בין קודש לחול
היא יושבת מול המחשב, הקופסא שיש בה נשמה, הקופסא המפיחה בה רוח חיים.
הלילה שקט, קולות לא נשמעים, רק הלמות ליבה מורגשות ברעד הדק העובר בידיה, המקלידות ומקלידות בלהט את מחשבותיה, את סודותיה, את תשוקותיה (רגשותיה) ואת חטאיה.
ירמיהו ישן, שלושת ילדיה ישנים, והיא הדירה שינה מעיניה על מנת להוסיף ריגושים לחייה המתים.(רדומים).
עוד מעט יפציע השחר וירמיהו יתעורר ישר אל המקלחת להטיל את מימיו הרבים שנאספו במשך הלילה, ברעש מבחיל, כך שכולם חשים צורך אף הם להטיל מימיהם, ושלפוחיתם מתחילה להתכווץ.
היא כל כך רוצה לסיים על מנת להספיק לישון מעט אבל ידיה ממשיכות לתקתק ועיניה בולשות אחר התשובות על המסך.
"אני אוהב אותך" מסיים יוסי ומחכה לתשובתה, היא עונה לו בתשוקה "רוצה אותך, לילה טוב". היא נושקת למסך ומכבה את המחשב.
רגליה היחפות מרחפות על הרצפה, היא פוסעת לעבר הקולב מחפשת את הכותונת , מחליקה את גופה אל תוכה ומרגישה את מגע המשי הנוגע בפטמותיה שהזדקרו וחולמת שאלו הן ידיו המחוספסות של החקלאי שלה.
שמיכת הפוך המכסה את גופו של ירמיהו, עולה ויורדת בקצב נחירותיו הנשמעות למרחוק. היא מרימה בזהירות את השמיכה וריח רע עולה באפה, עוצרת את נשימתה ומשחילה את רגליה ואחר את עכוזה אל מתחת לשמיכה, אוטמת את אוזניה ומנסה להירדם.
צלצול חזק קוטע את חלומה ומחזירה אל המציאות, היא מרימה ידיה בכבדות ומניחה אותם על השעון, "מה כבר בוקר , ירמיהו כבר קם ולא שמעתי ?", לוחשת, אוספת את כל חלקי גופה וקמה, מדדה הישר אל חדר ילדיה ומנערת אותם, אחר פונה אל המקלחת להשלמת היקיצה.ירמיהו כבר היה לבוש ומניח תפילין , היא פנתה לעבר המטבח להכנת ארוחת בוקר וכריכים לבית הספר.
כך כל בוקר היא משלחת את ירמיהו לישיבה, את הילדים לבית הספר , לגן ולמעון, ומתחילה את עבודתה כקלדנית של עבודות גמר לתלמידי בתי ספר דתיים.
כך התוודעה היא אל האינטרנט והתחברה אליו בלי ידיעתו של ירמיהו, ובין לבין תרה אחר שיחות נפש עם אנשים מהעולם החופשי.
"שפכתי את ליבי , גיליתי סודותיי והתחלתי את חטאיי עם יוסי החקלאי", חשבה עדנה בליבה, בקרים ולילות בילתה ליד הקופסא בלי שירמיהו יחשוד במאומה. היא תכננה את כל צעדיה להפליא , קנתה פאות שונות, ובגדים חדשים והייתה מתגנבת אל מכוניתה בבקרים כשכולם בעבודה ונפגשת עם יוסי בחדרו שבקיבוץ.
יוסי החקלאי העובד במטעים, בחור חסון, פניו מוארכים שערו בלונד ארוך קשור בגומייה דקה, לא משכיל אבל איש שיחה, מבדח ומעלה צחוק על פניה .
יוסי היה מחכה לה לפעמים בשער הקיבוץ ולפעמים בחדרו. כשהוא היה מחכה לה בשער, הייתה עולה על הג'יפ עם הגינס שלבשה מתחת לשמלתה הצנועה ועם חולצת הטריקו החשופה והיו דוהרים אל השדות ומתנים אהבים בינות לשיחים, מתחת לעצי הפרי שבפרדס, ובשטחים הפתוחים מתחת לכיפת השמיים, כשהיא שכובה על גבה מביטה אל האלוהים שלה ומבקשת שיסלח לה. אבל הכי, הכי, הייתה אוהבת להתערטל בשטח הפתוח כשיוסי חורש בשדותיה.
הביתה הייתה חוזרת לפני ילדיה, משילה מעליה כל זכר של חטא , אבל ליבה שמר את טיפות החסד המתוקות שאספה, הן המחיות את נשמתה.
