"יכולתי לנשום את הפחד שלו, לקחת נשימה ארוכה להרגיש אייך ריאותיי מתמלאות.
לעצום עיניים ולנשוף חזק , להרגיש כאילו אני יכולה להעיף אותו עם נשימה אחת שלי.
משהו נפתח, משהו נסגר.
כמו סגירת מעגל.
כאילו צ'אקרת הלב נפתחה בי פתאום.
אני נמצאת בתוך הרכב הישן שלי , מריח ריח של בדילי סיגריות מהולות בשתן אני מחמיצה פנים ולא מבינה מאיפה הריח הזה . בתוך הרכב שלי!?
אני מדליקה סיגריה מרגישה שכך אני יכולה לתת לריח אחד להרוג ריח שני וידיי רועדות .
הבחילה שעולה בי, מיצי העיכול מתערבבים לי עם האחוז הגבוה של האלכוהול ששרוי בגופי , ומה שבא לי לעשות עכשיו זה לדרדר את הרכב שלי לתוך הנהר שממולי ושאני בתוכו חיה מביטה במותי המיוחל.
הקור מכרסם בעצמותיי הדקיקות ועורי סומר ואני לא יודעת בדיוק ממה , מהמחשבה שעשיתי את המעשה הנורא ביותר שאי פעם יכולתי לעשות והמצפון נראה רחוק אם בכלל נמצא בכדיי לתת לי להבחין בין טוב לרע או בגלל שהקור בחוץ יכול לשבור את מד הטמפ' .
אבל אני שותקת.
צוללת בתוך מחשבותיי, נותנת להם לעטוף אותי בממברנה ענקית וקשיחה שאף אחד לא יכול לחדור אליה, אני שוכחת לאפר, ואז מקפצת ברכב בבהלה מהסיגריה שהגיעה לתומה וצרבה את עורי והשחירה את קצה הציפורן המוכתמת דם שלי.
אני עדיין רועדת ולא יכולה להפסיק לשמוע אותו.
את הצרחות , את התחנונים , את האחיזה להישאר בחיים , את הרצון לחוש את המוות ....."
"טולי, טולי, אני רוצה שתשדרי יותר מלנכוליות , אני רוצה להרגיש אותך מדממת מבפנים, אני רוצה לראות את הידיים שלך נעות הנה והנה אני רוצה שתספרי לי מה את חשה , מה את רואה, כאילו אני המחשבה שעוברת לך כאילו אני הקול שאת לא מעוניינת לשמוע ! אני רוצה לראות דיאלוג בגוף ראשון , כמו שצריך.
" ירון שפר המורה למשחק שלי אומר לי. הוא מתקרב אליי, מיישר את גבי על הכיסא הכתום מפלסטיק שתמיד מזכיר לי תקופות ישנות נושנות מהמתנ"ס העירוני\שכונתי שם היינו רובצים ימים אם לא שבועות ומקימים הצגות , פרויקטים ומה שלא יהיה . צמאים לבמה . צמאים לעיניי הקהל, לתשואותיו.
לאחר שהוא מעצב אותי על הכיסא שגבי זקוף על יתר המידה ומרגיש כואב ומאיים שאחת החוליות תקפוץ החוצה , והחזה שלי אף הוא כבד ובולט ואני מרגישה נבוכה הוא מביט בו כאילו היה פרי שערג לו כל ה-7 שנים בכדיי לחנוך אותו באהבה ובתמימות , רגליי פתוחות קמעה ונראה כאילו אני קורעת את נפשי, קורעת את כאבי ותסכולי החוצה, כך הוא עיצב אותי כמו בכל פעם לא מרמיזה מינית אלא "לפתוח את הקארמה" כך הוא אומר, לפתוח את הקול לתת לשחקנית שבי לצאת החוצה.
"כך אני רוצה לראות את הגוף שלך, חי את הדמות כאילו היית חלק מהכיסא, כאילו באיזה שהוא מקום הוא היה חלק בלתי נפרד ממך כמו עול שלקחת על עצמך.
תירקי הכל החוצה.
הגוף, התנועה פותחת אנרגיה. "הידיים" אני רוצה לראות אותם ....!!!"
הוא צועק וקולו נשמע יותר יפה שהוא צועק בחדר הענק הזה שאוטם את קולו.
הקול שלו לפעמים נראה רוצה לצרוח החוצה אבל הוא נשאר בין הקירות האילמים שצבועים בצבע פסטל שימיו חדלו מלהיות זוהרים ואז הוא רוקע ברגליו שאני אעשה את הטקסט שוב.הוא חוזר למקום ישיבתו, רחוק מהבמה ששייכת לי כרגע.
