יצירות אחרונות
אהרון אחרון קצת שעשועי לשון (1 תגובות)
אילה בכור /שירים -19/04/2025 16:52
גבולות הכאב (1 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -19/04/2025 15:04
מילים חברות (3 תגובות)
עידית אורדן /שירים -19/04/2025 13:01
כדורעף (2 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -19/04/2025 10:23
יוצאים נשכרים (7 תגובות)
דני זכריה /שירים -19/04/2025 07:18
מחצלת לחייך (3 תגובות)
אסנת אלון /שירים -18/04/2025 22:10
דלת גן העדן (6 תגובות)
צביקה רז /שירים -18/04/2025 20:52
כּוֹתְבִים, כּוֹתְבִים, / מִי שֶׁמַּאֲמִין ... / (6 תגובות)
רבקה ירון /שירים -18/04/2025 20:09
סיפורים
מי האידיוט...???אני אחנוק אותו בהמצאה שלו. ככה לאט לאט עד תצא נשמתו. בפינצטה אוציא לו שערה אחרי שערה. מי...? מעניין אותי לדעת מי האידיוט ...? מי המנוול שהמציא את החמין? מעניין אותי.... הוא חשב על הנשים, עאלק!! לכאורה דאג להן. שלא תעמודנה במטבח שעות. מי אוהבת לעמוד שעות במטבח - ביום חורף קר. אין כוח, ואין סבלנות. ויום שישי, זה יום קצר. אז מעמיסה בסיר גדול, קצת בשר, וקצת עצמות. שיתן טעם, אמרה פעם איזו סבתא. קצת שעועית, וקצת תפוחי - אדמה. כמה ביצים, וכמה תוספות, תבלינים כדי לתת את הטעם הדרוש. ומים... לא הרבה, אבל גם לא קצת. וזהו – נגמרה העבודה. כל הלילה בתנור, הריחות מתפשטים בבית, מושכים אותך לפנטז בלי שהתכוונת. בלי לחשוב על התוצאות אחר כך. ואפשר לשבוע, לא להאמין. ולאכול ולאכול ... אפילו מוצא שיטה מה לאכול קודם, ואיך? ולהזמין אורחים בלי טירדה! והאמת, שזה גם טעים! כל הרוטב הזה, והבשר המתובלן. אבל מה אחר כך...?! יציקה של בטון בתוך הבטן באמצע היום. כאב בטן, לוחץ בחזה. ועוד לא הזכרנו את הצרבת, זו שמתפשטת לאיטה בבטן, ושולחת לשונות של אש. עוטפת בידיה את הגרון, בעדינות כואבת. שעות של צמא, ועייפות בכל הגוף, ובאמת שאין את הכוח לזוז. ונדמה כאילו אתה שבע לשלושה ימים. ועוד לא דיברנו על הנפיחות... לשווא אתה מקווה שהקולות האלה שמסתובבים לך בבטן לא נשמעים. אתה נותן איזו הצגה קטנה של שיעול, ומשפר את הצרידות הפתאומית שנופלת עליך. אבל, נאדה!!!! הם נשמעים רמים יותר ויותר ככל שעובר הזמן ואתה מתאפק. וזה עוד כלום!! תנסה לעצור אותם כדי שלא יפלטו לך בטעות... ברגע לא מתאים בכלל. נו, נראה אותך גיבור גדול. גדולים ממך נפלו רק בקטע הזה. עכשיו, לך תעלים ראיות. לך תעלים את העקבות שמובילים אליך. אז, אתה תקוע. וזה הרגע שבו אתה חושב אם היה נכון בכלל לאכול. וכל המבטים מופנים אליך. מן חצי מבט נבוך, ורצון אדיר לצחוק. וחצי מבט של "אני יודע, מה אכלת בצהרי שבת האחרונה." ומי צריך את זה... את העינוי הזה? ומי צריך את הבוקר שאחרי, סיר ענק שמשפשפים שעה, כדי לנקות אותו מהשאריות שנדבקו אליו במשך כל הלילה. ושנראים כמו עיסה לא מזוהה. מה, אין לעם ישראל צרות אחרות? אז עם כל הרצון הטוב. ולמרות שבשבת הבאה תאכל שוב אותה מנה, אחרי שתשכח בטוח את כל התסמינים שהתעללו בך בשבת האחרונה. איך אפשר, להתאפק ולא לחנוק אותו בהמצאה הזו? את ההוא שהמציא לנו את החמין? תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |