שרתתי ב"תעלה" בשתי קדנציות. 1969.
האחת רגועה. שלווה, עם המון קרם שיזוף.
ואז, הגיעה השנייה. מפחידה לחוצה עם טפטופי פגזי 155 על גג המעוז שהפכו מהר מאוד למטר זלעפות מלווה רעמים עזים מקפיאי דם, ענני אבק המיתמר אל תוך המעוז, בעד לחרכי הירי בכל נחיתה של פגז בחצר הפנימית של המעוז.
בפרק השירות הראשון, המלחמה היחידה שניהלנו, הייתה נגד הזבובים החגים ועטים במיליונים. במלחמה הזו, לא יכולנו להם. הם הגיחו לעברינו גלים גלים, בלי יכולת להכות חזרה.
מחפשים ומפשפשים במה להעסיק את עצמנו ביום הארוך שנפתח זה עתה מתוך המבחר העשיר : 4 תחנות ערביות בטרנזיסטור, גרבוצים, (עד לצהריים ביד שמאל, אחרי מנוחת הצהריים השמינית, כל שעה מנוחת צהריים, עוברות החגיגות ליד הימנית) עיתונים (רק מבט בכותרות, סינון קללות, ולזרוק לערימות) גרעינים מתוך החבילה של "הדודות", עולה בי הרהור הזוי, אולי אשטוף את התחתונים עם שמפו לשיער מאותה חבילה... מהרהר רגע... ו..לא, עדיף מחר. ניסיונות גניבת החלבה ממנות קרב סגורות, להיתמם ולקלל אח"כ את מי שפתח את החבילה. (לפעמים לגלות שמישהו הקדים אותך...סססססעמק) עכשיו רגע של רצינות. מתכננים את הלו"ז היומי. - מתי הזמן הטוב ביותר להשתקע מול מכשיר הטלפון היחיד עם הקו לצפון, מתי הזמן הנכון מבחינת המצרים, שכדאי להשתקע ל20 שניות בחור המסריח ביותר בחצי הכדור המערבי לחרבון חפוז. ואז שעת ארוחה בוקר הכוללת עגבנייה. ביצה קשה, 100 כיכרות לחם,(אתה מוזמן לקרוע ה...נייר. (פעם זה היה שקיות נייר) משקית אחת, ולזרוק את היתר, כמו כולם). ריבה... ועוד ריבה... ועוד... ועוד... לאחר שהזבובים כבר טעמו מכולן. שעת הצעקות והקללות הגיעה. מריבות, ויכוחים על כדורגל,
ו... כעת כדורגל.
ויהי בוקר ויהי ערב, יום שני.
הרומנטיקנים והיותר מעודנים שבחבורה, משקיעים זמנם בכתיבת מכתבי אהבה. אחרים בהמתנה מורטת עצבים לחלוקת הדואר היומית המתקיימת בכל יום, עם הופעת הפקידה הפלוגתית בג'יפ של המ"פ.
שאלנו עצמנו לא פעם בראותנו את אבק הג'יפ הדוהר ממרחקים. מאין בדיוק השניים הללו מופיעים. בית קפה אין שם מעבר לדיונה.
הכדורגל, שוחק בחולות רק עם תחתונים, ללא נשק וללא מגן. חשופים לקרני השמש המדברית, וחשופים לעמדות הצבא המצרי שממול. מרחק שנע בין 200.
ואז... ברגע אחד. בוקר אחד. הכול התהפך. "הגהנום, נחת עלינו ". הגיע פרק השירות השני. ללא התראה, ללא דפיקה בדלת לבשר לנו על שינוי ביחסי השכנות.
גם למלחמה הזו שהועמדה לפתחנו כך בוקר אחד, לא יכולנו. הפעם הותקפנו לא על ידי זבובים. לא דומה אפילו. טס כמו פגז. שורק כמו פגז. מתפוצץ כמו פגז.
מה זה?
פגז 155 מ"מ. אלפי פגזים נחתו ביום ובלילה. . נפגענו, התחפרנו. והיינו לבשר תותחים, ולמרק צלפים וכמנה אחרונה הותקפנו ממארבים.