ירמיהו חזר בשעות הערב המאוחרות, בדיוק לארוחה, כשכולם ישובים אל השולחן והיא מגישה, "מירה, למה אין מלח בחביתה, ביקשתי שתעשי בלינצ'ס היום, אני כל כך רעב!", רטן והתחיל אוכל בחריקת שיניים קולנית, ממשיך ואומר, "השכנה שפגשתי כעת במדרגות אמרה לי שהייתה לך אורחת חסודה הבוקר", מביט בה כמחכה לתשובה, אבל היא מהנהנת בראשה לאמור, כן, הייתה, מה זה מעניין אותך, והוא בשלו "גם היא הביאה לך עבודה ?", זה מצא חן בעיניה ומיהרה להשיב "כן, היא הביאה את העבודה של הבן שלה " .
כשסיימו את הארוחה, השכיבה את הילדים לישון וירמיהו בירך על המזון, וקרא כמה פרקי תורה, אמר "מירה, בואי לישון, בואי נקיים את המצווה", עברה בה חלחלה, לא רצתה לסרב שמה חס ושלום יחשוד במשהו ולו הקטן ביותר. הם פרשו לחדר, היא השילה מראשה את הפאה השחורה ושערה הבלונד נשפך על גבה הצח, הרימה את שמלתה והורידה אותה באיטיות מעל ראשה באוספה את שערה בידיה, כאן מבטו של ירמיהו התמקד על שדיה המוצקים, עיניו ירדו אל טבורה ואצבעו נשלחה אליו, משם ירדה אל מבושיה, היא נרתעה מעט, כחכחה בגרונה ואמרה ", תוריד כבר את הבגדים !", ירמיהו התחיל להוריד בזה אחר זה את כל חלקי התנ"ך האלה שכעת היא ממש לא מחוברת אליהם, קיפל אותם ושם אותם על הכסא, שב והוריד את הגופייה והתחתונים, קבס עלה בגרונה, סבה לאחור עלתה על המיטה ושכבה על גבה מדמיינת את יוסי רחב הכתפיים, גופו המגולח למשעי, שרירי ידיו הנעים עם כל תזוזה שלו, חום גופו וחיבוקו העדין, פתאום היא הרגישה חבטה על גופה, ירמיהו העיר אותה מחלומה, "מירה נרדמת ? או שאת עייפה ?", שאל, "כן אני קצת עייפה", מחכה שיסיים וילך לישון, ואחר תתגנב אל הקופסא המכילה את כל נפשה.
לילה אחד` כלילות רבים אחרים , אחרי שכולם נרדמו, פרשה מירה אל אהבת חייה שבחדר השני, בעודה מקלידה בלהט את מילות התשוקה שלה ומצפה לתשובה, הרגישה נשיפה כבדה על צווארה, היא סבה לאחור וראתה את ירמיהו מאחוריה, בוהה במסך הקטן.
ליבה ניבא לה רעות ואכן ירמיהו התחיל להתעניין בכתוב על המסך, לחץ דמה זינק לגובה ופניה התלהטו, "הזאת העבודה של הבחור החדש?", שאל בתדהמה.
היא לא איבדה את עשתונותיה ושלפה תשובה ממאגר השקרים שלה, "זאת עבודה צדדית שלו והיא לא לפרסום, אבל בשביל כסף אני עושה הכול", ירמיהו שתק , נראה שהסתפק בזה, והלך.
,אני חייבת להיזהר יותר" חשבה, "אתמול כשחזרה , המחשב היה דלוק , והמגירה בשולחן הייתה פתוחה, והיא לא זכרה אם היא השאירה או שכחה , אולי?".
למחרת בבוקר , כרגיל חבשה את אחת הפאות שלה, בגדיה הצנועים וכמובן מתחתם את הנועזים שיוסי אוהב.כשישבה במכונית שלפה מתחת לכיסאה את הקלטת של ריטה , דחפה אותה אל הטייפ ולחצה על הכפתור, "תפתח חלון....", זרמים חמים עברו בכל גופה והאיצו את נשימתה. הדרך אליו תמיד נראתה לה ארוכה וכשהייתה אמורה לחזור , התפללה שהעולם יעצור מלכת.
הנה היא רואה באופק את שער הקיבוץ , ליבה דופק בקצב הסמבה, וארשת של שמחה נסוכה על פניה.
יוסי מחכה בשער , זהו , היום דוהרים אל השדות, היא עוצרת את המכונית בינות לעצים וקופצת הישר אל זרועותיו הפתוחות של יוסי.
הם עולים על הג'יפ שלו ופותחים בנסיעה , אבל לא לפני שהיא מסירה מעליה כל זכר של אישיותה הקודמת, ולובשת דמות חדשה, חופשייה וחסרת מעצורים.
בדרך בין החיבוקים הלוהטים, הנשיקות והמזמוזים, הבחין יוסי במכונית הנוסעת אחריהם, " את רואה את המכונית הזו, עדנה, אולי את מזהה אותה ?", עדנה פנתה לאחור, פניה החווירו, וכולה רעד, "שומו שמיים, אני לא מזהה , אולי זאת של, של אחד העובדים בשדות ?", יוסי מיד סטה מן הדרך ופנה אל דרך בוצית קשה ונסע בינות לעצים, הוא חש את הולם לבבה של עדנה, העביר למהלך אחורי ופנה אל חדרו שבקיבוץ.