"הפעם אני רוצה להרגיש אותך , אני רוצה לעצום עיניים ולראות אייך את נעה במוחי, אני רוצה להבין מה את אומרת רק משפת הגוף שלך.כאילו הייתי חירש. נו קדימה!! טולי מתוקה אני רוצה לראות כאן משחק!" הוא מוחה כפיים בחוזקה, קדימה! כאילו היה איזה מאמן פוטבול.
ואני עדיין לא זזה ולא זעה ממקומי מביטה בו . מבוהלת כמו בכל פעם .
אני כבר נושקת לשנה השנייה ועדיין לא מתרגלת אליו, לוולגריות , לתעוזה, לתשוקה , לחוצפה שלו לשבירת החוקים שבו שהייתי רוצה שתהיה גם לי אבל אני לא מסוגלת .
"יכולתי לנשום את הפחד שלו....." קולי משתנק פתאום. והוא מסמל לי בעיניו הקטנות שהמשיך , לא קרה כלום.
"יכולתי לנשום את הפחד שלו, לקחת נשימה ארוכה להרגיש אייך ריאותיי מתמלאות.
לעצום עיניים ולנשוף חזק , להרגיש כאילו אני יכולה להעיף אותו עם נשימה אחת שלי.
משהו נפתח, משהו נסגר.
כמו סגירת מעגל...."
אני מרגישה את עצמי נותנת הכל, שוכחת מהתלמידים סביבי, שוכחת ממנו מירון, שוכחת ממני, כאילו הטקסט היו המחשבות שלי , כאילו ...
"מעולה!!! טולי! מעולה! ככה אני אוהב שאת משחקת תני הכל.." ירון מסכם את הטקסט ושאר התלמידים מוחאים כפיים, ועיוותים מוזרים שמסמלים פליאה והתרשמות קיצונית נראית על פניהם של חלק מהחברים למקצוע.
אנחנו יוצאים לרענון של 20 דק' ואני מלקטת כ"כ הרבה מחמאות שאני לא יודעת מאיזה מקום הן באות.
היו עיניים ששידרו אהבה שמקורה בקנאה.
היו עיניים ששידרו אכפתיות ופרגון שנעטפו בגידוף.
והיו עיניים שהיו אמיתיות .
ואלו היו של ירון.. ועוד אחדים שאני יכולה לקרוא להם חברים.
"את אלילה" אלמוג אומר לי מדליק סיגריה ופותח בקבוק דיאט קולה שנשמע כאילו הקלה עליו פתיחת הפקק, כאילו שחרר קיטור.
הוא מרוקן כמעט את כל תכולת הבקבוק לגרונו ואני נאמנה לבקבוק מינרלים שלי ומדליקה סיגריה ועדיין הטקסט מרצד בראשי כמו פזמון חוזר.
אני נזכרת בימים שעברו עליי, את הימים שהייתי יושבת מול המראה מביטה בי , בשיער הארוך והדליל שלי מאיים להשאיר אותי קירחת ביום מן הימים, (לעזאזל אייך הוא הצליח להגיע לאורך כזה בלי להישבר ? אני תוהה לעצמי)מביטה בי מדקלמת את הטקסט כ"כ זורם ממני והלאה שלא ברור לי אייך שהייתי מול כולם היום הרגשתי שידיי רק רוצות להיאחז בדפים , בכדיי שאני אהיה בטוחה יותר שיש לי אותם, שיש לי לאן לפזול .
פחד במה תמיד היה לי , אני מתלוצצת מגרדת בפדחתי ומנסה להאמין שאני כבר מתגברת על זה.
"צריך להילחם בפחדים שלנו ! לא לתת להם לשקוע בנו" אני משננת את המשפט של חברתי לחיים. חברתי למשחק . אנה.
אנה שלי.
"ואת יודעת משהו...? זה אחד מהטקסטים הכי מוזרים שנתקלתי בהם! תמיד הוא חייב לעוט עליי עם איזו הברקה והפעם זה הטקסט הזה..את מכירה את הטקסטים האלה שלא נקלטים לך? שאת לא מצליחה לשנן....טולי את איתי בכלל?" אלמוג מביט בי משתהה.
"אוו... סליחה , קצת צללתי למקום אחר . סליחה. מה אמרת ?" אני בחיוך מבויש שואלת אותו.
הוא מביט בי פוער את עיניו בצבען הלא מוגדר ומחייך ..."חולמנית תמיד היית , תמיד תהיי. לא משנה בובה. אני רוצה רק שנשנן ביחד כמה טקסטים "קדימה טולי ! תראי לי מה זה משחק!!" הוא מחקה את ירון ושנינו משתעשעים מחוש הדרמה המפותח.
השעה 22:30 בלילה ואני ברחובות ת"א הסואנת , המוארת , מלאת החיים, רצופת אנרגיות מכל סוג, לא משתנה לא מתבגרת.