ההתחלה היתה ממש לא לפי כללי משחק הוגנים. האנגלים לא היו מתנהגים ככה. פתאום, בלי מכתב מעו"ד. מבלי להכרזה, ללא ירי חזיזים כהזהרה. ישר במלוא התבערה ?.
מרגע שהשתנתה תורת המשחקים, והפכנו מחייל משועמם לכזה חרדתי. התהפך הגלגל, וחיינו הפכו ללהקת ברווזים מבוהלת במתווך. לשמע הפיצוצים, הם נסים, כמו ג'וקים מסוממים אל אחד החורים הקרובים. אתה מתעורר בבוקר לקולות מרגמות, יוצא לפיפי בידיעה שצלף מצרי ממוקם בצפי. ממשיך את כל היום בהליכת רפאים – איטית וחרישית. החיים בדממה הנשמרת רוב היום, בפקודה. אסור לצעוק. אסור להשמיע רדיו, אלא בלחישה. כדי להיות קשוב לירי מרגמה. כדי לקלוט שריקת מעופו של פגז מצרי לכיוונינו.
אתה מסיים את הערב, בתצפיות לעבר מי התעלה לזהות צליחת חיילי קומנדו, המתקדמים בלי לחשוש, בתוך המים עד צוואר, בחשכה. נשק מעל, במטרה לפלוש .
אז אנחנו הולכים בשקט, בהקשבה, נכונים לכל הזנקה, בתנוחת הראש מורכנת, מקפידים שלא תזדקף הפדחת מעל לגובה מחפורת, שקי החול המגינה. זו הפכה לסוג של אובססיה, החרדה מפני הצליפה. יתכן ורבים מהאנשים הצועדים ברחוב בימינו אנו, בגילאי שנות השיבעים לחייהם, שגוום כפוף ואוזנם כרויות, חייבים את הגב הכפוף, למשרוקית הצצה בהזיות. את הראש המורכן והברכיים השפופות, לאותם ימים מאיימים של אימת הצלפים המצריים בתעלה.
מקפידים על מרחק מטרים ספורים מעמדת הגנה, ממחפורת או שקי חול. להסתובב ללא קסדה?.... זה כמו שתגיד לי שאנגלי באוקספורד-סטריט, לא אמר לך בבקשה... תודה.
החייל המצרי צופה כל הזמן, רק מחפש את נקודת התורפה. את הראש המבצבץ, או את התלתל הקורץ. "קופים" כינינו אותם. כי כקופים היו. לא לאות גנאי, אלא לעובדת פעולתם. השיטה היתה לטפס על העצים, להסתתר בסבך הענפים, ומכאן מציצים. וכך, באופן פתאומי, עם קצת סבלנות צץ השוויצר היומי. כי בכל יום נעמד אחד, עם הראש מעל, העליזות על הפנים והנפנוף ביד.
חודשים ארוכים של גיהנום, מאות נפגעים. הרוגים, כמעשה של יום יום. חרדה קיומית בכל מקום. הצבא המצרי תפס אותנו, תרתי משמע עם המכנסיים למטה, לא ערוכים במגננה, לועגים להתכנותה, שחצנים לאפשרותה (למה מי הם..?) לא מאומנים לתגובה, על מתקפת פגזים קבועה.
אם לא היה די בבהלת "הקופים", בשריקות הפגזים, בחום האימים, בבדידות, בפחד, בדיכאון. נוספה פתאום ידיעה שהמצרים מפגיזים עם גזים בתימן.
הכוונה, הכנה, לימוד ופיתוח אמצעי לחימה להשתמש בידע הזה כאן. מהר מאוד, הובא ציוד להגנה מפני לוחמת א.ב.כ. (אטומית ביאולוגית כימית) הציוד כלל... יריעת ניילון שקופה, שתשמש אותך כשמיכה. עליך להתכסות כולך בתוכה. היה כנראה, מי שחשב, שהחום בתוך האוהל הוא רק 50 מעלות. לעומת זאת הוא מאוד יבש, אז למה שלא נוסיף קצת לחות תחת למעטה ניילון. אז נקבל עסקת חבילה גם 60 מעלות, גם זיעה שתיגר... ותיגר. לנשום נוכל רק מחר. כשכל זה נגמר.
