עיניים ירוקות - רחל גבאי
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל" אוי, עד שהגעתי הלום, אני מביט על כל הקהל וחיוך של שמחה עולה על פניי. ידי משחילה את הטבעת הנכספת על ידה של בחירת ליבי, והקהל מריע , "מקודשת , מקודשת," נאמרים עוד כמה ברכות וכוס הזכוכית מוגשת אל מתחת לרגליי. אני מניף את רגלי אל על ומוריד אותה בתנופה חזקה על הכוס, קול ריסוק הזכוכית נשמע ושוב הקהל מריע , ואני חופן את פני רעיתי הטריה בשתי ידיי, ומצמיד את שפתותיי אל שפתותיה בנשיקה ממושכת. היא כבר שלי.
ריח הבשר החרוך מורגש למן תחילת המסדרון , ריח גריל, קיבתי מתהפכת לשאיפת הריח הזה, כל בוקר דווקא כשאני רעב . אני ממשיך לאורך המסדרון ונכנס לחדר , מוריד את בגדיי, לובש את החלוק ומסתכל על לוח המשמרת , בקושי יש לי הפסקת צהריים וגם זה בשעה , בערך, שלוש אחר הצהריים. אוי, שוב ריח הגריל הזה. אני יוצא מן החדר אל "חדר העבודה", אני פותח את דלתות הזכוכית ונכנס. כולם כבר מחכים לי , החולה שוכב על המיטה , חצי מכוסה , הרופא המרדים כבר החל לטשטש את החולה,האחות מסדרת את המכשירים , אני קורא את תיקו של החולה ומבקש סכין, מיד האחות שכל פניה מכוסים כמעט, לראשה כיסוי ירוק וחליפה ירוקה מכסה את גופה, רק עיניה חשופות. עיניים ירוקות , עיניים עם מבט דוקר, מקפיא, שבכל ניתוח אני בקושי מספיק להרים את עיניי לשנייה ולהידקר וכבר סיימתי את הניתוח, ואז אני מצפה בכל פעם להידקר מחדש.
הסכין הוגשה לי, ואני עושה חתך רחבי, מיד העניים הירוקות מגישות פדים סטריליים לספיגה, אני פותח, כאריה המשסע את טרפו, פותח ובוחר במה להתחיל את הארוחה, אבל כאן זה ניתוח קצר, ומבט אחד חטוף, זה לא מספיק, אבל מה לעשות לשנייה אחת זה גם טוב.
אני מבקש את המספריים, וזה נמסר לי בזריזות, שוב המבט, ציפורי הקטנה התעוררה ומנקרת בקן, נעה ונדה כגלי ים , אבל ידיי יציבות, תודה לאל, חסר שלא. אני חותך , אני בודק, אני מבצע את מה שצריך , אני סוגר ומבקש חוט ומחט, מיד העיניים הירוקות אצות ומניחות את הכלים על המגש, ושוב המבט, ושוב הציפור, ושוב הרעד בגוף כמעט עינטוז, אבל אף אחד לא מרגיש. אני מסיים ותמיד יוצא ראשון , כולם מסיימים אחריי ויוצאים לאחר כעשרים דקות , אבל ,אז, לרוב אני מתחיל כבר ניתוח שני.
אני נכנס לחדר המשותף לרופאים ולאחיות ומחפש עיניים ירוקות, פתאום צדו עיניי זוג שכאלה, התקרבתי אליה ולחשתי, "התרצי לשתות כוס קפה, איתי, בערב. " פניה היו גלויים, אפה גבוה ומחודד, שפתיה צרות, שיערה שחור אבל עיניה ירוקות כצבע הדשא. לא כל כך יפה אבל נשביתי בירוק הירוק הזה.
סיימתי את משמרתי ורצתי הביתה. לאחר מנוחה קצרה מקלחת וארוחה קלה, יצאתי לדרכי. הגעתי לבית הקפה ראשון, ישבתי והמתנתי בקוצר רוח. מבעד לחלון בית הקפה ראיתיה פוסעת לאיטה, לבושה פשוט , שערה סרוק לאחור ואסוף בקוקו קצר. היא נכנסה, ובעיניה תרה אחריי, סימנתי לה בידיי והיא התקרבה, משכה את הכסא וישבה. הזמנתי פעמיים קפה ועוגה. היא לא דיברה הרבה, אני סיפרתי על עצמי ונעמה לי חברתה. לכשיצאנו ליוויתי אותה אל ביתה וקבענו עוד פגישה.
כך כל ניתוח אני מביט בעניים הירוקות ונשאב לתוכן, אך ציפורי היקרה מעט נרגעה, לא מנקרת, לא מגרדת, ולא גולשת. נו, כך כמובן אחרי שכובשים, נחים.
ערב אחד בפגישתנו השבועית החלטתי לבקש את ידה. ירדתי על ברכי ושאלתי, "התינשאי לי ?" מיד בלי הרבה מחשבות , חייכה אלי , סומק עלה בלחייה, עיניה הירוקות נצצו, והיא ענתה לי "כן, מאד, מאד ", קבענו תאריך והפצנו בבית החולים.
בוקר אחד כשנכנסתי לחדר הרופאים והאחיות , היו שם כמעט כולם, הם ברכוני , והאחיות התלוצצו, "תפשו אותך, כבשו אותך !", הייתה שם אחות אחת עם עיני שקד חומות שאמרה, "קרן כל כך ניסתה לכבוש אותך , ואתה לא שמתה לב אליה ", אני חייכתי , לאמור, אני כבר כבול, לא יעזרו המילים.
אני עומד מתחת לחופה מצמיד נשיקה חמה לרעייתי, והקהל זורם אלי לאחל לי מזל טוב, זהו אני כבר נשוי. הערב עבר נפלא . את ירח הדבש עשינו בחו"ל וכשחזרנו אני שבתי לעבודה ורעיתי המשיכה בחופשה.
חזרתי ישירות למשמרת לילה, כהרגלי, אני נכנס לחדר הניתוח ומעיין בתיק, מבקש סכין, והופ, העיניים הירוקות, ושוב המבט, הדקירה, ושוב ציפורי היקרה, שגלשה לה במהרה.
לרגע התבלבלתי, אבל, הרי רעייתי בחופשה. הפעם רעדו ידיי, העיניים הירוקות השירו מבט, והעפעפיים ירדו ועלו כוישרים על זגוגית חלון, מנקים טיפות גשם שירדו. ידיה העטויות כפפות נגעו בידיי, משקפיי התכסו בערפל, מפניי שהתלהטו.
"דר , להוסיף עוד מנת הרדמה ?", נשאלתי, "לא, לא אני מסיים" עניתי והתחלתי בתפירה. משסיימתי , יצאתי וארבתי לה בפינה . כל דקה נראתה לי נצח, עד שיצאה בריצה לחדר צדדי, מיהרתי אחריה, ידיה שלפו את כובעה בעצבנות ושיערה הבלונד גלש על כתפיה, חשתי אליה ומשכתי אותה, פתאום נגלו לעיניי , פני מלאך, אף קטן, שפתיים חושניות, ועיניים ירוקות כדשא המביטות בי בעצב.
ידי נשארה על כתפה, כלא רוצה להרפות, ליבי דפק בקצב מהיר, ושפתיי נעו בשאלה "מי את ?", היא לא מהרה להשיב, אבל רוחי הייתה קצרה לכן שאלתי שוב, "מה שמך?" , "אני, אני, כלומר , שמי , קרן".
רחלי גבאי