הגשם מכה בי בגופי, בנפשי, ואני מדוושת באופניי מייחלת להגיע הביתה לפשוט הכל ולצנוח למיטה החמה שלי.
אני אוהבת את הגשם, הוא מנקה אותי, מוריד ממני כל אשמה , מוריד ממני את תלאות היום , מטהר את פחדיי, משחיז את ימיו בתוך גופי ואני לא מתנגדת לכלום. יש צלקות שמתקבלות בברכה אני קורצת לעצמי מעלה חיוך נזכרת בי עושה את הטקסט כמו שצריך וטופחת לעצמי על השכם.הוא מצליח להוציא ממני טולי אחרת.
אני נכנסת וכ"כ שקט שאני מרגישה כאילו היום נעצר ואני היחידה שחיה בו- שקט תעשייתי ואני הולכת על קצות האצבעות לא רוצה להרעיש אפילו לא לעצמי.
מכינה חליטת תה לואיזה ונשכבת על השטיח הפרסי הענק ששוכב לו כבר כמה שנים על רצפת העץ שלי .פורסת את עצמי לכל הצדדים .
ואז אני חושבת על ירון.
וחושבת על אנה... ונרדמת.
"אני רוצה שתלכי כאילו את במרדף אחריי האהבה הכי גדולה שלך! תאהבי אנה! אני רוצה לראות תשוקה , אובססיה, קיצוניות" ירון צורח שוב בקולו הסטריאופוני ואני מביטה באנה הולכת בגשמיות , מביעה את עצמה , ונותנת הכל.כאילו הבמה שלה.
היא מדהימה . אני מחייכת ומייחלת לעצמי כריזמה כמו שלה. הוא ניגש אליה מביט בה במבט אחר, ואומר לה שהיא הייתה מעולה , והנה אני מגיעה מנסה לחטוף קצת מהתשומת לב שעוטפת אותה , מתקרבת ואז נעצרת .
היא סמוקה, היא נוגעת בשיערה האדמוני ואוספת אותו לפקעת אחת גדולה שתלתל ארוך וחצוף בורח ,היא משרבבת בשפתיה ואני מרגישה רוצה ללכת אבל אוזניי מוכנות לשמוע.
"טולי....?"ירון קורא.
"היי אני בדיוק זזה, אתה יודע הפסקת סיגריה וקפה יש לנו יום ארוך" אני מנסה להיות משעשעת ומרגישה מגוחכת מנסה להימלט על נפשי. היא מביטה בי ואני מביטה בשניהם פותרת הכל בחיוך סתמי ויוצאת נצמדת לאלמוג שהשיג אותי בצעדיו. דמותם לא יוצאת ממני ואני מנסה להבין מדוע כבר שנתיים אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו במובנים אחרים. משהו בו כובש אותי משהו בו שונה. אייך זה תמיד שיש סקס אפיל למרצה , למורה, למאמן או לכל דמות שהיא סמכותית מעלייך ? אני תוהה לעצמי. מוזר אייך שאנה לא שמה לב? היא יכלה לשים לב בכלל? אני לא נתתי לה שום מידע בקושי לעצמי .
לפעמים נדמה לי שהוא מביט בי כמו שהוא מביט בה.
לפעמים מרגיש לי שהוא רוצה לגעת בי כמו שהוא נוגע בה.
ולפעמים אני חושבת שנדמה לי בגלל שאני חפצה לו כ"כ.
אז העשן נפלט מריאותיי והלאה ואני חוזרת והם עדיין מדברים והיא עדיין סמוקה והוא מביט בה.
כמו שהוא לא מביט בי.
כמו שהוא לא יביט בי לעולם.
והיא לא ידעה.
היא לא ידעה את סוד הקסם של ירון . שכמו שהוא בא ככה הוא הולך וכמו שהוא הולך ככה הוא פוצע.
והוא הביט בי וידע. ידע שאני יודעת את סודו, ידע שאני מפלחת את אישיותו לשניים בלי להכיר אותו, בזכות מבט אחד שנכנס לנבכי נשמתו, בדיוק כמו שהוא עוצם את העיניים ומדמיין אותי ללא מילים רק עם תנועות עושה את הטקסט שהוא כ"כ אוהב.
שבו אני רוצחת את אהובי במו ידיי ומתייסרת על שלא איבדתי את שפיותי גם כן.
הוא גם. הוא ידע אותי.
ידע את הפחדים שאני עוטה על עצמי, ידע את פחד הבמה שהיה טמון בי מאז ומתמיד , הוא הריח את זה בי כמו שלביאה מריחה גור איילה , ואני סחבתי את זה כל השנים. את אותו פחד, לא נכנעת אליו, בוררת ובודקת עד כמה אני יכולה להרוג אותו מהשורש, מהיותי צעירה.