מלבד ה"שמיכה", הובאה לנו גם מסכה נגד גזים. נראתה משהו רציני ביותר. גומי שחור כזה, בוהק שהובאה דחוף מגרמניה. נראה שהם מבינים שם בגרמניה משהו בענייני גזים. זהו. מוכנים. אה... רגע. עוד משהו קטן. מזרק אטרופין. שמו לך בכיס. ככה שיהיה. הסבירו לך שבשעת ירי פגזים, כשהפגז שלא מתפוצץ. הוא בשקט מוזר כזה, רק שורק עצמו לדעת ופולט אוויר כחלחל כזה. ואולי אפרפר כזה, אז מהר.... חבוש מסכה כזו. מתח רצועות, פרוש שכמיה מפלסטיק. התכנס בתוכה. עם הבגדים כמובן, וכל כלי המלחמה, הצטנף, התכווץ. עזוב נשימה, לא חובה. וכך... איכשהו הוצא את המזרק, הסר הנצרה, הצמד לנקודה כלשהי על הגוף, רצוי לא בעין, אם יש ברירה. אפשר גם על החולצה. כעת...לחץ על כפתור ההפעלה האדום
ו....פווווף...!!!! טסה לה מחט, שנשלחת מאי-שם היישר אל התחת.
מפתיע -כן. כואב - לא נסיתי, כנראה שכן. אבל מייבש ריריות. ועכשיו בא ציון לגואל, ואת ה"בשר-התותחים" הצהלי, אותי. מי שואל. אה כן... עוד משהו. רק בלי פניקה. זה שבתימן מתו אלפים... טוב כאן זה לא תימן. זה אנחנו יודעים מזמן. כאן אנחנו בצהל הגדול. וזה אתה בחום 60 מעלות, תחת מעטה ניילון, עם מסכה מגרמניה, ואטרופין מייבש ריריות. מחכה לקראת הבאות הנוראיות. כל זה לא אומר שאתה צריך להיות בפניקה. אז... הזהר. שמרוב פניקה, לא תיקח בטעות, או בהתכוונות. מנה שנייה של מזרק אטרופין. כי... תמות מהתייבשות .
הרחוב העירוני, בבית האישי של כל אחד מאיתנו, חרדה ופחד גדול. החיים סובבים סביב למהדורת החדשות. דממה נופלת אז על הארץ, שעה שפיפסים של מהדורת החדשות נשמעים. השקט מושלך, איש אינו פוצה פה. כל פעילות נעצרת. כל משחקי השש-בש בישראל מופסקים, אדם עוצר לעיסתו, ותינוק יניקת שד אימו. הלב מחסיר פעימתו.
אלא שמה שרואים מכאן, מתברר שבמרחק זמן של הרגל, לא רואים משם. כאן זה אחרת. האבולוציה הוכיחה את עצמה. דרווין, שוב צדק. האדם מתאים עצמו למציאות משתנה. לומד לאזן לחץ דם מול תהפוכות, מצמיח לעצמו אוזן ביונית רגישה במרכז הפדחת לקליטת שריקת מעוף פגזים. מחדד ראיה לזיהוי צלפים בין העצים, עיניי נץ לראות איפה השארתי את התחתונים בחשוך של הבונקר, רק אור קטן לו של נרות זערורים. ועור פיל להסתגל לסכנות ולהתאים עצמי מהר מאוד לחוקי משחק חדשים.
הצבא המצרי, רוצה לצלוף ולפגוע, אנחנו רוצים לסיים ארבעה חודשי "מבצעית" ולחזור הביתה בשלום.
לילה רודף יום. אנחנו מבינים שאל תוך תקופה סגרירית ואפורה נכנסנו.
ימים של ברד עומד לרדת בכל רגע למשך כל הרגעים. ברד של פגזים 155 מ"מ. אם כן, יש להוריד את המגפיים מהארון ולהניחם ליד המיטה. את המעיל על קולב בסלון, לפתוח מטריות ולהניחם היכון. מבטלים יום שוק, נשארים עם הילדים בבית, ולא הולכים היום לגן ולא למשחקים. אין אפילו מה לבקר את חברים שממש כאן ממול.
מדליקים תנורים, יהיה קר ולא נעים. בואו נעבור את החורף בלי שיטפונות, בלי בוץ ובלי רטיבות.