"את רוצה שנפסיק להיפגש ?", שאל, אבל היא סירבה ופסלה את החשש, "מה פתאום, אתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי", בדרך חזרה חשבה עדנה שהם חייבים לנקוט ביתר זהירות ולא לצאת לשדות שכל כך אהבה.
היא שלפה את הקלטת של ריטה והכניסה במקומה קלטת מוסיקה קלסית מרגיעה.
היום היא חזרה מעט מוקדם מהרגיל , החניון בבנין היה ריק, היא כיבתה את המנוע ויצאה מהמכונית לעבר המדרגות, עלתה במהירות לבל יראנה איש, ובשקט התגנבה לדירה, בזינוק קפצה על הספה ובצחוק רם התחילה להתפשט, לגעת בגופה ולחלום את הרגע שחלף.
כך עברו להם עוד ימים רבים , עד שבוקר אחד בעודה מתלבשת ומתרגשת לקראת הפגישה עם יוסי, נשמעה דפיקה בדלת, מי זה יכול להיות בשעת בוקר זו ?", "מי שם ?", היא שואלת, "משטרה" משיב הקול שמעבר לדלת.
זיעה קרה כיסתה את מצחה, לא ידעה מה לחשוב, הילדים ?, ירמיהו ?, היא ניגשת לדלת ברעד מסובבת את הידית ולפניה עומדים שני שוטרים, היא כמעט מתעלפת, הם אוחזים ומושיבים אותה על כסא, "תירגעי גברת, לא קרה כלום למשפחתך !",יש לנו רק כמה שאלות אליך".
"את, מירה עדנה ?", היא מהנהנת בראשה, והם ממשיכים "את מכירה את הקיבוצניק, בצת יוסי ?", גופה הזדקף , פניה החווירו ועיניה נפערו בחוריהן, "מה קרה, מה קרה ?",האיש נמצא מת בחדרו שבקיבוץ, ולידו נמצאה תמונתך ",היא הרגישה כהות חושים, ערפול, מסך שחור, קופסא נעולה, יוסי אהובי , הכול התגלה, הקופסא נפרצה ותוכנה נגנב. אנחנו לא לבד.
משהתאוששה, נאמר לה כי החשד הוא שיוסי נרצח, אבל איך הגיעה תמונתה לידו, הרי היא בכלל לא נתנה לו שום תמונה ואפילו לא הצטלמו.
בתחנת המשטרה היא מסרה עדות אבל היא נחשבה כחשודה ראשית , והיה אסור לה לצאת את הבית. היא שוחררה בערבות על ידי בעלה והם פנו לדרכם.
היא ידעה , כעת, שהיא אסורה על בעלה. ירמיהו הביט בה בעיניים ארסיות, ולא דיבר דבר כל הדרך הביתה.
בהיכנסם , פנה אליה ואמר "אני אשיג לך עורך דין טוב ונראה מה אפשר לעשות. היא נדהמה מטוב ליבו של ירמיהו, ושיתפה פעולה.למחרת ביקר אצלם עורך דין ירא שמיים שליווה אותה במשפט.
לאחר שמיעת עדויות ובין לבין חזר ואמר לה כך "מירה אנחנו נעשה עסקת טיעון והיא, אם תודי שהרגת את יוסי בשגגה נוכל להמתיק את עונשך ואולי אפילו לשחררך תמורת עבודות שירות.
מירה התנגדה , היא כל הזמן טענה שהיא חפה מפשע, מה פתאום תודה בדבר שהיא לא עשתה.
עורך הדין ירא השמיים חזר והפציר בה להודות על מנת לקצר את כל התהליך.
ככל שהזמן עבר והפצרותיו תכפו , היא התייאשה.
הימים במעצר היו קשים, עד שלבסוף נשברה והודתה על פי הדרכתו של עורך דינה.
ביום האחרון , קרא לה השופט אליו, היא התקרבה אל הדוכן, מצפה לשמוע דברים שיעודדו אותה, הוא פנה אליה ואמר "את יודעת, אחרי שהודאת בהריגה, את תורשעי, כיוון שאי אפשר היה להרשיעך באין הוכחות ולא היו כאלה".
רגליה רעדו , היא אחזה בשפת השולחן וסבה ראשה לאחור, ירמיהו הביט בה וחיוך דק עלה בזווית פיו .
שוטר אחד ניגש אליה , שם אזיקים על ידיה והוביל אותה אל תאה. אותו יום קשרה את כל חוטי מחשבותיה והבינה את התעלומה. המעקב אחריה , התמונה, המחשב, קינאת קין.
הימים הבאים היו קשים מנשוא והגעגועים לילדיה כילו את גופה ונשמתה, היא לא המתינה יותר, בוקר אחד מצאו אותה תלויה בצווארה על סמרטוטיה.
רחלי גבאי
