אמרו שליאור אוטיסט. גאון אוטיסט. היתה לו יכולת מנטלית יוצאת מגדר הרגיל. הוא זכר בעל פה עובדות, מספרים, לוחיות רישוי, מפות ורשימות ארוכות של תוצאות ספורט, ומזג אויר. יכל לזכור, ולשחזר קטעים ארוכים של מוסיקה, שקוע בתוך עולם משלו. היו לו פנים לגמרי נורמלים, שיער ארוך קשור לאחור בקוקייה שחורה, עיניים גדולות וירוקות, יפה תואר במידה מסויימת. והוא הסתובב במשרד עם אוזניות כל היום, מנענע את ראשו בקצב, עוצם את עיניו ומתמסר למוזיקה שעטפה אותו בתוך עולמו. 'בטח טראנס.' חשבה בכל פעם שראתה אותו מרוכז במוזיקה ומניע את ראשו בקצב מהיר. והיא תהתה אם הוא מוריד אותם מתישהו מאוזניו.
אמרו שליאור אוטיסט, מן בעייה מולדת במערכת העצבים שמשפיעה על אופן פעולת המוח. ולמרות שהוא נהג לעשות פעולות שחוזרות על עצמן, היתה לו שגרה שכזו. בכל יום הניח לה עיתון על השולחן במשרד. בכל בוקר חילק את הדואר, כל שולחן קיבל מעטפות מבויילות. בשעה עשר חזר לקחת דואר יוצא, סידר בערימה והעביר במכונת הביול האוטומטית. בשעה אחת עשרה היה מחליף את הפילטרים ממכונת הקפה האוטומטית. לפעמים הכין לה קפה, ואיכשהו הקפה שלו היה מעורר וממריץ. אף פעם לא אמר לה מילה. גם כשהיו עולים יחד במעלית למשרד בקומה התשיעית, והיתה מברכת אותו ב"בוקר טוב", היה מביט בה ממרום גובהו, מניע את ראשו מונוטונית לצלילי המוזיקה באוזניות, ולא עונה ממש. לעיתים נדמה היה לה שההמהום שהיה יוצא מפיו התפרש כתשובה, ולכן היתה שולחת לו חיוך חמים וידידותי. ליאור היה נבוך בחברתה.
גם היום בבוקר עבר ליאור בין שולחנות המשרד, הניח עיתון בכל אחד מהם, וערימת מכתבים. היום דפנה לא הסתכלה עליו כמו שהיתה עושה לעיתים. היא נעצה מבט על כף ידה המושטת קדימה מעט, ובחנה את האצבע עליה נחה הטבעת שקיבלה מאסף. פשוטה ועדינה, בעלת שני פסים מוזהבים על זהב לבן. מחוייכת מאושר זכרה את מילותיו. 'תתחתני איתי.' סובבה את הטבעת באצבעה, מתענגת על תחושתה המחוספסת. כל כך שקועה היתה שלא שמה לב לליאור שעמד מולה עם האוזניות הנצחיות על אוזניו. בוהה בה במבט משונה, ואז עובר מבטו אל הטבעת, וחוזר חלילה. "אתה רואה, ליאור?" היא שואלת. "אסף נתן לי את הטבעת אתמול. אנחנו מתחתנים." וליאור מביט בה במבט כזה שנדמה לה מהול במעט זלזול, אבל היא לא מצליחה לנתח את הבעות פניו כך שאפילו לא מנסה. מוצפת אושר היא מעבירה אצבע ומלטפת את שני פסי הזהב. "אתה רואה, ליאור?"