לאט לאט, מפתחים שאננות ולא מתרשמים מכמה טיפות בודדות. יש נועזים/טיפשים, המעיזים לרוץ אל ביתן השירותים, מרחק 100 מ' . חיפוש מחסה הוא רק לעת ברד. לומדים לחיות בכל מצב.
וכך ממציאים את המשרוקיות, המצאה גאונית, המחייבת את כולם לחיים של שקט סביב, כך שניתן לשמוע את קול שריקת הפגז הנורה למעופו. חייל המזהה ראשון רחש מעוף פגז, מיד משמיע שריקה עזה במשרוקית וכולם משתטחים.
שגרת חיים זה דבר מרדים. בחודש השלישי לשהותך בתעלה, שריקת פגז 155 מ"מ , כבר לא מפסיקה אפילו משחק שש-בש טוב. אנחנו תחת מחסה. בתוך "מעוז" שעמד כבר מול מאות פגזים כאלה ולעג להם. אז ... יאללה, שישרוק עוד פגז.
דומה המצב למי שחולב פרות בכל בוקר, ומתבוסס במדמנת הרפת, ריחות עיסת החרא כבר לא נקלטים באפו. הוא לא מבין על מה הבחילה הזו, התוקפת את אורחיו. וכך, תוכל לראות רפתן הטובל במגפיו עד ברכיים בחרא, ובידו מחזיק עוגייה וכוס קפה להנאה. למתבונן מן הצד, גואה הבחילה עד הקאה. כך אנחנו. יכולנו להרשות לעצמנו נינוחות ומתיחת איברים, בין ההפגזות ושריקות ההתרעה. להתרווח, לנמנם ברגעי השלווה בין שעות החרדה והפחד. למדנו להצניע פחדים, לחנוק חרדות, ולהעריף חיי נועם ובטחון.... סביר... בתוך המעוזים. לאחר הכול, אלה מוגנו מפסי הרכבת של קו קנטרה-סואץ. פסי פלדה יצוקה, צמודים אלה לאלה. אותם הציבו על גג מבנה הבונקר, שקבל את השם "מעוז" . ע"ש "מעוז צור ישועתי". אז כמו שהאסקימוסי אינו חש בקור שבתוך האיגלו, חש עצמו כאילו בסאונה הוא שוהה. רק בצאתו לצוד דובים, הוא מבין על איזה קור-דובים, כולם פה מדברים.
החיים במתחם המעוז, בין יחידות הבונקר, תעלות הקשר, נקודות התצפית וחדר האוכל המאולתר, נהיו לנו כחיי קייטנה. נוצרה חברותא, הלצות, ושגרה קלה. רק העורף דאג. שם החיים במצוקה. זר לא מבין זאת, ההורים בעורף, לא ישנים בלילה מדאגה, אבל כאן, השינה אמנם חטופה. "על הקצה", קצרה. מוטרדת, מקפיצה, עם נעליים וחולצה, אך... כמו נידון למאסר על גניבה מהסופר. גנבת- תשלם !!!. ספור את הימים, עוד שלושה חודשים, יא-מנייק.
אנו, בעלי הוותק במפעל הזה, יודעים לחיות עם זה. אפשר ליהנות מעיתונים, ספרים, מכתבים, רדיו, מוסיקה. והעיקר, מבטלה. המון שעות של בטלה ושינה.
הליצנים שבינינו, החלו להמציא סיפורים ובדיחות על החיילים המצריים, כשאנו צופים בהם בעד למשקפות, כינינו אותם בשמות, תכננו להם את החיים. רואים אותם משתינים למימי התעלה, מסתובבים בלי חולצות. בעיקר, גם הם משועממים. לרגע, בא לך לנפנף לשלום. והיו כבר כאלה שנופפו, אך כדור צלפים ששרק והוריד להם כף יד, במקרה הטוב. שלא לציין את אלו שבמרכז מצחם נקדח חור 7 מ"מ. זה תמיד החזיר אותנו במהירות לקרקע המציאות
בסך הכול, אם לוקחים את החרדה והמצוקה, המועקה והתחושה , דוחסים ומקבצ'צ'ים לגוש אחד של חרא, ופולטים, "מה אני יכול לעשות". אז החיים בסבבה. צובעים הכל בירוק בהיר, חושבים רק על טוב. ואז... ככה פתאום נהיה הכל טוב.
