הפגישה/ש.כהן
"אברהם זה אתה"?
קריאת הפתעה יצאה מפיו של נתן כשהלך לתומו בשדרות ח״ן בתל-אביב. היה זה יום קיץ חם באמצע אוגוסט, בשעות הבוקר היה עדיין נעים בעיקר מתחת לעצים. אנשים הלכו הלוך ושוב בשדרה מצפון לדרום, מבית העירייה להיכל התרבות, ולחלקם התלוו כלב או כלבה שבשבילם היה זה הטיול היומי.
נתן, גבר חסון וגבה קומה כבן שבעים, שער ראשו היה מדובלל ובצבע אפור היה מגיע יחד עם אשתו נועה אחת לחודש לביקור אצל בתו דורית שגרה לא הרחק משם, והיו מתארחים אצלה לסוף שבוע. דורית היא הבת השניה שנולדה להם. מיד עם סיום שירותה הצבאי שכרה דורית דירה קטנה בתל- אביב ומאז ועד היום גרה באותה דירה שכורה.
כל פעם שהגיעו לביקור היה נתן יורד והולך לשדרות ח"ן.
"לעשות הליכה" הוא קרא לזה.
"עוד מעט אני חוזר" אמר לאשתו ובתו שהיו עסוקות בענייני הבית.
"תחזור מהר, אל תתעייף" אמרה אשתו.
עשרים שנים עברו מאז פגש לאחרונה את אברהם אותו הכיר מתקופת השירות בצבא. יחד שרתו בשירות הסדיר, אמנם לא באותה הסוללה אך היו נפגשים באימון גדודי או בשק"ם כשהיו בבסיס. לאחר שירות החובה הם שרתו במילואים באותה סוללת תותחים. את מלחמת יום כיפור והמבצעים שבאו אחריה הם צלחו בשלום. שניהם נישאו לבחירת ליבם. לנתן נולדו שלוש בנות. לאברהם נולד בן אחד.
אברהם הביט בנתן בעיניים מופתעות, עשרים השנים עשו את שלהן, ולרגע לא הבין מי מדבר אליו.
״אברהם, זה אתה ? ״ נתן חזר על השאלה.
"כן, זה אני, איזה כיף לפגוש חבר אחרי עשרים שנים".
אברהם, ממוצע קומה, ניכר כי אותות הגיל עשו את שלהם קם ממקומו וחיבק נרגשות את נתן.
"בוא שב כאן לידי על הספסל" אמר כשידיו מחזיקות בידיו של נתן.
*
אוקטובר אלף תשע מאות שבעים ושלוש, סוללת נ״מ המאוישת בחיילי מילואים פרסה את תותחיה בפאתי המחנה הצבאי של חיל האויר שליד רמת דוד. מערכת הרדאר של הסוללה סרקה את השמים הכחולים כדי לזהות מטוסי אויב שלא הגיעו לאכזבתם של החיילים. כולם היו בעמדות שלהם כשלצדם טרנזיסטורים עם דיווחים מהחזית הדרומית והצפונית. הידיעות שהגיעו היו קשות ולא הוסיפו למורל של החיילים שהיה נמוך ממילא.
נתן שהיה מפקד צוות המעכ"ן (מערכת הרדאר שסרקה את השמיים) ישב בעמדת התצפית על הכלי כדי לזהות כל מטוס שטס מעל הבסיס. השמים הבהירים והשקט המדומה היו פשוט מטעים.
"מטוס בשעה שתיים" קרא נתן בקשר. מפקד הסוללה כיוון את התותחים לכיוון המטרה.
אך היה זה מטוס סקייהוק פגוע שהצליח לנחות בשארית כוחותיו על מסלול ההמראה. חצי הכנף הימנית נפגעה מירי נ"מ סורי, ושני אמבולנסים עטו עליו, וחילצו משם את הטייס. התמונה הזאת חזרה על עצמה עוד פעמים רבות גם עם מטוסים אחרים.
אברהם ונתן היו באותה הסוללה. אברהם היה מפקד צוות תותח שהיה אמור לירות פגזי נ"מ על מטוסי אויב אם היו בטווח טיסה קרוב לבסיס. אבל מטוסי אויב לא הגיעו, הם הופלו הרחק מאזור הבסיס, עוד בשטח סוריה ע"י מטוסי חיל האויר בקרבות אוויר קשים.
שניהם חלקו את אותו האוהל, והרבה מאד שיחות נפש היו ביניהם. מהר מאד השיחות גלשו לפסים אישיים. הם דיברו על עבודה ולימודים, ובעיקר דיברו על למצוא זוגיות ולהקים משפחה .
בגלל המלחמה ההיא שירות המילואים התארך לחצי שנה . בתום חצי השנה הם השתחררו. למרות שלא פגשו מטוס אויב הטראומה של המלחמה היתה טבועה גם בהם.
״נהיה בקשר״ פנה אברהם לנתן כשהוא מחבק אותו כשהשתחררו מהמילואים, וכל אחד פנה לביתו ולעיסוקיו. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. הקשר בין נתן לאברהם היה רופף, והם היו מדברים או נפגשים לעיתים רחוקות. לאחר חמש עשרה שנים הקשר נותק לחלוטין.
*
ארבע שנים חלפו מאז המלחמה, אברהם פנה לעסקים והצטרף לעסק שאביו ניהל. נתן החל ללמוד הנדסה, וסיים את לימודיו בטכניון כמהנדס אלקטרוניקה.
במרץ אלף תשע מאות שבעים ושבע נישא נתן לבחירת ליבו נועה אותה הכיר שנתיים קודם לכן במועדון ריקודים בחיפה.
אברהם הגיע לחתונה כשעל זרועו נשענת בחורה צעירה.
״בקרוב אצלכם״ אמר נתן לאברהם שבירך אותו ואת זוגתו בברכת מזל טוב.
״תכיר זאת ריבה, אנחנו מתכוונים להתחתן בעוד חצי שנה .
״נעים מאד" אמרה ריבה ולחצה את ידיהם של נתן ונועה.
ההמשך מחר..