ליאור לבש חולצה עם הדפס של פינק פלויד, וג'ינס גדול ממידותיו לפחות בשתי מידות. ה M P שלו נח על החזה, והאוזניות תחובות עמוק בתוך אוזניו, נדמה שהוא לא שמע את מה שאמרה לו, אבל הוא חיכה שתרים אליו מבט, ואז כשעיניה פגשו את עיניו, אמר בקצב מונוטוני. "אסף..! אסף..!" דפנה חייכה. "נכון שהוא בחור מקסים?" שאלה, אבל ליאור חזר על שמו של אסף, כאילו לא שמע אותה, כאילו התבלבל עולמו, ולא יכל לדבר בצורה קולחת. "אסף! אסף!" מלמל כשמיין לה את המכתבים לפי גדלים ואיזורים. דואר פנימי בסלסילה כתומה. דואר יוצא, סלסילה כחולה. ופתאום עוצם עיניים, ומניע את ראשו לפי המוזיקה שהתנגנה באוזניו. קצבית בוודאי. חשבה דפנה. טראנס מחריש אוזנים. והיא התפלאה איך לא הפך להיות חירש עד עכשיו. אסף נשכח לו לפתע כשהיה מרוכז במשימתו. אבל דפנה שמה לב שפזל לא פעם לכיוון הטבעת המעוטרת פסי זהב, כאילו רצה לומר לה משהו אך נמנע, אולי כי לא ידע להתמודד עם שגרה מופרת. השגרה העניקה לו בטחון, ועזרה לו להתמודד עם העולם שהיה גם ככה די מבלבל עבורו. ורגע אחד בחיי המשרד הפר לו את השגרה, כשדפנה קיבלה טבעת מאסף.
ליאור כמעט רקד כשמיין את המכתבים. מרוכז כולו באוזניות. עטפה אותה חמלה. והיא יחלה להבין אותו, לקרוא אותו, לראות רגש כלשהו בפניו שירמוז לה את תחושותיו עמוק פנימה. ידעה שליאור אדם מלא תכנים, חי בעולם פנימי עשיר של מוזיקה ואהבה, של מסתורין ותמימות מסויימת. אפילו עיניו הירוקות נראו לה כמו שתי בריכות מים עמוקות שמסתירות יותר ממה שממש הראו. כשהמשיך לעמוד מולה ולא אמר מילה נוספת, שאלה, "הכל בסדר, ליאור? אני יכולה לעזור לך במשהו?" ליאור שתק - בהה בה, בחוסר נוחות הורידה את ידה אל מתחת לשולחן, והסתירה את כף ידה. ליאור הלך. מתהלך כאחוז תזזית, בתוך עולם שלם, כשאוזניותיו מפרידות כמו חומה בין המציאות, לעולמו. העולם של ליאור. העולם שאותו ראה באופן שונה, ואחר.
דפנה נאנחה וחזרה להביט במסך המחשב שלה, ליאור הילך לה ברקע המשרדי בין שולחן לשולחן. קולות הרקע נשמעו לה בקושי.בחצי שעה האחרונה תיכננה להפתיע את אסף בארוחת ערב רומנטית שתכין בעצמה, יין חצי יבש, נרות ריחניים בריח אקזוטי. אחר כך תפתיע אותו בקינוח מפתה של תותים וגלידה בסירופ שוקולד, לסיום – תמשוך אותו לאמבט קצף בניחוח משכר. השתעשעה במחשבה שתפתיע אותו כשתלבש את סט התחתונים והחזיה שיעל הכריחה אותה להזמין מהקטלוג החדש מחנות יוקרתית, שלא זכרה את שמה. 'זה, ללילות רומנטיים מיוחדים.' אמרה יעל וטופפה באצבעה על התמונה בקטלוג בלווית קריצה רבת משמעות.
"דפנה!" ליאור העיר אותה מחלומות בהקיץ. והיא חייכה אליו כשראתה שהוא מחזיק ספל קפה מהביל. הציצה לשעון שעל הקיר. בדיוק כמו בכל יום. אחת עשרה וחצי. לאחר שהניח את הספל על השולחן המשרדי שלה, הסתובב וריחף לו במשרד. חייכה לעצמה, והושיטה יד לטלפון. "הֵיי, אסף!" לחשה. "הלו, בובה." ענה בקולו המתוק והמושך. "אפשר להזמין אותך לארוחת צהרים בקפיטריה?" מעברו השני של הקו שמעה את קולו מחייך. "ברצון מתוקה, אבל אני טובע בעבודה. ים של ניירת, ואני חייב להכין ישיבה לשעה שלוש. תסלחי לי אהובה...?" והיא דמיינה את חיוכו הזוהר. ואת הקמטים הזעירים שנוצרו בזוויות עיניו כשחייך. התאכזבה מעט, אבל התרצתה כשאמר, "אני מבטיח לך ארוחת ערב שלא תשכחי לעולם." דפנה בוהה בטבעת, ומחייכת לפומית הטלפון. "הערב, אצלי?" שאל. היא הסכימה מייד.