ולא סיפרתי .
אפילו לא לעצמי.
מהפחד שמא התמוטט ויותר לא אוכל להקיש בנעליי האצבע שלי על אותה במה רעועה, שמא לא אראה את עיניהם של אותו קהל פעור פה. צמא לעוד.
"יש בה את התום , יש בה את הרוך, יש בה את הפחד, ההשתוללות בינה לבין עצמה, הסקס אפיל שבה צורח בכל הזדמנות אפילו שהיא סתם לוגמת מהכוס קפה המהול ומקל הסיגריה ושיעול כרוני מצטרף אליו כופה את עצמו על גופה הדקיק . היא אגדתית , היא השחקנית.
השחקנית שלי. ואני ניגש אליה , מנסה להעמיד פניי מקצועי, זוקף את גבה הארוך ומרגיש את צלעותיה מתרחבות לכדיי נשימה מרבית , החזה שלה. לא יכולתי להימנע מזה ! הסתכלתי ישר לתוך חריץ חולצתה הנדיב והחזה החצוף שלה מביט בי בערגה ילדותית ואני מנער את מחשבותיי ממנה. היא הרגישה שהסתכלתי, ואני הרגשתי נבוך, אבל ההצגה ממשיכה, גם שאנחנו מתים....
אני מריח את הפרפיום הרענן שלה , מריח כמו תחילת החורף, כמו ריחו של היורה, שמתנגש בפעם הראשונה באדמה החרוכה והרצון שלך זה רק לצאת , לפתוח את הדלת ולנשום עמוק, עמוק. להכניס את הריח הזה לטמון אותו בתוכך. כי זה הריח של החורף, כי לפי הריח הזה יקבע החורף שלך. תקופת החורף שלך!
אני מקרב את גופה הקטן לקצה הכיסא לתת לדמותה להידמות למשהו שנקרע, למשהו שנחשף, ובלי בושה מפשק אף את רגליה קמעה, והיא סוגרת עליי, אני מביט בה והיא מביאה לי את הגבול שבעיניה ואני?
אני לא יכול לסרב לאותו מבט שקורא הכל בי , את הסודות הכי אפלים כאילו ביצעה בי באופן תמידי היפנוזה במצב של ערנות מוגברת .
היא הוציאה הכל ממנה והלאה , מעולם לא שמעתי אותה כך מעולם לא יכולתי לראות תלמיד נכנס לדמות כמו שהיא .
זה היה מראה חד פעמי.
זה היה המראה שלה . של אותה טולי שהייתי מייחל שתהיה שלי, שהייתי מייחל לא להכיר אותה לעולם, שהייתי מייחל שהיא תעבור כיתה אחרת כי אני לא יכול להתאפק יותר.
ואז היא. אנה. אנה המתוקה שחקנית עם נשמה של רוצחת תפאורות קטנה. יורקת אש לכל מקום בלי להתחשבן, מסווה את עיניה התאוותניות בילדותיות ,טווה רשת לכל קורבן ולוחצת יד חונקת לאלו ששרדו מציפורניי החתול שלה.
היא מפלרטטת ואני מצטרף לאותה מזימה. היא מטרפת.
ואני לומד אותה בכל רגע. לומד שבחורות כאלה לעולם לא מתות. רק מתרבות .
והיא טולי, מביטה בי ונעצרת , וליבי נקרע, רק שלא תחשוב שאני מעונין בה, באנה.
אני קורא לה והיא מגמגמת לכיווני "קפה וסיגריה אתה יודע" לא אני לא. דמט!
תישארי פה תצילי אותי ממנה, קחי אותי אלייך. תפלרטטי איתי גם.
ואז שוב אותו ילד, אלמוג.
היא מצטרפת אליו בהליכה מעודנת ואצילה ושיערה השחור מקיש בקלילות מרפרפת על האגן הקטן שלה ואני נאכל בתוך עצמי ואז מבין.
היא לעולם לא תביט בי כמו שהיא מביטה בו .
והיא לעולם לא תביט בי כמו שאני מייחל שעיניה יביטו, אני רוצה להביט בה ולראות את ההשקפה שלי .
ואני כ"כ חפץ לה.
אבל היא לא ידעה...וגם הוא לא ידע , אלמוג .
היא לא ידעה שאני ידעתי את מהותה את הסוד שהיא כ"כ שמרה, שהיא כ"כ פחדה לחשוף....
כי אני ידעתי את מערומיי נפשה והיא פחדה לדעת שאני יודע...
פחדה להבין שהמשוואה שלה הייתה לא כ"כ מסובכת בשבילי כמו שהיא נראית לכולם.
