נכנסתי למכוניתי הקטנה שם פעמיי לעבר אחד המושבים בסביבה.
שם רכשתי לי בית קטן.
הבית היה ישן והיה זקוק לשיפוץ מידי,נראה מתפורר ובטח לא שופץ מעולם.
הוא שכן ממש בקצה המושבה שבוי בעצים וצמחיה עבותה,דשא ירוק וגבוה כיסה כל חלקה פנויה.
החנתי את מכוניתי בסמוך לבית מפלס את דרכי בין עצים וצמחי פרא ירוקים.הדשא שעליו פסעתי היה רטוב וחלקלק מן הגשם שירד.
דלת הבית חרקה על ציריה משמיעה זעקה מפחידה.
הדלקתי את הנורה שבחדר וזו החלה מהבהבת עד שדלקה באור חיוור ועמום.
"צריך להחליף .נורות" אמרתי לעצמי.
החדר היה מרוהט בפשטות.ונראה היה שאף אחד לא גר המון זמן בבית.ספה גדולה עמדה בפינת החדר מכוסה בבד לבן ומוכתם.שאיבד את צבעו והפך לצהוב דהוי.
שולחן גדול ועתיק עמד סמוך לספה ועליו מאפרה ישנה שכמה בדלי סיגריה היו עדיין בתוכה.
את עיני משכה תמונה מוזרה של אשה.התמונה היתה סדוקה וישנה.
משהו בעיניה של האשה גרם לי חלחלה.עיניה היו חודרות ומאיימות,ממש נראו אמיתיות.
סיירתי בבית סוקר את שני החדרים הנוספים.השרותים והמקלחת שהיו יחידה אחת היו מטונפים מצואה והיו זקוקים לשיפוץ מידי.
"בתמונות הבית נראה אחרת..."אמרתי לעצמי.מוציא את התמונות מכיסי ומביט בהן בכעס.
קניתי את הבית וסמכתי על המתווך שנשמע ונראה כאדם ישר.
"בן זונה רמאי" סיננתי מבין שיניי.
לאחר שנרגעתי אשלתי עצמי בשקט ובדממה שיש כאן מה שלא היה בעיר ההומה.
"בסופו של דבר לא כל כך גרוע כאן....קצת שיפוץ פה ושם והבית יהיה כמו חדש."אמרתי שוב לעצמי.
לפני כשנה יצאתי לגמלאות,עבדתי בתעשיה הצבאית כמהנדס במשך כעשרים שנה.
כל כך שמחתי כשהגיע זמן הפרישה.הייתי להוט "לחרוש" את העולם ביחד עם אשתי אסתר.
לצערי זה לא קרה באחד הימים כשעשינו כבר הכנות לטיול הרגישה אסתר ברע.לא ביזבזתי אף רגע ונסענו לבית החולים הקרוב.
אסתר הושפזה באחת המחלקות הפנימיות.
לאחר כמה ימים קשים מנשוא נמסרה לי הבשורה המרה:אסתר נפטרה מסרטן הדם-וכל מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו.
כל תוכניותיי וחלומותיי מתו באותו רגע איתה.ודבר אחד ציער אותי יותר מהכל-ילדים.
אסתר הייתה עקרה ולא יכלה ללדת ילדים.לא אחת ביקשה התחננה לאמץ ילד.ואני ברב טיפשותי לא הסכמתי.תמיד פחדתי מזה שהילד יגדל ויחזור לאימו הביולוגית.
לאחר שנקברה באחד מבתי הקברות שבעיר נותרתי גלמוד ושבור.הדיכאון החל משתלט עלי חיי הפכו להיות גיהנום.
הייתי מסתגר ימים שלמים בבית כשהתריסים מוגפים יושב ובוכה על אובדנה ועל מר גורלי.
לאט לאט בצעדי צב "התרוממתי" על רגליי והחילותי לכתוב,אך זיכרונותיי מן הבית וממנה לא הניחו לי לכתוב הייתי טרוד עדין ממותה הפתאומי.
חיפשתי שקט ושלווה בכדי לכתוב.והבית הזה המבודד משאר בתי המושבה ענה על צרכיי.
החלטתי לצאת לעיר הקרובה כדי לקנות מעט מצרכים,הייתי זקוק גם לטיפה המרה יותר מכל.
מאז מותה של אסתר התמכרתי למשקה ולא יכולתי בלעדיו.
עצרתי את מכוניתי בסמוך לחנות משקאות קטנה .
המוכרת אשה יפהפיה בשנות הארבעים לחייה הביטה בי בהיכנסי וחייכה חיוך מתוק.
ביקשתי בקבוק וודקה וכמה פחיות בירה.היא הביטה בי בעיניה הכחולות סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש.
"אתה חדש בעיר?"שאלה בקולה העדין.
"בערך...אני גר לא רחוק מכאן....במושבה" עניתי.
"יופי! סוף סוף פנים חדשות בעיר המשעממת הזו." אמרה וחייכה שוב.
"אתה...ואשתך?" שאלה בהיסוס.
"אשתי נפטרה לא מזמן."עניתי. שם את בקבוק הוודקה בשקית חומה.ומניח אותה בשקית ניילון ביחד עם פחיות הבירה.
"אנ..י משתתפת בצערך" אמרה בעצב."אגב שמי ליאורה" אמרה ולחצה את ידי.
"אני מאיר" אמרתי.
שילמתי ויצאתי לא לפני שנופפתי לה לשלום.
היא עצרה אותי בדרך ליציאה ואמרה :"אם תצטרך משהו..."
"תודה רבה" השבתי."אני אחשוב על זה" חייכתי ויצאתי החוצה.