באחת וחצי ירדה לקפיטריה, הזמינה כריך ומים מינרלים. מצאה שולחן מעט מרוחק והתיישבה, מזווית עינה קלטה את דמותו של ליאור נע לצלילי מוזיקה, מתלבט מול מקרר המשקאות בין הסודה לתפוזים. לבסוף בחר בסודה, שמה לב. נופפה אליו בידה, הוא התקרב והניח את הסודה על השולחן. הוציא תפוח מכיס מכנסי הג'ינס שלו, ניקה אותו על חולצת הפינק פלויד שלו, ונגס ביס ענק לפני שהתיישב מולה, מתיז רסיסי מיץ מהתפוח שלו. "אתה לא אוכל?" שאלה. "תפוח...!" מלמל ליאור, נע קדימה ואחורה בקצב מונוטוני. "רוצה חצי מהכריך?"שאלה. במקום לענות נגס ביס נוסף, וחיפש בעיניו את הטבעת שעל אצבעה. בהיסח הדעת הידק אל אוזניו את האוזניות כאילו יוכל להטיב לשמוע. הטבעת מעצבנת אותו, חשבה דפנה לפני שנעצה את שיניה בתוך הכריך שלה. כשחזרה למשרד אחרי ארוחת הצהרים, הורידה את הטבעת, בעדינות הכניסה אותה למעטפה משרדית והניחה אותה במגירה בהדרת כבוד. בכל פעם שליאור עבר ליד שולחנה ולקח תיקים, או מזכר מודפס, בחן את אצבעותיה. המבט ששלח לה בכל פעם, העביר בה תחושה מטרידה, וחוסר נוחות לא מובן, היא ידעה שהוא מחפש את הטבעת. אז היא החליטה שעד סוף היום תשאיר אותה במגירה.
בשארית היום שקעה בעבודה, עבודת הניירת עלתה על גדותיה, אבל הציפיה לערב שהבטיח לה אסף, הקלה על ההרגשה העמוסה. בארבע התקשרה למשרדו, הוא לא ענה, הגב כאב לה, קמה מכיסאה לחלץ עצמות, והלכה לשירותים.
התקשרה אליו בארבע וחצי. אסף לא ענה במשרד, וגם לא בטלפון הנייד שלו. ניסתה בחמש, ועדיין לא היה זמין. משונה, חשבה. לא יחסה חשיבות יתרה כשאספה את חפציה, התארגנה לסגור את המשרד, ונבהלה כשראתה מולה את ליאור. "הבהלת אותי, ליאור." הוא נע מולה עם האוזניות הנצחיות. כמה טראנס יכול בנאדם לשמוע, חשבה פתאום. אבל הוא נעץ בה את מבטו העז, ושוב חשה כאילו רצה לומר לה משהו, ולא דיבר. "הכל בסדר, ליאור?" שתק לרגע קצר, ואז מלמל, "בסדר..! בסדר...!" נע בקצב. "בסדר..." דפנה נאנחה. "יופי!" אמרה כי לא ידעה מה להוסיף. הרימה את התיק שלה, חשה עייפות והשתוקקה כבר להגיע הביתה. לזרועותיו של אסף.
