חרדית חרדה

חרדית חרדה

שקועה אני בחלומות, המיטה מתרוממת מעלה ומביאה אותי לעוף אל עולם שקט מתוק ואוהב.

יד קטנה מרימה את השמיכה שלי ומתחילה לטייל על גופי בלימוד אנטומי, עוברת על בטני, עולה על שדיי המזדקרים ונחה עליהם , לשה אותם כבצק בידי האופה, מחליקה ויורדת מטה אל בטני ואל מבושיי, ואני לא נעה ולא זעה, פן תשמע אימי את נאקותיי.

לא בוכה, לא זועקת ולא סבה במיטה, רק ליבי דופק כמו בוכנת רכב בהתנעה.

לפנות בוקר הוא חוזר לחדרו ולמיטתו.

אני מכסה ראשי בשמיכה ובוכה חרש, בל תשמע אימי ותכעס עליי, ואז תשתיק אותי בהאשמות עצמיות,

"את לא מתביישת להמציא דברים כאלה, את חולמת כיוון שאת בגיל ההתבגרות עדיין, תשכחי מזה,השם ישמור"

וגם מוסיפה,

"שלא ישמעו באולפנה או הרבנים, ירחם השם".

הבוקר מתחיל כרגיל, כולנו מסבים לשולחן , אימי,אבי, אחי ואני, שותקים, הוא מביט בעיניי ועיניו יורקות אש, רעד קל עובר בגופי, כל אבריי זועקים, אבל אני מחרישה, יושבת כפופה ראשי נטוי כלפי מטה  והאוכל לא נכנס אל פי. אני קמה מהשולחן, אימי רצה אחריי,

"מה קרה היום אין לך תאבון ?",

ואני עונה בלחש "לא כל כך ".

לובשת את התלבושת האחידה ורצה ללימודים.

בלימודים לא מרוכזת, לא יכולה ללמוד, ובמבחנים נכשלת,

"מה קרה לך ? למה את נכשלת,מה את לא לומדת חס ושלום?"

אימי כועסת עליי ומענישה אותי בעונש קשה, להעתיק את כל ספר תהילים בכתב ידי בתוך יום.

ליבי בוכה חרש, אין מפלט, לו רק היה לי עם מי לשוחח , לו רק הייתה לי אוזן קשבת, כל לילה אני שוכבת במיטתי ממתינה לכף היד הקטנה המהלכת חופשי על בשרי ,והשם לא עוזר.

נפשי רוצה לברוח, אך אנה אלך ואנה אבוא, אימא אולי שומעת ולא נכנסת לחדרי, שמא השמועה תתפשט בשכונה והכתם יוטל על כל המשפחה.

אני רוצה למות, גופי נעשה חידודים, חידודים, ואני נחנקת.

יום אחד כשחזרתי מהלימודים שמעתי נשים מדברות בלחש ליד תחנת האוטובוס, אחת מספרת לשנייה על תוכנית רדיו לילית שעוזרת לאנשים במצוקה,

"פרידה, את שומעת, אתמול שֶיְדָלֶה סיפרה לי על תוכנית רדיו המשודרת בחצות, ושם מטלפנים אליהם ואישה עונה לשאלות בלי לומר שמות, והיא עוזרת לכל מיני בעיות"

 רשמתי מהר את הגל והשעה ורצתי הביתה.

אולי השם שלח אותם לעזור לי , חשבתי, החבאתי הפתק בתוך קופסא בתוך ארון הבגדים שלי והלכתי לאכול.

הערב אמרתי לכולם שאני חשה ברע ורוצה לשכב לישון , אימא כמובן דאגה ואחי לא העז להיכנס לחדרי הלילה.

לא נרדמת, מחכה לחצות השעה שבה תתחיל התוכנית, כל המשפחה ישנה, ואני ערה ומחשבת צעדיי, בשקט, בשקט ניגשת לטלפון ומחייגת את המספר שהצדיקה נתנה לשכנתה,קול גבר עונה לי, רעד עובר בכל גופי אך אני לא מוותרת, מבקשת לדבר עם אישה ולהפתעתי נותנים לי, שחה לה כל בעייתי, היא מקשיבה לי בשקט מופתי,וכל הזמן בליבי מתפללת לשם שיעזור ולא יהיה לשווא,היא רושמת ומבטיחה לעזור, מדריכה אותי לאן לגשת ואומרת ששם כבר יטפלו בי.

אני מניחת את האפרכסת ואנחת רווחה פורצת מגרוני,פתאום אימי עומדת בפתח חדרי ושואלת,

"מה שלומך ? מה קרה ?"

"לא, סתם לא נרדמת, אבל בעזרת השם מרגישה טוב וארגיש עוד יותר טוב מחר"

אימי עוזבת את החדר ואני פורצת בבכי חרישי תחת השמיכה בלי ידו של אחי.

רחלי גבאי