בפעם המי יודע כמה, הגעתי לבקר את אימי.
הפעם התקשיתי לזהות אותה, מדי שבוע היא משתנה לי מול העיניים, שערותיה הלבנות, יותר לבנות,בפניה נחרשים הקמטים ונִהְיִים עמוקים יותר.היא הביטה במבוכה ובחוסר ריכוז, תלתה מבטה בנקודה כלשהי בחלל חדר האוכל תוך השתוממות. בוהה כמו הייתה מחפשת.
כשראתה אותי, פניה זהרו וחיוכה שבה את ליבי, לפי חיוכה זה, אני ידעתי שתתקיים בינינו שיחה.
"אני מתגעגעת". היא אומרת לי.
"למי את מתגעגעת". מופתעת לשמוע שהיא זוכרת מישהו כדי להתגעגע אליו.
"לאימא". היא עונה לי ללא היסוס.
"לאיזו אימא, אולי לעצמך"?
"לעצמי, באמת איך אפשר להתגעגע לעצמי"?
"את יודעת, אפשר להתבלבל".אני מנסה אותה.
"אני מתגעגעת לאימא שלי, כאילו ראיתי אותה אתמול". התעקשה, לא ויתרה, דבקה בעמדתה ללא פשרה, דבר שגרם, ועורר בי תימהון והשתוממות. מכיוון שכל שיחותינו עד עכשיו, היו חצאי דברים. אם התחילה לדבר על משהו, נשימת אויר אחת גרמה לה להתנתק מקו חשיבתה, ולא זכרה דבר וחצי דבר ממה שרצתה להגיד.
במרכז חדר האוכל בוידיאו הקרינו, את הסרט "הסייח השחור". ללא קול, גיטה המדריכה, מסבירה לקשישים מה קורה, הכול לפי תמונות נעות באקשן כשהילד מחפש את סוסו, ושודדים חוטפים אותו, וכך נמשכות הרפתקאות הנער, בסרט אילם. אימא שלי, עיניה מדי פעם מביטות על המסך, אך בעיקר היא רוצה לדבר על אימא שלה ועל געגועיה אליה. געגועיה מתחילים לסקרן אותי, מוציאה מהתיק את המחברת והעט ורושמת את דבריה, אולי אחלץ פרטי מידע, משמעויות נסתרות ואגיע אליהם באמצעות תִּחְקוּרָהּ.
"אז איך קראו לה"?
"רייזלה". אני לא מתקנת אותה.לפני שנים סיפרה שלאחותה קראו רייזלה.
"את שמה של אמה כלל לא זכרה – חנה.
"ואיך היא נראתה"?
"היו לה עיניים אפורות, ושערות שטניות".
"איך קראו לאחים שלך"?
"לא זוכרת".
אחר כך היא רואה אותי כותבת.
"את שומרת על המכתבים"?
"כן, זה יפה להיזכר במה שכותבים".
"נכון". היא מאשרת את דברי.
"היה לכן קשר טוב בינך לבין אימך"?
"לא היה קשר מיוחד, גם דיבור מיוחד לא היה".
"אז למה היא מתגעגעת כל כך אם לא היה לה קשר מיוחד, אני תוהה ביני לביני".
"ואיך היה נראה אבא שלך".
"גדול, גבוה, לא היו לו שערות שיבה, הוא לא היה שמן".
והתיאור הזה הוא של אבא שלי בצעירותו, גבוה, לא שמן וגם בלי שערות שיבה.
"ואת אבא שלי את זוכרת".
"בקושי אני זוכרת אותו, אני גם לא מתגעגעת אליו".
"את העיר שגרת בה בפולין את זוכרת"?
"כן טורקה ".
"והיכן נולדת את זוכרת"?
"בסמבור".
אני נרגשת עד עומק נשמתי , נסערת. כי את הסיפור הזה על סמבור וטורקה, שמענו הרבה פעמים בצעירותינו.
ואז אני נזכרת במונולוג שכתבתי עליה, ואת הסליחה שרציתי לקבל ממנה, תהיתי מה תגיד לי אם אשאל אותה כיצד היא ניצלה, אם זכור לה משהו.
את כל השאלות שרציתי לשאול כבר לא שאלתי, היא נראתה לי עייפה, והחלה לדבר לא לעניין הפסקתי לשאול, אמא המשיכה לעקוב אחרי הרפתקאות "הסייח השחור" מקשיבה בחצי אוזן לשיחה שקיימתי עם גיטה מאחורי גבה של אימי, נותנת לגיטה החרדית לקרוא את המונולוג שכתבתי על אמא, אחרי שסיימה לקרוא, צוחקת ואומרת "איזה דמיון". לא שמתי לב שאמא סחבה את "המונולוג" מנסה לקרוא, אבל הכתב קטן, ולי אין משקפיים מתאימות. ואז היא אומרת "מִשׁמַשׁ". שואלת אותי גיטה .
"מה התכוונה במילה מִשׁמַשׁ".
"היא רצתה להגיד בּוּקרָה אֶל מִישׁמִישׁ".היא ניסתה כל השיחה שלנו להקשיב ולברר על מה אנחנו מדברות.והיא אומרת לי וממשיכה עם הגעגועים שלה.
"פתאום רק היום אני מתגעגעת לאמא שלי".
לפני שמושיבים אותה ליד השולחן, ממש לפני הִפָּרְדִי ממנה שואלת אותי כמו ירייה מהמותן.
"בלוויה של יצחק היית"?
"לא".
"למה"?
"כי לא אמרו לי".
לא ידעתי אם התכוונה לסבי ששמו יצחק, חשתי נשאבת אל תוך עצמי כשצמרמורת קרה עוטפת את גופי.
יצחק אחי עודנו חי.
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