ליאור הלך אחריה למעלית, ודפנה שמה לב שהם לבד בקומה. "אתה צריך טרמפ, ליאור?" והוא ממשיך לנוע, קדימה, "טרמפ.." ואחורה...."טרמפ...!" כשנכנסו למעלית לחץ על 'קרקע' ודלתות המעלית נסגרו באיוושה שקטה. עיניו נעוצות מעלה על לוח המכוונים, סופר בשקט את הקומות שירדו בדממה. תשע... שמונה... שבע... שש... כשירדו לקרקע הלך אחריה, "המכונית שלי חונה מאחורי הבניין..." העירה כדי להפר את הדממה שהעיקה עליה ולא יכלה להסביר מדוע, ליאור הלך אחריה, ובוודאי לא שמע אותה, חשבה. הוא לא הוריד את האוזניות אף לא לרגע, ומן הסתם לא הקשיב לה. אבל הוא חזר אחרי דבריה, "מאחורי הבניין..." וזמזם בזיוף לחן קצבי. פתאום נזכרה בטבעת שהשאירה במגירה, ועצרה. ליאור כמעט נתקל בה. "הטבעת שלי... אני אעלה לקחת אותה, אתה רוצה להמתין לי?" שאלה. "טבעת...! טבעת...!" מלמל פתאום בדריכות מבוהלת. "קחי אותה... מחר." ביקש, ודפנה קימטה את מצחה בחוסר הבנה. "אבל זה לא יקח הרבה זמן..." חייכה אליו, ושמה לב שעיניו נראו לה רדופות משהו. "רוצה לחכות לי?" ליאור הידק את האוזניות, "אני אבוא איתך..." אמר בבהלה. "מה קרה ליאור, מה לא בסדר?" שאלה, וכבר הסתובבה לכיוון המעליות. ליאור הלך אחריה, מנסה לעכב אותה. "מחר..." נשמע כאילו התחנן שתיענה לבקשתו. "אין דבר," ענתה. "לא יקח הרבה זמן..."
והם עלו שוב במעלית, לקומה תשיעית...
המסדרונות נראו נטושים כשעברה בהם, הקומה התשיעית של המשרדים היתה ריקה. אפלולית הערב של חודש נובמבר פרצה מבין החלונות, והמזדרון נראה לה נטוש יותר מאי פעם, ומכיוון שידעה שליאור אחריה, מנסה להדביק את צעדיה, חשה צביטה קטנה של חמלה בתוכה. הוציאה את הטלפון הנייד שלה, וחייגה לאסף. עדיין לא ענה לה כשפתחה את הדלת ונכנסה למשרדה. ניגשה למגירה...
המעטפה ובה הטבעת נעלמה. ניסתה לחשוב אם הוציאה אותה משם, אבל לא זכרה שעשתה זאת, שיחזרה במוחה את שעות הצהרים מאז חזרה מהקפיטריה, ולא מצאה משהו חריג. ליאור עמד מולה וחיכה בסבלנות ראוייה לשבח.
מגירה אחר מגירה פתחה, חשבה אולי הכניסה אותה למגירה אחרת, אבל כל אחת מהן העלתה סרק. המעטפה ובה הטבעת, נעלמה. תוך כדי חיטוטיה במגירה התחתונה, חייגה שוב לאסף.... ארבע צלצולים ואז ענה המשיבון שלו... הגעתם לתא הקולי בטלפון מספר... "תענה לי, אסף..!!" מלמלה לעצמה, ובחנה את ליאור שעכשיו תחב את ידיו עמוק בתוך כיסי מכנסי הג'ינס. "תגיד לי, ליאור... מישהו הסתובב היום ליד השולחן שלי?" והא נע קדימה... "לא." ואחורה... "לא ראיתי אף אחד." ושוב קדימה. וכבר התייאשה לשמוע את המשיבון של אסף, אז ניתקה והכניסה לתיק, הרימה ערימת דפים שנחה על שולחנה, והציצה מתחתם. "אני אצטרך להגיש תלונה במשטרה." אמרה, ועדיין האמינה שאם תאמץ את מוחה, תדע להסביר את ההעלמות הזו. "כן, משטרה." מלמל אחריה. "מחר..." מושכת בכתפיה, חשה פתאום חוסר סבלנות קל כשחזר אחרי כל מילה שלה. "ולעזאזל... אסף לא עונה לי!"
דפנה טרקה את המגירה האחרונה, ויצאה מהמשרד. ליאור צעד אחריה בדממה, והוא זה שהיה שם בשבילה, כשקלטה את פס האור הדולק בחריץ שמתחת לדלת משרדו של אסף, וכמעט מעדה.
