי ביום הזיכרון ליצחק רבין אסור לשחק בשום דבר, אז אכלתי את הסנדוויץ' שלי עם הממרח חלבה בכיתה, וחשבתי על דברים. אני מנסה תמיד לחשוב על דברים שמתאימים ליום בשנה, אז ניסיתי לחשוב על דברים עצובים. ניסיתי לחשוב על האנשים שהיו שם ממש כשהוא נרצח. זה היה לפני המון המון זמן. אולי אפילו יותר מחמישים שנה. אני חושב שכל מי שהיה מבוגר כשזה קרה כבר מת עכשיו. אז לרגע חשבתי על זה שבעצם אנחנו בכלל לא נולדנו כשיצחק רבין היה חי, ופתאום שאלתי את עצמי איך רבקה יודעת איך היה כשזה קרה, ואיך מאיה יכולה להרגיש שהוא חסר לה כשהוא מת ארבעים או חמישים ומשהו שנה לפני שהיא בכלל נולדה?

אבל אז הבנתי על מה חשבתי ונבהלתי מהספק. רציתי לחשוב על משהו אחר, אבל לא הצלחתי. אז החלטתי להפסיק לחשוב ולעשות משהו אחר. אולי לצייר. אני חושב שזה הכי טוב, בימי זיכרון אסור לחשוב.