אף אחד לא הזיז את הגבינה שלך ואתה טובע בדיכאון עד דיראון. רק לא שוכחים רק להעיף מבט קבוע על מחוג השעון שזז מילימטר. פתאום מילימטר של תזוזה, זה המון. יושבים ובוהים. "מתי שעת התצפית הבאה שלי ? ". זה הדבר היחיד המעסיק. בשאר הזמן סופרים ימים, לא חושבים על הדוב הלבן, המסתובב מחוץ לחדר הסאונה בקוטב הצפוני .
המצוקה הגדולה ביותר, שהטרידה, הייתה מצוקת התקשורת. בעיקר, לאוהבים הצעירים שהשאירו אהבה בבית, ומשתגעים מהדחף הבלתי נשלט לקיים שיחת טלפון, אפילו קצרצרה. אבל.... אתה לא יכול לצאת מהאיגלו, להסתובב בחוץ, שמא יופיע הדוב הלבן. שמא תשמע שריקת מעוף הפגז. אתה לא יכול לעמוד חשוף ליד עמוד הטלפון האחד והיחיד, המשותף ל... 50 חיילים, תאבי שיחה.
המשחק הזה אכזר. מאוד אכזר. אתה חייב לעמוד שם בסבלנות אין קץ, כדי שבשעת אירוע, ברגע שהקשרית מהמיתלה מצלצלת, ומודיעה על שעת קו פתוח לצפון, אתה תהיה שם. וכדאי מאוד שתהיה שם ראשון. כי אם תהיה חמישי... "הלך" עליך באופן איש. לא פלוגתי. הקו עלול להינתק פתאומית, במשיכה זדונית של פלג, בידי המרכזנית, מהמיתלה.
הטלפון הזה, הוא מקור האושר היחיד. העיסוק הבלעדי. נשוא המחשבה שאינה מוסרת מראש רבים כל כך, שעות רבות כל כך. יום ולילה, קו הטלפון הזה, הוא קו החיים שלנו כאן. לעיתים, מצטופפים סביבו עשרות, מחכים להכרזה על שעת קשר. המרכזנית, חני, מקו המעוזים בתעלה, היא הדמות אליה נשואות כל העיניים. "חני, חני, חני... !!!! " שמה נישא בפי כל . אם יש כאן מישהו עם קשרים טובים לחני, הוא מלך המעוז. כולם ששים להחליף אותו בתורנות מטבח, ובלבד ש "תזכור אותי...אה". וכך גם מתפתחת השרשרת. אם אתה מכיר גם מישהו שמכיר את החבר לשעבר של אחותה של חני... אתה מסודר. אחי.
קשר כזה שווה ויקר. זה כאילו, איך נאמר, שאתה מכיר את השכן של אחותו, מהבלוק, של נשיא המדינה, כשאתה בא לבקש ממנו חנינה.
בתוך מבנה המעוזים, אפל, צפוף, חם. דחוס. רוב להג וקשקשת. טרנזיסטור או שניים, פועלים יחדיו, כל אחד כמובן בתחנה אחרת. עיתונים זרוקים לעשרות, ריח גרביים מצחין את האוויר. בחורינו הטובים שלא התקלחו ימים רבים, מפחד ששריקת משרוקית תתפוס אותם עירומים תחת מי המקלחת, ואז הם נסים במהירות, ומשתטחים על החול, חשופים לחסדי שמים, ולדיוק הפגז, עם התחת הצחור, הבוהק, החשוף, לקול צחוקם של רבים המציצים בעד לחרכי הירי.
החיים מתאפיינים רק בעיסוק אחד. רק עניין אחד לנו. לציין את מספר הימים שנותרו. ואיך, לעזאזל, שורפים את השעות הבאות, את הימים, את החודשים שנותרו.
המאמינים באמונות תפלות, מוצאים סיבה לחייך אם קבלו מכתב מאהובה.
אחרים, בונים טבלאות ייאוש בכל ערב. לאחר מסדר הורדת הדגל. נערך מסדר למחיקת יום נוסף של סבל. בשעת חצות, מכריזים על היום שחלף ונמחק מטבלת הייאוש. טקס מחיקת יום מהטבלה. נערך בכזו רצינות, כאילו היה זה יום העצמאות.