אוטומטית החלה ללכת לכיוון דלת משרדו של אסף. והופתעה מהעובדה שליאור עוצר אותה, אחיזת ידו חזקה ואיתנה. "ליאור!" קראה בלחש. "תפסיק עם זה, מה אתה עושה?" וליאור אוחז בעיניה במבטו העז, עיניו הירוקות מבולבלות משהו. "לא, דפנה!" אמר בעוצמה שרק ליאור מסוגל לה. והיא כיווצה את גבותיה בחוסר הבנה. "מה לא...?" שאלה מבולבלת. והוא היסס. "לא עכשיו, דפנה." וכשאמר את שמה, חשה את הכאב שעובר בו. "למה לא...?" ענתה וניסתה לשחרר את אצבעותיו מעל מרפקה, קולטת שהאחיזה מכאיבה לה. הוא הרפה מעט, אך עדיין לא הניח לה. "ליאור, מספיק!!" כבר החל לעצבן אותה. כששמע את קולה התקיף הניח לה לפתע. הסתובבה לכיוון משרדו של אסף.... אבל לא הצליחה לעשות את הצעד אותו התכוונה לעשות. דלת המשרד נפתחה חרישית, ואסף יצא מהמשרד כשעל זרועו נתלית יעל וראשה טמון עמוק בתוך צווארו, חיוכו היה מדושן מעונג. קריאה בלתי רצונית התגלגלה מבין שפתיה. "אסף...?"
יעל ניתקה ממנו בפראות, אבל זה כבר לא היה משנה הרבה.... כואבת ופגועה, הסתובבה ורצה למעלית. ליאור נשרך אחריה, ואילו לא הרגישה נורא כל כך היתה דוחפת אותו ממנה והלאה. הרגע שבו חיכתה למעלית נראה לה כנצח, וכשדלתות המעלית נפתחו נכנסה בסערה, הספיקה לשמוע את אסף קורא לה...."דפנה, חכי!"
ליאור עמד מולה במעלית, האוזניות הנצחיות שעל אוזניו נראו לה לפתע כל כך לא שייכות, ורק הכאב מנע ממנה לעקור לו אותם בכוח. הדמעות דקרו את עיניה, כשהבינה לפתע שליאור ניסה למנוע ממנה את המעמד.
ליאור הביט על לוח המכוונים, נמנע מלהביט בה. דמעות חמות זלגו על לחייה. המעלית ירדה... תשע, שמונה... שבע.... ופתאום עצרה. האורות הבהבו. כבו. ואז נדלקה תאורת החירום. מתוסכלת נשענה על קיר המעלית, וגלשה באיטיות עד שהתיישבה על הריצפה. בדממה גלש אחריה ליאור, וכעט ישב מולה במעלית הקטנה. בכייה התגבר, נשמע קטוע וחסר אוויר. ליאור היסס כשליטף את שערה באיטיות. "שוב נתקעת המעלית כשיורד גשם." לחש לה. ובין הדמעות בצבץ חיוך שהפך לצחוק עצוב. היא בהתה בחולצת הפינק פלויד שלו. פתאום הפסיק ללטף את שערה, שלח יד לכיס מכנסי הג'ינס הגדולים שלו, והוציא מעטפה משרדית. "הטבעת..." לחשה דפנה בכאב. ליאור נשך את שפתיו במבוכה, כשאחזה במעטפה ולא ידעה מה לעשות בה. הרימה אליו את מבטה, וניסתה להבין. אבל היא היתה נסערת, ומחשבותיה היו מבולבלות. דקה ארוכה הביטה בו, ולבסוף נשמה לתוכה נשימה עמוקה, שהכאיבה במידה מסויימת. רצתה לשאול אותו מליון שאלות, רצתה לדעת, להבין.... אבל עייפות הציפה אותה, ובמקום זה שאלה, "ליאור, מה אתה שומע באוזניות?" ליאור לא היה בטוח שהבין נכון את שאלתה, והתמימות שהציפה את עיניו גרמה לה לחייך.
לבסוף חייך, משך בכתפיו, וענה, "מוצארט."