יום המחרת, מתחיל מאותו רגע ממש כמו הרגע שסיים את ליל אמש. עם אותם בגדים, אותם תנוחת שכיבה, רק סירחון חלל הבונקר והגוף מוגברים, כאילו רבצנו במאורת עכברים. איש כאן לא מתרחץ, לא אני גם לא האחרים. ישנים במיטות קומותיים, ריחות רקב הגרביים מחליא. עליהם נוספים מגרדי אצבעות הרגליים, המעלים סירחון בואש המתערבל בריחות הפה המצחין וריח הנפיחות הנשמעות בקול תרועה רמה. כאילו, מתקיימת כאן תחרות הפלוץ האימתני.
מנצח, יוכרז בצחוק גדול ויזכה למחיאות כפיים. עוד ידובר בו רבות ויוזכר שמו לכבוד.
לא מחליפים פה בגדים, המצעים והכריות, כמו גם השמיכות הצבאיות, לא ראו קרן אור שמש לאוורור כבר שבועות. המקום כולו צר ודחוס כל כך, פתחי האוויר לריענון, הם רק עבור קנה המקלע, המק"כ .
מה שהיה בחודשיים שלושה האחרונים, הוא שיהיה גם היום. גם היום אתה לא מבין מה אתה עושה פה. זו הרי לחימה של תותחים, בה הפגזים שורקים מעליך. מי בכלל חושב על זה, שמסוכן כאן, אני יותר חושש שצפוף וחנוק כאן, שהסיוט
הנורא הוא בשל החיים בתוך צינוק. מי כאן ירא מפני הפגז ההורג או מהמארב, אם אתה יכול למות בעצם מהגזים הנפלטים מהפסוליה של מנות הקרב .
מתחילים את היום בתחרות קטל זבובים. למנצח שיר מזמור. קריאת עיתונים. החכמים מביננו מתמודדים עם תשבצים, אחרים מחליפים תחנות בטרנזיסטור, כאילו שבתחנה הבאה יבינו יותר טוב את הערבית.
השעמום גובר. גם החום מתגבר, גם הזבובים. גם הדכדוך, מתכון טוב לעצבים גואים. מחפשים להתעסק בכל דבר שמצליח למחוק לך שעה מבאסת מהחיים. משחק שש-בש. (אף פעם לא ראיתי שמשחקים פה שח-מט) לפעמים פורצת קטטה מפני שהשיר בתחנה, לא אהוב על החייל בקומה השנייה, זה שמעל למיטה בפינה.
"הדודות" מחדרה. שולחות חבילות ובכלל. כל בעלי המצפון המעיק, ישלחו חבילת מזון, עוגות לחמניות עם סלמי ונקניק. מישהו פותח חבילה שהגיעה, ומתחילה מהומה מי ייקח את "המצופה" מהחבילה. סיבה לריב קולני שרק במקרה לא מסתיים עם פצועים, רק בקללות בכל פה.
מזל, שנשמעת שריקת משרוקית חדה בחוץ. התצפיתן קולט פגז שנורה . כולם מזנקים אל חרכי הירי, לא מחרדה, או כצורך מבצעי, אלא מחוסר תעסוקה. סיבה למסיבה. לצלם את העשן והאבק המתמר האש והאבוקה. לשלוח הביתה. לחברה.
השעה 10. החום מתחיל לתת אותותיו. מתכנסים כולם לדממה מעיקה. משבר מורלי. שקט. למי יש כוח לדבר. לקרוא, גם לא לריב ביום של 45 מעלות בצל ו50 מעלות בבונקר. אפילו הזבובים התעייפו.
להסיר חולצה או מכנסיים, כאן אסור, חייבים לשמור על כוננות למקרה של הזנקת כוחות .
רגע. על איזה כוחות מדובר עכשיו, מה.... למצרים אין מערכת גוף זהה לשלנו?
הם לא חם?
קראתי בעיתון שאסירים רוצחים, שנידונו ל-3 מאסרי עולם על רצח, מתלוננים על תנאיי מאסרם.
הם מתכוונים לפתוח בשביתת רעב , עד לשיפור תנאיי חייהם.
